הייתי בעבודה בבית החולים, סיימתי משמרת. תוך כדי שאני הולך במסדרון, אני שם לב להתרחשות בגג מעליי, עליתי לשם והצטרפתי לשני אנשים. היא הייתה בחורה בערך בת גילי, מתולתלת, והוא היה בחור ספורטיבי, ממוקד, דרוך. הם ישבו שניהם קרוב לקצה הגג, על במה מורמת, ודיברו. הוא שייך לצוות למניעת התאבדויות, והיא הייתה הלקוחה שלו. היא רצתה לקפוץ. הצטרפתי אליהם. היא אמנם לא על קצה הגג, צעד אחד מצלילה מטה, אבל היא מדברת באופן רהוט, ברור מאוד, מודעת לעצמה ולרצונה. 

הסיפור זז קצת קדימה. לאחר זמן מסוים, הבחור הולך, כשאנחנו יודעים שזה למספר דקות מועט. אולי גם בחלומות הדמויות צריכות לפעמים לשירותים. נשארתי עם הבחורה לבדי. אני עומד. היא שעונה על קיר הבמה המוגבהת. אנחנו משוחחים, ובינתיים רץ לי בראש כל תרחיש אפשרי שיכול לקרות: היא קמה ומתחילה לטפס מעל למעקה: היא מזנקת מהבמה עלינו אנו נמצאים לבמה השניה, וקופצת משם: מבט אחד לרווח שבין הבמות מבהיר לי שזה לא מתאפשר. 

כך עובר עוד זמן. וכשאני שקוע בהרהור כלשהו, היא קמה, רצה למדרגות הבמה ויורדת בהן ואני מייד אחריה, לא יותר משתי שניות מרחק, רץ אחריה תוך כדי שהיא עולה במהירות במדרגות של הבמה השניה, מנסה להדביק את הקצב שלה מהר ככל הניתן, צופה בה ממשיכה ורצה אל עבר המעקה ומזנקת מעליו משל הייתה ספורטאית אולימפית בריצת מכשולים, ומשם היקום החלומי עבד להילוך איטי.

כפי שעדכנתי, אני עובר לפלטפורמה אחרת. את המשך הפוסט ניתן לקרוא כאן.