להורים שלי היה קשה לקבל את העובדה שאני מעדיף גברים. הם חשבו שתהיה להם ממני כלה, ונכדים, ונבוא כולנו לארוחות שבת משפחתיות, והם ירגישו שאת חלקם ב'פרו ורבו ומלאו את הארץ' הם הצליחו לבצע לפחות שני דורות קדימה. בפועל, הם עברו תהליך התאקלמות למציאות שונה, שהחל כשהייתי בן 25 בערך, שנתיים לאחר שהתוודעתי לראשונה לעולם הגברים. השאלות הראשוניות שלהם בנושא לא היו ממש שאלות, אלא אמירות כלליות וחסרות ביסוס- 'אולי אתה רק מתנסה', או- 'זאת סתם אופנה חולפת, כולם עכשיו יוצאים מהארון'. תקופה לא קצרה של שכנועים עצמיים (מצידם), שהתחלפו עם הזמן בקבלה, ובפתיחות חלקית לכך שהבן שלהם חולק מיטה עם גבר אחר. 

עברו ארבע שנים שלמות עד שההורים שלי פתחו את הנושא שעד כה שמרו ממנו מרחק. לא היה להם קל, אני בטוח, בעיקר כי זה הבן שלהם, שחי אצלם בבית למעלה מעשרים שנים, והם היו אמורים לדעת כל מה שעובר עליו, כל מה שקורה בחייו. הם לא הבינו איך פספסו דבר גדול שכזה.
  

ביקרנו בשבת אקראית ושגרתית אחת בבית ההורים שלי, אני ונהרי. אמנם במקום כלה הגעתי עם 'חתן', ובמקום נכדים, ההולכת על ארבע היא זו שהסתובבה בין הרגליים של כולם, אבל נדמה היה שהם כבר השלימו עם המציאות. חוץ מזה, ההורים שלי מזמן הביעו עניין לאמץ את נהרי כבן נוסף. 

אבא שלי היה זה שהעלה את השאלה- איך זה בעצם שהוא ואימא שלי לא היו מודעים לכך שהבן הבכור שלהם מעדיף גברים? הרי, הוא שאל- היו לך כמה חברות בתקופת התיכון והצבא, יפות ונשיות וחמודות, אז מה קרה פתאום?

בכל משפחה תמצאו התייחסות שונה להומוסקסואליות. בין אם זה 'שיעשו מה שטוב להם, רק לא מול העיניים שלי' או 'איש איש בדרכו יחיה', או 'איכס מגעיל דוחים עופו לי מהעיניים'. אבל אצלנו במשפחה זה לא היה חלק מהשיח המשפחתי. לא לחיוב, לא לשלילה, פשוט לא היה. כך גם בסביבה הקרובה לי, בבית הספר היסודי והתיכון ואפילו בצבא, (נוציא מהמשוואה קללות אקראיות ולא מכוונות). מבחינתי, עד שלב מאוחר (מאוד) של גיל ההתבגרות, היה לי ברור שתהיה לי יום אחד אישה, ונקים משפחה. לא היה לי ספק בכך. אני פשוט מאוד לא הייתי מודע בעצמי לכך שאני מעדיף גברים. בראייה לאחור, אני יכול  לספר ולומר שהדחקתי כל מחשבה שעלתה בכיוון - ראיתי ברצון להיות קרוב לחברים גברים, כחוסר באח בן גילי; בהתבוננות בגופם של גברים, קנאה על הגוף שהייתי רוצה שיהיה גם לי; בחוסר ההתרגשות המינית מנוכחות אישה, כחוסר התאמה ביני לבינה. לא היה הסבר אחר. גם לאחר המגע המיני הראשוני שלי עם גבר לא ראיתי את עצמי כ'הומו'. רק חודשים רבים אחר כך, חלחלה אצלי ההכרה וההבנה, שאולי אני מנסה לשחק  'במגרש הלא נכון'. וגם אז, לא מיהרתי לעשות משהו בנושא. הצעדים הראשונים שלי היו איטיים, מדודים וזהירים.

את ההורים שלי זה סיקרן. הם העזו לעבור בדלת שעד כה הם העדיפו להשאיר סגורה. הם הביטו בנהרי, שכבר שמע את הדברים הללו בעבר, והתעניינו לדעת אם גם עבורו החוויה הייתה דומה. במשך שעה ארוכה הוא סיפר את ההיסטוריה הפרטית שלו, סיפור שאשמח להביא, כשיאשר לי להעלות את תוכנו. 

ההורים שלי הביטו בנו בפליאה. משום מה, הם היו בטוחים שהנטייה המינית שלנו היא משהו שפשוט 'צץ' לו משום מקום, וצבר תאוצה. הם התקשו להבין איך אדם יכול להתבשל במיץ של עצמו במשך כל כך הרבה זמן בנוגע לאספקט מסוים בחייו, בלי לשתף את הסביבה, ובלי לעשות עם זה דבר.

לא פשוט להבין את התהליך הפנימי שאדם עובר, כאשר הוא מגבש לעצמו זהות מינית. אבל ככל שאני חושב על זה, אני לא רואה הבדל גדול בין תהליך ההכרה של אדם במיניותו, לבין תהליך שאדם עובר בדרך לשינויים גדולים אחרים בחיים- שהרי, יכולים לקרות מצבים בהם יעברו שנים עד שאדם מסוים יחליט לעזוב את מקום עבודתו, כי הוא לא מרגיש שייך לשם. כנ"ל לגבי מעבר דירה, סיום מערכת יחסים ארוכה, או אפילו שינוי עמדה פוליטית. אירועים שכאלו, לרוב, לא מתרחשים בן לילה, והם תוצר של מחשבה מרובה, לבטים, דיונים פנימיים רבים בעד ונגד, ניסיון השלמה עם המציאות כפי שהיא, ורק בשלב בו כבר מרגישים שמשהו צריך להשתנות, השינוי האמיתי מתחיל. 

אנחנו לא יכולים לצפות שתהליכים מורכבים יושלמו במהרה. לא כשמדובר בתהליך פנימי שאנחנו עוברים, ואנחנו צריכים להיות מודעים לכך שגם לאנשים סביבנו יכול לקחת זמן רב עד שתהליך שהם עוברים, יגיע לכדי מיצוי ומימוש. גם ההורים שלי עברו, ועדיין עוברים, תהליך של הכרה במציאות. לשמחתי, הם לא מבכים את מר גורלם על כך שחלומותיהם לא הגיעו לכדי מימוש, אלא בוחרים לראות את המשפחתיות היפה שנרקמת לה ביני לבין נהרי. ואותי זה מחזק- טוב לדעת שהאנשים החשובים בחיי נמצאים לצידי.