השיחה הראשונה עם העובדת סוציאלית..

עברה בהרבה דמעות...

היא שאלה שאלות קשות, כמו אם אני באמת רוצה עזרה..

עניתי לה שכן וכל כך לא בו זמנית...

כן כי נמאס לי כל היום לחשוב על מה לאכול מה לא לאכול איך להוציא את זה ואיך לשקר לכולם..

ולא כי אני רוצה לרדת במשקל, וכי אני מפחדת פחד נוראי מלהשמין.. מלראות את המשקל הנוראי שלי עולה...=\

היא אמרה לי שאני לא יכולה לעשות את זה לבד.. שאני חייבת שילוב של רופאה דיאטנית ופסיכולוגית בשביל לצאת מזה..

שאני צריכה להתמודד עם זה ביחד עם אנשים, שהמסע הזה קשה מידי בשביל לעבור אותו לבד..:|

פגישה הבאה זה פגישה עם ההורים, הם לא יבינו בכיתי לה כי אני יודעת שהם לא.. הם רק יחשבו שאני עושה להם דווקא..=\

השאיפה הזאת לשלמות? שכל אחת מאיתנו שואפת?!

מישהי חושבת שהיא תשיג אותה?! כי במצב שאני עכשיו אני יודעת שלא משנה כמה אני הרעיב את עצמי..

וכמה אני יאכל ויתעלל בגוף שלי, אני אף פעם לא יהיה מושלמתת..

אין דבר כזה.. היום אחרי השיחה גם איבדתי תקווה להיות כזאת..

אני צריכה ללמוד לאהוב את הגוף שלי איך שהוא..:\

צריכה?! היא טוענת שחייבת.. הלב נורא רוצה להרגיש ככה, המח רק רוצה להיות שייך לגוף רזה, והעיניים מזמן כבר לא רואות כמו שצריך את המראה...:\

אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שאכלתי ובאמת נהננתי מאוככל... שאכלתי ליד אנשים...

אז מה עכשיו?! לעשות דווקא ולהרעיב את עצמי יותר?!

לשקר גם לאנשי המקצוע כמו שאני משקרת לחברים? לעבוד עליהם כמו שאני עובדת על ההורים?!

ואולי להתחיל דף חדש? לתת להם לנסות לעזור?! אולי זה לא יהיה כל כך נורא.. =\

ואם זה כן?! :|

הרצון להיות רזה יעלם מתי שהוא?! הרצון להרגייש קלה, להרגיש נאהבת לאהוב את מה שאני רואה..

ההפרעה הזאת השתלטה לי על הראש.. אני כבר לא חושבת..

כל מחשבה מופרעת על ידייך אנה כל שניה שאני חושבת להפסיק ולתת את כולי לטיפול את נכנסת באמצע ומכאיבה לי מכאיבה לי מאוד..

גורמת לי לזכור איפה הייתי ולאיפה אני כל כך לא רוצה לחזור..:\