ברוח הפעם הראשונה, הנה קטע נוסף, שנכתב שמונה שנים אחורה. המספור והכרך של הפוסט מציין את המיקום ברצף הכרונולוגי.
"אין מצב שאני עושה את זה. אין מצב שאני עושה את זה.
א י ן - מ צ ב - ש א נ י - ע ו ש ה - א ת - ז ה !!!"
עמוק בתוך הטיול שלי במזרח, ביצעתי גיחה מתוכננת לנפאל, שכנתה מצפון של הודו. במהלך ליל הסדר הגדול בעולם בבית חב"ד בקטמנדו, רצה בין המטיילים הישראלים ההצעה להצטרף למחרת היום לקבוצה שיוצאת באופן מאורגן לבצע קפיצת באנג'י. בהשפעת הקושיה הרביעית (או העשירית?) הסכמתי להצטרף בלי היסוס.
יצאנו שני אוטובוסים מלאים בנגינת גיטרות, שירת אהוד בנאי וענני סיגריות מגולגלות אל "המפלט האחרון", אתר קטן בנקודה מרוחקת 100 ק"מ מקטמנדו, על צלע הר עם נוף מדהים.
"אין מצב שאני עושה את זה" היה המשפט שטרחתי להגיד לעצמי בראש, בלב ובעל פה כמה עשרות פעמים בעשרים וארבע השעות האחרונות, וגם כשבהיתי בנוף שנשקף מבעד האוטובוס.
אתם נורמליים? לקפוץ מגשר?
הדחקה. זה הפתרון. הנה עץ יפה. הנה קוף. הנה עוד אחד. הנה 'ראסטאמן' ממשיך לשכנע את 'ההיפית' שזה בסדר וזה לא מפחיד וזה עושה בסופו של דבר הרבה טוב בלב. כבר אז לא הייתי בטוח אם זה לבאנג'י שהוא התכוון.
"נו? אתה מהקופצים?" שאל אותי ראש שעיר במיוחד. הנהנתי.
הנה נחל. הנה פרה. ילדה עושה שלום.
מאואיסט מציץ מהעצים. או שזה אולי רק הדמיון שלי, בעל הנטייה למצוא אסון טבע בכל במבי תמים.
הגענו. אני עושה את זה כמו גדול, מה זה כבר אחרי הגשר ההוא באילת לפני כמה שנים, הא?
אה. גם שם נבהלתי, והתקפלתי באמצע הקפיצה. שבועיים עד שעבר לי האדום-אדום הזה שעיטר לי את התחת מהמפגש עם המים.
הנה הגשר. מה, חוצים אותו וגם קופצים ממנו??? לא נורא, אני רק יעבור לצד הש-
אין מצב. אין מצב.
הנהר זורם לו שם 160 מטר תחתינו, סלעים מבצבצים ומנצנצים, ואני כבר לא יכול לעבוד על עצמי. זה יקרה.
הגשר רועד ומתנדנד כשאנחנו עוברים עליו, ואני רק מתנחם שאני עוד רגע שוב מרגיש אדמה יציבה תחת רגליי.
הרעש הפנימי בפול-ווליום. בסטריאו וסראונד. אני קופץ. אין מצב. לא מסוגל. לא לחשוב. לא קופץ. קופץ.
הגענו לצד השני. חתמנו על טפסים, נשקלנו (75 ק"ג, שיא שלילי בעשור האחרון), וחולקנו לקבוצות משקל. הקבוצה שלי ראשונה.
אז אנחנו מתודרכים, ועולים על הגשר. אני מרגיש כל תנועה, כל צעד מקבל משמעות, הראש מתחיל לעבוד כמו סרט, והמציאות עוברת לסלואו-מושן
שחור-לבן. הקפיצות יתבצעו מהכבדים לקלים. בקבוצה הזו, כבד זה 75 קילו. יש שניים כאלו. אני אחד מהם.
בובום. בובום. בובום.
הבחור השני מולבש ראשון ברתמה, ואז אני. לאחר מכן אני מסתובב לראות אותו מתקדם לעמדת הקפיצה, אבל הוא נעלם, והמצלמה והבחור שמתפעל אותה מדברים אליי..."מנגלור, כמה מילים אחרונות???"
אוף, כמה רגוע ניסיתי להראות ולהשמע. לא הלך. זרקתי כמה מילים על השמש שהתחילה לשקוע עכשיו, ושאני מצפה לראות אותה גם מחר. חייכתי. אבל זה לא משנה את העובדה שאני ראשון.
נעמדתי.
ורתמו לי את הרגליים.
ועזרו לי לעבור לצד השני של הגדר שעל הגשר.
ועשיתי שלום לשני הצדדים, לקבוצה שאיתי, על הגשר, ולכל השאר, שמעודדים מעמדת תצפית מרוחקת.
והתקדמתי בצעדי פינגווין קטנים ומצחיקים (הרגליים קשורות צמוד אחת לשנייה) לקצה עמדת הקפיצה.
נתתי מבט אחרון קדימה אל השמש השוקעת, למטה אל הנהר שמחכה, לצדדים, שם בליל פרצופים יצרו עומס קולות עידוד, ולמצלמה.
והמדריך סופר מאחוריי:
חמש ("אני ראשון, מה עם, מה אם...")
ארבע ("לא לחשוב, לא לחשוב, לא לחשוב...")
שלוש ("WHY LIKE THIS???")
שתיים ("רגע...")
אחת ("איך זה לא עלה לי קודם?!")
קפוץ!
ולא קפצתי.
חיכיתי בדיוק עוד שנייה אחת, דמיינתי לרגע את
הספרררדי מחייך שם לידי. חייכתי, ופרשתי ידיים, וקפצתי, ראש קדימה, ידיים לצדדים, צורח את הריאות החוצה, לא סוגר את העיניים לשנייה, מסתכל על הנוף מנקודת מבט הולכת ויורדת, רואה את הנהר מתקרב אלי מהר מדי, ונעצרתי, והחבל הקפיץ אותי חזרה למעלה, וכיף ואושר והנאה ושמחה ממלאים אותי, ושוב למטה, ופעם אחרונה למעלה, ואני צוחק, צורח מהכיף הזה, שנמשך 15 שניות שלמות, מסתכל למטה אל הגשר, למעלה אל הנהר, ומאושר, מאושר וחופשי ושמח עד קצה שערות הרעמה שעיטרה את ראשי.
קפיצת באנג'י, 160 מ', המשימה הושלמה בהצלחה.
החיוך ודפיקות הלב לא עזבו אותי במשך השעה לאחר מכן, ולא רק בגלל העלייה התלולה למעלה.
הגשר:
הנוף לתוכו קופצים:
ו... הקפיצה: