לפעמים, להסתכל על אותה המציאות, אבל בעיניים שונות, יכול לגרום לנו להבין שאנחנו לא תמיד מסתכלים על העולם בראיה הנכונה. לדוגמא: העלו בדעתכם את בן הזוג המושלם מבחינתכם. מה התכונות שיש לו? מה הייתם רוצים שיהיה בו, כדי שתקומו כל בוקר ותגידו, 'וואו, אני ממש בר/ת מזל'. האם הוא יהיה יפה תואר? אחד שיצחיק אתכם מהרגע שהתעוררתם ועד לרגע שתלכו לישון? מישהו שיודע לבשל אוכל איכותי בלי ללכלך את השיש? אדם שידע להקשיב לכל הסיפורים שלכם, בלי יוצא מן הכלל, ולהיות שם תמיד בשבילכם, בכל רגע נתון? פרטנר מיני שעונה על כל הצרכים והחשקים והפנטזיות שלכם? בחור שיאפשר לכם להיות לו לעזר?

עכשיו, בואו תנסו לחבר את כל התכונות האלו יחד. הצלחתם להגיע לאדם אחד, כזה שמכיל בתוכו את כל הסעיפים? מישהו בשר ודם שאי פעם הכרתם? או שבעצם, מה שעובר לכם בראש, זה שיש לכם דוגמא של מישהו שאתם מכירים- לכל אחד מהסעיפים בנפרד, אולי אפילו על שניים- שלושה סעיפים יחד, אבל לא על כל כולם בו זמנית?


 

אנחנו נוטים לשלב את כל התכונות החיוביות באנשים שפגשנו בחיים, במטרה לפגוש את האדם שמכיל בתוכו את כל התכונות הללו גם יחד. ככל שנפגשנו בחיים עם אנשים רבים יותר, זיקקנו תכונות חיוביות רבות יותר שרק מעצימות את האדם הזה שהיינו רוצים שבן הזוג יהיה, עם תכונות רבות יותר, אך בו בזמן, אנחנו מודעים לכך שככל הנראה לא קיים אדם שכזה. התוצאה הישירה היא, שכאשר אנחנו מוצאים מישהו שמכיל חלק מהתכונות החיוביות הללו, שהיינו רוצים שיהיה לו, תהיה לנו נטייה לחשוב שהתפשרנו, שהתגמשנו בדרישות שלנו, ולהתמקד בתכונות האלו שהיינו רוצים שיהיו לו, שאין לו. יצא לכם פעם לשמוע את המשפטים הבאים, או אפילו להגיד אותם בעצמכם? 'הוא אמנם מצחיק וחמוד, והוא גם בשלן מעולה, אבל אני לא מסוגל/ת לצאת עם מישהו מעל גיל 35'. או- 'יש לנו חיבור מעולה במיטה, והוא מבין אותי נהדר, הוא מקשיב לי כמו שאף אחד לא הצליח, אבל אם רק היו לו עוד חמישה סנטימטרים לגובה...'

הנקודה, אני חושב, ברורה. מושלם זה נחמד ונעים, אבל פחות מציאותי. האנשים סביבנו לא עשויים פלסטיק, וממש כמותנו, גם להם יש את המגרעות שלהם, שמשתלבים במינון כלשהו יחד עם אוסף התכונות החיוביות שוודאי יש להם.

נהרי, למשל, לא תכנן לצאת עם מישהו שצעיר ממנו בשש שנים. הוא תמיד דמיין את עצמו כחצי הצעיר יותר בזוגיות. כשהוא גילה שאני שוכר דירה בתל אביב, הוא התלבט אף יותר. היו לו חוויות שליליות עם תל אביביים בעבר, הוא אמר, וכמעט העדיף להימנע מעוד אחד 'שכזה'. אני בעצמי לא חשבתי שלבן הזוג שלי תהיה קרחת נוצצת וחלקה. הסתכלות על הדברים שאין היה יכול ליצור מצב שמראש היינו פוסלים אחד את השני, ובכלל לא מאפשרים לזוגיות נפלאה להיווצר.

כשאנחנו מסתכלים על החיבור בינינו, אנחנו (לרוב) לא רואים את אוסף התכונות שאנחנו לא. אנחנו רואים פעם אחר פעם את אוסף הדברים שאנחנו כן. גם אם מדובר בדברים שנחשבים חיוביים פחות. אני מביט בו, ורואה את הרצון הרב שלו להעניק, את המילה הטובה שהוא יודע לתת, ואת ההומור הרב שיוצא ממנו בלי מאמץ מיוחד. בו בזמן אני מודע לחוסר הסדר שלו בבית- הבגדים הלא מקופלים שממתינים על המיטה, הדאודורנט שאף פעם לא חוזר לארון בחדר האמבט- או הטעם המוזר שלו במוזיקה.

הוא מביט בי, אני מודע לכך, ורואה בי את הבחור בן השלושים ואחת שעדיין לא ממש התבגר, זה שרוצה להיות אבא למרות שהוא בעצמו עדיין ילד, שצריך עדיין להזכיר לו מדי פעם להסתפר, שסובל מדחיינות בעייתית ממש, ויש לו טעם ממש מוזר במוזיקה- אבל יחד עם זאת, הוא גם רואה בי האדם אליו הוא חוזר בסופו של יום מתיש בעבודה, שממתין בזרועות פתוחות לחיבוק חם- גם כשאין לו את החשק לכך. האדם שמתעורר באמצע הלילה בצחוק לא ברור, ומספר על חלום משעשע שפקד אותו ממש עכשיו.

אנחנו מודעים אחד לשני, ובעיקר, מודעים לעצמנו. אנחנו לא מנסים לצאת גדולים מהחיים, כי אנחנו יודעים שניסיון מאולץ שכזה יבלוט למרחוק, אך בעיקר כי אנחנו יודעים שזה בסדר לא להיות 100% בסדר.

מערכות יחסים מוצלחות בנויות על היכולת שלנו להיות מודעים לכך שיש עוד אדם, שהוא לא 'אני', שנמצא במערכת היחסים הזו. ויש לו את הרצונות והמחשבות שלו, ולא תמיד הן יחפפו את הרצונות והמחשבות שלנו. עצם העובדה שאנחנו מאפשרים לו, וגם לנו, להיות קצת פחות מ'מושלמים', נותן מרחב נשימה מספק כדי שנוכל לחיות יחד, בלי להיות לחוצים כל הזמן על הצורך שלנו להיות מאה אחוז.

תחזרו לרגע לפסקה הראשונה. איך אתם רואים עכשיו את בן הזוג המושלם?