יש שני סוגים של שתיקות.

יש את הסוג שאנחנו יודעים איך להתמודד איתו. השתיקות שבאות אחרי סקס, בהן כל אחד בפינה שלו של המיטה, או מכורבל בזרועות השני, או חומק מיוזע למקלחת. השתיקות של אחרי פיטורים/ הלוויה/ פציעה כלשהי, בהן בעיקר מסתכלים אחד לשני בעיניים ואומרים בלי מילים, אני איתך, עם חיבוק בדרגת מחיצה משתנה שגם יוכיח את זה. שתיקות של בילוי משותף, בהן עצם הנוכחות והחוויה יחד הן העיקר, החיוך של ביס מוצלח מהמנה, העברת היד האגבית על הברך של השני בחלק מרגש של הסרט, הרוח הפתאומית שמפתיעה את שנינו בפיקניק על שפת החוף. שתיקות שקטות, שמספרות סיפור ללא מילים, עצב, כאב, ריגוש, שמחה. אנחנו מרגישים את אותו הדבר יחד, בו זמנית, לכן אין צורך לתת לכך הגדרה, לא צריך לדבר עליו.

מנגד, יש את השתיקות הרועמות, החזקות מכל ויכוח, כעס או מתח שיכול להווצר. גם לשתיקות הרועמות יכולות להיות הרבה סיבות. מרמור וכעס מתמשך וחוסר סיפוק וחוסר פרגון וחוסר אמון וחוסר ביטחון. הרבה מונחים עם חוסר. השתיקות הרועמות כואבות יותר מסטירה, פוצעות יותר מקללה. שחורות כמו זפת שנדבקת לנשמה ולא מוכנה לעזוב. עם השתיקות הרועמות אין מדריך שימוש, כי לא ברור בדיוק מה יוצר אותן, מה הטריגר שהדליק אותן, ומה יגרום להן להיכבות, להפסיק, להשתתק. אין להן פגות תוקף, לשתיקות שלא מרפות, והן מלוות אותנו בימים- בהתארגנות הבוקר ובנהיגה למשרד ותוך כדי עבודה ובחזרה ובישבה על הספה ובהיה משותפת במשהו מרצד או בנסיעה משותפת ברכב כשלרגעים מרוב שתיקה אתה שוכח שאתה לא לבד שם. הן מלוות אותנו בלילות, בשכיבה בספה כשדוחים את המעבר למיטה לשינה עד שמתעוררים לפנות בוקר עם צוואר תפוס, ובשכיבה במיטה כשכן קמת בזמן מהספה ועברת למיטה ונשארת ער עוד שעתיים כי שוכבת איתך במיטה שתיקה רועמת שכזו. וזה בחיבוקים, אלו שבדרך כלל מחברים ביניכם, זה בחיבוקים הכמעט מאולצים, שמנציחים עד כמה השתיקה רועשת.

ויותר מכל, זאת הידיעה הנוראית הזו, שאם השתיקה הרועמת לא תעבור למילים של ממש, כבר לא יהיה תהיה שתיקה, אלא דממה.