לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Lolwut



כינוי:  Shouri Sama





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2010    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2010

אני לא רוצה שככה יעבור לי השירות.


היום היה בסדר. לא נורא במיוחד. רוב היום, לפחות.

קצת לפני 14:20 אמרתי ל"חבריי ליחידה" שאני צריכה ללכת בשתיים ועשרים, כי יש לי רכבת. אנחנו בקרה, שאסור להשאיר אותה לבד. הם עלו למעלה לנקות, ואמרו "10 דקות חוזרים". טוב, 9 דקות עברו ואני קוראת להם. והם מה? מסרבים לרדת.

יש לי פאקינג רכבת. אני גרה שעתיים נסיעה, והם אולי רבע שעה, בלחץ. אני על סף דמעות ולהם בכלל לא אכפת.

זונות. זונות בני זונות. הם רוצים שאני אשתנה, והם נשארים? פחחחח. זיןןןן. זין גדול ומכוער.

 

אני לא רוצה שככה יעבור לי השירות. וס' חושבת את עצמה מפקדת. פחחח. משק"ית עאלק.

אין לי כוח.

אני שוב שוקעת בדיכאון.

 

 

 

 

 

הצילו.

נכתב על ידי Shouri Sama , 6/9/2010 14:39  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ידעתי השיחה תהפוך את המצב לגרוע יותר.


"את לא נחמדה. את פותחת עיניים על כולם. את מלשינה."

מה?

מכירים את הקטע שיש שעיר לעזאזל? אז וואו. זה כל כך המקרה שלי.

ידעתי שתהיה היום שיחה.

חזרתי מהתור לרופא, וישבו כולנו, 6 הבנות, לשיחה. סליחה, לא שיחה, אלא "לינץ' בא'".

א' זו אני, אגב.

יש מקרים שוואלה, נכון, טעיתי. מודה. והודיתי. אבל שמעתי כל כך הרבה שקרים היום...

אני לא אאמין יותר לשום מילה של ס'. מה לעשות. היא שקרנית.

וגם לנ' לא חסר.

 

חשבתי שהגעתי למקום טוב, אבל מתסבר שרואים בי מטרה קלה.

זין. על כולם.

אני לא אשתנה. מצטערת. לא בשביל ערמת החרא הזאת שנקראת "הבנות שאיתי ביחידה". פחחח.

מבחוץ אני ממשיכה כאילו הכל בסדר, אבל מבפנים אני רותחת.

 

... אני רוצה לבכות.

נכתב על ידי Shouri Sama , 5/9/2010 19:58  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



התקפי חרדה.


זה מתחיל בתחושה הלא נעימה אי שם בבטן-חזה.
אחר כך זה כבר מתעצם. התחושה גוברת עם כל נשימה. קשה לנשום עמוק.
קשה לנשום.
אחר כל הדפיקות לב המהירות. הלחץ דם עולה, הגוף מרגיש חלש ומטושטש.
הרעד הבלתי נשלט בידיים מגיע. הראייה נהיית מטושטשת.
אני רוצה להרגע... להרגע... אבל המחשבות מציפות אותי. אני רוצה להצטנף אי שם בעולם משלי, אבל המחשבות מציפות.
החולשה גוברת. הרעד לא נפסק. הבכי מתחיל. אני תופסת בחולצה באזור הלב, אבל הכאב לא הולך.

יש ויש. לפעמים איבדתי הכרה. לפעמים לא.

העניין הוא שהתקפי חרדה זה לא סתם.
הם היו לפני הצבא, אבל לא היה לי רעד או איבוד הכרה.
הייתי במשטרה הצבאית, שם ההתקפים החמירו כל כך שהורידו לי פרופיל על זה ויצאתי משם.
עכשיו הדחיפות פחתה, אבל הם עדיין שם. כל יום. אני לא מתעלפת או רועדת, אבל התחושה שם. ההרגשה ההיא, מן התרגשות וכאב יחד.

בהתקפי חרדה צריך לטפל.
אני רק צריכה לזכור את זה.
נכתב על ידי Shouri Sama , 4/9/2010 16:12  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , מתוסבכים , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לShouri Sama אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Shouri Sama ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)