הבטתי בנהרי. הוא הביט בי חזרה, כשהמזלג שלו בחצי הדרך אליו לפה. שנינו היינו די המומים.

"...ובגלל זה אני לא מתכוונת לאכול אותן"! סיימה הציירת, תוך כדי שהיא מבינה שעוררה סערה סביב שולחן האוכל.

אימא של נהרי הביטה בנו גם כן, מתלבטת כיצד להגיב. הן הוזמנו שתיהן אלינו לארוחת החג, שאצלנו לא נחגגת עם גבינות כמוטיב מרכזי, ועמלנו שעות ארוכות לפני שהגיעו כדי להכין שולחן עם מספיק מטעמים, וההכרזה הזו שלה, של הציירת, השכנה שלנו מהקומה הראשונה, הפתיעה מאוד.

רגע לפני כן, שאלתי אותה למה היא לא טועמת מהמנה הזו שהכנתי במיוחד. הפנים שלה העידו שיש משהו שקשה לה להגיד, שעומד לה על קצה הלשון. 

"אני לא מסוגלת לאכול מזה", היא אמרה, ומבטה התנצל.

"למה לא? זה לא טעים?"

'לא. אני פשוט לא מסוגלת לאכול משהו שאפשר לגדל, שראיתי אותו מאז שהיה קטן - קטן. זה לא מסתדר לי. אני מצטערת. זה כמו לאכול חיית מחמד!

" אבל עכשיו, כשהמנה כבר על הצלחת, לא תאכל ממנה? המנה תעלב!"

" אוי, ריבר, אני לא מסוגלת. אתה הראת לי את העגבניות האלו כשעוד היו קטנות באדנית שלך, ושמחתי לראות אותן הולכות וגדלות ונהיות אדומות ויפות, ונקשרתי אליהן קצת, וכואב לי הלב לראות אותן פרוסות על הצלחת. ובגלל זה אני לא מתכוונת לאכול אותך!"

טוב, אותנו זה הצחיק. אני לא אוכל דגים, מסיבה דומה. וידענו שהציירת צמחונית גם כן, מאותה הסיבה. אבל את העגבניות הללו אני מגדל כל כך הרבה זמן, וקטפתי במיוחד לשולחן שבועות, שאצלנו מתבסס ברובו על צומח, והרי כל המטרה של עגבניה היא שלא נשאיר ממנה יותר מדי בסופו של דבר!

אימא של נהרי הביטה בה. "את יודעת מה זה אומר, נכון?" הציירת נדה בראשה. "יותר אדום אדום בשבילי!" ובחיוך גדול רוקנה מספר פרוסות דקות לצלחתה.
 

אני אוהב את איך שהוא מביט בי, כשאני מטפל בגינה הקטנה שלי שעל המעקה ועל המזגן שמחוץ לחלון המטבח. הוא לא מבין הרבה בגינון, נהרי, ולא מתעניין יותר מאשר לדעת באיזה תבלין בגידול עצמי הוא יוכל להשתמש למנה שהוא מכין, אבל זה גורם לו לאושר וסיפוק להביט בי הופך אדמה, שותל זרעים, מערבב אדמה עם חומר דישון, קוטם גבעולים יבשים של פטרוזיליה, משקה לרוויה את העירית. הוא מביט מדי יום במבנה הגבוה שמחזיק את שיח העגבניות, שיצרתי לפני כמה שבועות, והודיע לי לא מזמן בהתלהבות חגיגית, שלפלפל הראשון שהצלחתי לגדל, זה שעדיין ממשיך וצומח, יש שני אחים קטנטנים שמצטרפים למשפחה. אני יודע שאיתו אני יכול להיות הרבה יותר 'אני', עם התחביבים שהם רק שלי והעולם הפנימי שלי שלא תמיד הוא מצליח להבין. וכל מה שאני רוצה, זה לדעת שהוא יהיה שם גם בבוא היום, כשנקטוף את העלים של בזיליקום אדום ששתלתי השבוע לראשונה, צמח שחיפשנו במשתלות כמה שבועות, ובסופה של ההרפתקאה אליה הוא נסחף איתי מצאנו רק זרעים. מישהו הרי יצטרך לספר לי, התתרן, איך זה מריח.