עלילות הפרה הקדושה

נכון, לקח לי המון זמן לחזור אליכם. אין מה שיצדיק את ההיעלמות, מלבד העובדה שהחיים מפתיעים אותי בכל פעם מחדש, אבל זה נושא לבלוג אחר.

נחזור להתרחשות החו"לית.

אז אני בעצם בטיול הכי גדול שעשיתי, ואולי שאעשה בכל חיי (בתקווה שיהיו עוד לפני ילדים ומשכנתא). נמצאת אחרי פרידה בעייתית מקשר של שש שנים, תלויה בין חסדי הודים מסריחים ומסבירי פנים ובין מצבי רוח שאני כופה על עצמי. מזכירה שמשמעות הטיול היא למצוא מחדש מה עושה לי טוב, להנות מהחיים, להיפתח לעולם חדש.

חלק מהסיבה לכך שכל כך רציתי לישון אצל משפחה הודית הייתה טמונה בסיבה הכללית לטיול הזה.

לקראת הנסיעה למשפחה במומביי, הייתי בחששות, אבל הרגשתי שאת הטיול בהודו אני אסגור בהצלחה, עם תחושת מיצוי אמיתית.

בדרך למומביי פגשתי בשדה התעופה איזה הודי גבוה, יחסית הוא היה פחות שחום, נראה טיפה ישראלי אפילו, הוא איזה עשיר הודי שנוסע לפגישות

עסקים בדובאי, עובד עבור איזה שיח' מסתבר. הרגשתי כמו באיזה סרט. איפה עוד יכולתי לשוחח בגובה העיניים עם איש עסקים שמחזיק חברה במיליונים בדובאי, אולי רק אם הייתי ממלצרת אותו בבית קפה בפריז. והנה, ככה סתם בשדה תעופה בגואה, הוא רואה לנכון לזרום איתי בבדיחות שלי על השיטה ההודית ועל התור המוזר וחוסר התפקוד של הפקידים המקומיים.זאת הייתה תחושה של אישור, בעצם אני לא משוגעת, אלא אחרים רואים את הדברים כמוני, אפילו הודי שחי וגדל בתרבות הזאת. ממש כמו שאני מתעבת את הברבריות הישראלית הנפוצה, הוא תיעב את הפיגור השכלי ההודי הנפוץ.

זהו, שעה קלה עברה ואני נחתתי בבטחה במומביי, עיר האורות.

אף אחד לא הכין אותי לכזה שדה תעופה יפהיפה. ציפיתי לטינופת כמו בדלהי וקיבלתי מוזאון לאומנות מודרנית עם נגיעות אדריכלות חדשנית, אימאלה. או יותר כמו, אימאלה בואי, גם את תתרשמי.

הרגשתי דיי בודדה, כי לא היה לי עם מי לחלוק את כל ההתרגשות הזאת, אבל משהו בי הרגיש לי כאילו אני חוזרת הבייתה.

התקשרתי למשפחה ההודית שאמורה לארח אותי, הבן הגדול ענה, אנגלית רהוטה וברורה למדיי, טוב מרגישים שמומביי שונה מהודו. הוא אמר לי לגשת לריקשה הראשונה שאראה ולהגיד לה שם של איזור ורחוב. וכך עשיתי.

כמובן שבדרך הריקשה שבקה חיים. נו, אבל אני לא מוותרת, החלפתי במהירות ריקשה, אפילו הנהג עזר לי לתפוס אחת.

הנהג החדש לא ידע אנגלית כמעט בכלל, אבל אני יצירתית, התקשרתי לבן שדיבר איתי כדי שיסביר לו איך להגיע. הוא הסביר לו והנה אני ממש קרובה. כולי התרגשות, הולכת לאכול ארוחת ערב עם משפחה אמיתית הודית, את האוכל שלהם, הולכת לראות איתם סרטים, טלוויזיה, להתפלל איתם בבוקר במידה והם מאמינים במשהו (אינדואיזם, בודהיזם או שאר דתות למיניהן), הולכת לצאת עם הבן לבתי קפה וסיורים במכונית המשפחתית לראות את העיר.

חשבתי לעצמי איזה מזל זה שאני מצאתי את המשפחה ההודית הזאת ואני הולכת לסיים את השבוע האחרון בהודו בחוויה הודית רבת עוצמה.

הגעתי קרוב מאוד לבית, מרחק של רחוב, הריקשה דוהרת. מהשיחה האחרונה, הבנתי שהאימא מחכה למטה, פראצ'י שמה (שם מקורי ומעניין). איזו חמודה שהיא ככה יורדת לקבל את פניי. ואו.

כשראיתי אותה זיהיתי אותה מהתמונה שחברה שלי הראתה לי מהרכבת. התרגשתי מאוד, הרגשתי כאילו אני מאמצת משפחה והם מאמצים אותי. כשהנהג התקרב אליה, התכופפתי מעט על מנת להצליח להסתכל לה בעיניים ואפילו לתת לה חיבוק תודה על כך שתארח אותי. היא עשתה פרצוף מוזר, הלכתי טיפה אחורה, הבנתי שאולי חציתי איזשהו קו, אולי ההודים במומביי לא מחבקים בכזאת קלות. היא לא כל כך דיברה אנגלית, לכן הבן שלה דיבר איתי כל הזמן. אבל משפת הגוף שלה הבנתי שהיא לא יודעת מי אני ולא מבינה למה אני לא חברה שלי. ירד לי מהר אסימון שאולי היא לא הבינה מההתחלה שהיא מארחת אותי, אלא היא חשבה שהיא תארח את חברה שלי שאותה היא פגשה ברכבת. אוי ואבוי.

טוב, לא ויתרתי, אמרתי לעצמי שאם אני אראה לה תמונה שלה, היא בטוח תבין ויהיה בסדר, אבל איך שהוצאתי את המצלמה היא צווחה בפקודה על נהג הריקשה לעוף משם, כמו שצועקים על גנבים. יואו, לזה לא ציפיתי. נסענו כמה מטרים ואז ירדתי מהר, דפיקות לב מואצות, מחפשת אותה ולא מוצאת, אני לא רואה אותה בשום מקום ברחוב. מתחיל להחשיך, יתושי ענק אוכלים אותי. אני עומדת מחוץ לריקשה מתאפקת לא לבכות. התקשרתי מהר לבן שלה. הסברתי לו באנגלית הכי הגיונית שיכולתי להוציא באותו רגע מהפה את הסיטואציה ומה אני חושבת שהיה הבלבול. הוא אמר לי שאני יכולה לישון במלון ליד הבית שלהם. אמרתי לו שאין לי כסף ואם כך הם מתכוונים לנהוג כלפיי שאני מעדיפה לנסוע לאיזור התיירים.

עליתי לריקשה נסערת, אמרתי לנהג איך לנסוע ובכיתי נורא נורא נורא.

בחיים שלי לא הרגשתי כל כך לא רצויה, מצורעת.

הבנתי אותם בקשר לאכזבה שחשו, אבל לא הבנתי למה לא יכלו למצוא חמלה בליבם ולהגיד לי לישון אצלם בכל זאת. הרגשתי כאילו אני לא מספיקה להם.

נהג הריקשה היה עצוב בשבילי, לפחות לו הייתה סוג של חמלה להיות אלי רגיש ונחמד. לא חושבת שהוא ראה אי פעם תיירת בוכה ככה.

חכו, זה עוד לא נגמר, הרי עכשיו אני צריכה להתאפס על עצמי, למצוא גסטהאוס עם שלוש תיקים, לבד באמצע רחובות חשוכים. לא רק זה, באמצע הנסיעה הייתי חייבת להחליף למונית כי לאיזור המתוייר לא מורשות הריקשות להיכנס. גם המונית הראשונה שלקחתי שבקה חיים, זה מתחיל להיות דפוס החרא הזה.

הגעתי לאיזה מלון ברופי, משהו זוועה, קטן ודחוק, אבל בחדר הייתה מקלחת בגודל של נמלה עם מים זורמים, משהו שדומה למיטה זוגית, טלוויזיה, והכי חשוב, מזגן. תמורת 1600 רופי והמון כבוד עצמי, עשיתי את הלילה באותו חדר שאני אזכור בסיוטים שלי כמקדש בדידות וכישלון באימוץ משפחה הודית.

הייתי רעבה ועייפה ולבד, יצאתי לנסות למצוא מקום לאכול בו, הכל היה סגור חוץ מכמה בתי קפה ופאבים (כן, מוכרים פה אלכוהול בפרהסיה, תענוג) רק שאכלתי סנדוויץ במאה ומשהו רופי, שזה המון!!! זה כמו שאני אשלם מאה שקל על סנדוויץ ארומה, משהו זוועה. רציתי למות. לא רק שציפיתי שלא יהיו לי הוצאות בכלל, עכשיו ההוצאות שלי יהיו כפול ממה שהגיוני בכלל בהודו??!!

נשאר לי רק לעשות כביסה ביד, פשוט כי אין לי כסף לתת לגסטהאוס שיעשה עבורי. עשיתי, תליתי אותה סביבי בכל החדר.

נשכבתי על המיטה וראיתי סרט בוליוודי. בעודי צופה בהודיות ארוכות שיער מפזזות ושרות מאחורי עצים רחבי ידיים לאהובם שמסתתר גם הוא בעץ מימול, הבנתי שבסך הכל הייתי חלק מסרט בוליוודי ענק ושהכל צריך בעצם להצחיק אותי, כי מי עוד חווה את החוויות האלה אם לא אני שהעיזה בכלל לצאת לטיול שכזה.

חיבקתי את עצמי ונרדמתי מול הטלוויזיה.

ZZZZZZZZ