my cold evil world!

טוב אז ציפיתי שוב בסרט הראשון של פוקימון ולא יכולתי להישאר אדישה לקטע הקרבות שבין המשובטים לאמיתיים, ואז בלהט הרגע עם כול פרץ הרגשות שעלו לי בעקבות הסרט והשיר, התחלתי לכתוב סיפור קצר שבו השתמשתי בעצמי כדמות.

אני בעצמי דמות מסיפור ויש לי שם -פאנטום הלילה.

כשבא לי לברוח מהעולם שלי ולהיות חלק מהסיפור של הדמויות שלי אני משתמשת בפאנטום בגוף ראשון או שלישיי כדי להיות עם הדמויות שלי ואני ממש נהנית להיות חלק מהסיפור שבו הדמויות שלי מככבות (מי שקרא את הסיפור 'יומלדת 18 לפסיכית(הדמות שלי) יודע ומכיר את פאנטום).

בכול מקרה זה לא ממש פאנפיק פשוט ניסיתי לראות מה אני מרגישה לגבי הסרט ועל מה שקרה שם בין הפוקימונים.

ואהה מסתבר שלפאנטום יש חבר דמיוני בשם צל ששונא שהיא צופה בסרטים האלה ולא מבין למה היא בוכה ומתרגשת מהם. טוב זה צפוי שהוא לא יבין כי היא רגישה לדברים האלה והוא פשוט לא מבין.

אגב בסיפור היא גם הזכירה את שאר הסרטים ' כוחו של האחד' ו ' סוד האנון' כי טוב, אי אפשר לצפות בסרט הראשון ולא לצפות בשאר הסרטים. זה פשוט חובה!

בכול מקרה חשבתי שמרוב סחרור רגשות זה יצא מבולגן ולא ברור , אבל אתמול עברתי עליו והוא יצא בסדר יחסית. אהבתי את מה שיצא לי.

אולי אני אשנה אותו או אכתוב אחד חדש. כי זה היה ממש כייף

מספר העמודים- 4

זהו. תהנו :)

קרב אחים

היא נזכרה בסרט הראשון של פוקימון שראתה כשהייתה ילדה קטנה וצעירה יותר, והחליטה לחזור ולצפות בו שוב. לזכר הימים הטובים.

היא שמרה את הסרט על דיסק שעליו הוא היה צרוב, היא לקחה אותו והכניסה אותו לתוך הדי,וי,די שלה, התיישבה, לחצה על הפעל, והחלה לצפות בו.

הרבה מחשבות החלו להתרוצץ במוחה, והיא בעיקר חייכה לעצמה כי זאת הייתה נוסטלגיה אדירה ועצומה להיזכר בסרט הזה שניקרא ' מיו נגד מיוטו'.

הסרט הזה בשבילה היה פשוט מרגש, ושיקף את המציאות של בני האדם היום.

כי כמו הפוקימונים השיבוטים גם בני  האדם בעולמנו נלחמים אחד בשני , ולפעמיים בלי סיבה מוצדקת.

מתי כן הייתה להם סיבה מוצדקת להילחם אחד בשני!? היא חשבה לעצמה, והמחשבה הזאת רק הרגיזה אותה.

היא החליטה לבטל אותה באחת, ופשוט להתרכז בסרט.

ככול שהסרט התקדם יותר, הוא הגיע לבסוף לרגע המכריע שבו מיו עמד נגד מיוטו, והשיבוטים שלו עמדו מול הפוקימונים האמיתיים בשר ודם עם הרגשות.

זה היה קרב בלתי נמנע, והיא לא הבינה למה מיוטו מאלץ אותם להילחם אחד בשני. מזה נותן לו?

פוקימונים לא אמורים להילחם אחד בשני! לפחות לא כמו באופן שבו הוצג בסרט ולא כמו שמיוטו חשב שהם צריכים להילחם.

נקרע  לה הלב לגזרים כשהיא ראתה את כול הפוקמונים נלחמים אחד בשני בלי סיבה. פוקימון שיבוט מול פוקימון חיי אמיתי בשר ודם.

למה? לעזאזל למה הם צריכים להילחם באופן הזה!? זה נורא! תעשה שזה ייפסק! בבקשה! אני לא מסוגלת לצפות בזה יותר! זה אכזרי!

היא לא יכלה להחזיק יותר את הדמעות שהתחננו לצאת מעיניה החומות הקטנות, והיא פשוט נזכרה במלחמה או בריב שהיה לה עם אח שלה, (אומנם לא היו מכות מוות כמו בסרט) אבל כן היו צעקות שלאחר מכן היא ירדה למטה, התפרקה והשתוללה כמו חיה מסוכנת ובלי שליטה.

היא ישבה על הספה מול הסרט, הניחה את ראשה על אגרופה, ופשוט נתנה לדמעות לפרוץ מעיניה.

זה היה עצוב כול כך, ואכזרי. באמת אכזרי.

לראות איך כולם כולל מיו ומיוטו נלחמים אחד בשני, ובשביל מה? כדי להוכיח מיהו הפוקימון השליט הכי חזק בעולם!? נו באמת, תעשו טובה.

הקרבות הנוראיים האלה לא הובילו לשום מקום מלבד כאב! כאב וסבל, לפוקימונים בעיקר.

עד לרגע המכריע שבו המאמן של העכבר החשמלי הקטן והצהוב עם הפסים החומים והלחיים האדומות, התפרץ לתוך הקרב ומתוך הכאב צעק '' דיי!'' והפיצוץ בין מיו ומיוטו גרם לו להתאבן ולהפוך לאבן.

זה היה הרגע הכי כואב שבו גם היא וגם שאר הפוקימונים האמיתיים והשיבוטים החלו לבכות.

גם העכבר בכה כי המאמן שלו הפך לאבן.

כול החלק מהקרבות והלאה היה פשוט עצוב וכואב. היא לא יכלה להישאר אדישה לקרבות כאלה בין אנשים ובעיקר לא בין אחים ובעיקר לא בין פוקימונים! הם גם יצורים חיים! גם להם יש רגשות והם לא צריכים להילחם אחד בשני כדי להוכיח מי יותר חזק!

זה מיותר ולא שווה את כול הכאב והסבל הזה. באמת שלא.

היא רק רצתה שהסרט ייגמר כבר, וכמובן שברגע הקרבות נישמע השיר ברקע ' אחי הו אחי' שאותו היא זכרה וזה תאם בדיוק למצב שהיה לה עם אח שלה רגע לפני שהתחילה לעבוד.

'' את שוב בוכה פאנטום? מה יהיה? זה רק סרט מטופש!'' נשמע קול מזלזל ואכזרי מאחוריה,

היא זיהתה את הקול, זה היה צל חברה הדמיוני האפל והשקוף שתמיד נהג לעצבן ולהטיף לה על הסרטים המצוירים שבהם  נהגה לצפות.

'' אז מה!? וזה לא סרט מטופש! תסתום את הפה ותתחפף מכאן צל! אתה מפריע!'' היא נהמה עליו בקול מאיים ופגוע,

'' לא רוצה, מה תעשי לי?'' הוא צחקק בשעשוע, והחל להתעופף סביבה ולהטיל עליה צללים אפלים וקודרים כדי לשנות אווירה '' עוף מכאן חתיכת צל דפוק!!!'' היא צווחה והעיפה עליו כרית לבנה שעברה דרכו וכלל לא פגעה בו,

'' אוו מישהי כאן במצב רוח לוחמני מה? ודרך אגב זה לא כאב. אני לא אדם בשר ודם כמוך פאנטום. אני צל. שקוף, ולכן את לא יכולה לפגוע בי או להזיק לי'' הוא אמר לה, והמשיך להתעופף סביבה, מקנטר אותה ומציק. כמו שתמיד אהב לעשות.

'' מה אכפת לך שאני צופה בזה? וחוץ מזה שפוקימונים שנלחמים אחד בשני זה בדיוק אחים  או תאומים שנלחמים אחד בשני. תחשוב על זה, אם הייתה לך אחות או אח בטוח שהייתם רבים או הולכים מכות. אבל אין לך, אז אתה לא יודע. אבל אני כן.'' היא אמרה ולקראת סיום המשפט היא הנמיכה את קולה לכדי לחישה כי באותו הרגע נזכרה באח שלה שעזב את הבית.

'' את מדברת על אח שלך?'' הוא שאל בעצב ובזהירות כדי להיות בטוח שהוא לא טועה,

'' כן צל. בדיוק עליו אני מדברת'' היא אמרה בקול פגוע,

'' מצטער פאנטום. שכחתי את הריב הזה שלך איתו, אבל עדיין זה רק סרט. הוא לא המציאות'' הוא אמר ושכח שפאנטום תמיד עשתה השוואות בין סרטים שראתה לבין המציאות.

'' אולי זה רק סרט...'' היא  עצרה לרגע כי שכחה שהסרט המשיך לרוץ והיא מפספסת את החלקים הכי טובים והכי חשובים שלו '' לעזאזל!'' היא רטנה '' בגללך פספסתי את הרגע שבו המאמן שלו חוזר לחיים בעזרת הדמעות הטובות והיקרות של כול הפוקימונים! צל, באמת!'' היא לחצה על כפתור החזור והחזירה את הסרט בדיוק לסצנה שפספסה בגללו.

'' את כזאת רגישה לסרט מצויר שהוא באמת סתם... מה נהיה ממך?'' הוא נאנח, וסוף סוף הפסיק להתעופף סביבה. הוא נהיה לרגע מוטרד ורציני.

'' אתה יודע שאני רגישה למלחמות בין אנשים נכון? וזה כולל גם מלחמות בסרטים מצוירים, ודרך אגב זה לא סרט מצויר זאת אנימה ידועה שיש לה הרבה פרקים וסרטים, ואחרי הסרט הזה אני מתכוונת לצפות בסרט השני'' היא אמרה והוא הקשיב  לה ונאנח.

'' לא נכון'' הוא אמר בקול קשה וכמעט התאדה באוויר '' גם בסרט השני הדפוק יותר את מתכוונת לצפות? רק אל תגידי לי שאת מתכוונת לצפות גם בסרט השלישי...'' הוא לא ידע עוד איפה לקבור את עצמו מרוב ייאוש ממנה,

היא ניסתה למחוק את הדמעות ולהעלות חיוך קטן כשענתה '' כן צל! אני מתכוונת לצפות גם בו! אם צופים בסרט הראשון אז חייבים לצפות גם בשניים האחרים! והסרט השני נוראי יותר, האיש הרע לוכד את שלושת הציפורים בשביל האוסף הדפוק שלו! זה אכזרי! מי אוסף ציפורים חיות בשר ודם ושומר אותם לאוסף הפרטי שלו!? רציתי לערוף לו את הראש מרוב כעס! ואני אצפה גם בסרט השלישי שגם הוא היה נוראי לא פחות אבל התעסק יותר בחלום של עולם שילדה קטנה יוצרת לעצמה בעזרתם של פוקימונים שנקראים 'אנון'. זה היה דווקא נחמד העולמות הדמיוניים שהיא יצרה לעצמה, אבל  לא אהבתי שהכלב הגדול חטף את האימא של המאמן של העכבר הצהוב כדי שתהיה האימא של הילדה הקטנה. זה היה עצוב, ונוראי עוד יותר שהאנון האלה הגשימו לה כול דבר שרצתה כולל פוקימונים ושינוי הצורה שלה לילדה בוגרת יותר.

בקיצור חייבים לצפות בסרטים האלה שוב! אבל יותר מכולם הסרט הראשון היה הכי עצוב. לא יכולה להישאר אדישה לקרבות שבין השיבוטים לאמיתיים. פשוט לא יכולה. זה חזק ממני''.

צל רק חיכה שהיא תסיים לדבר על שלושת הסרטים. כשהיא מתחילה אי אפשר לעצור אותה מהדיבורים השוטפים האלה.

'' יתר ההתלהבות שלך מהסרטים הטיפשיים האלה פשוט מדהימה אותי בכול פעם מחדש את יודעת?'' הוא בעצמו לא הבין מה היא מוצאת בסרטים האלה, אבל פשוט לא הצליח.

היה בלתי אפשרי להבין את זה. זה היה למעלה מכוחו להבין איך היא מצליחה להתחבר לסרטים הילדותיים האלה.

אבל אולי היא מצאה בהם משהו חדש. דרך ציפייה חדשה. זווית ראייה חדשה שתראה לה אותם באור שונה ובוגר יותר אולי.

כי כשצופים בסרטים האלה בעודנו ילדים קטנים לא מבינים את המשמעות של 'מהו קרב בין יצורים חיים' אבל ככול שמתבגרים וחוזרים לצפות שוב באותם  הסרטים נקודת המבט משתנה גם כן, ואז אפשר אולי להתחבר יותר  לסרט שפעם נראה לנו מטופש וילדותיי.

אז כנראה שעכשיו, כשהיא התבגרה יותר היא הצליחה להבין  ולהרגיש את הכאב שהיה טמון בסרט הזה כאשר השיבוטים נלחמו באמיתיים והמאמן של העכבר פרץ לתוך הקרב והקריב את עצמו כדי שמיוטו יבין שהוא עשה טעות. שפוקימונים לא באו לשרת את האדם או להוכיח עד כמה הם חזקים. לא! פוקימונים הם חברים של האדם ועוזרים להם בכול מצב.

רק אז כשכול הפוקימונים כולל השיבוטים החלו לבכות, רק אז האסימון נפל לו והוא הבין שפוקימונים צריכים לחיות בשלווה ובהרמוניה אחד עם השני.

רק לאחר מכן, הוא לקח את כול השיבוטים שלו , ועף איתם למקום לא ידוע אי שם.

וזה היה הרגע שבו פאנטום הרגישה הקלה עצומה בליבה. היא שמחה שמיוטו הבין את זה, והפסיק את   המלחמה המטופשת הזאת.

אבל הוא לא אשם, היא חשבה לעצמה  בני האדם שיצרו  אותו מהגנים  של מיו, הכניסו לו לראש שהוא נוצר כדי לשרת את האדם, ואז נתנו לו להילחם בכול מיני פוקימונים ואז הוא תהה לעצמו בעצם למה הוא כאן? והתשובה הייתה ' כדי לשרת את האדם'.

הוא כמובן לא אהב את זה, והרס את כול המעבדה, ורצה לקחת את הפוקימונים של כולם כדי להוכיח שהוא הפוקימון החזק העליון שיכול על כולם, אבל לא כך היה הדבר, וזאת הייתה טעות שכולם שילמו עליה בכאב וצער נוראי.

אחרי שסיימה להסביר לצל את הטענות שלה לגבי  הסרט היא אמרה '' אני יכולה עכשיו לצפות בסרט בשקט? אני רוצה לסיים ולהגיע לחלק הטוב שבו הוא מבין שהוא טעה ושהפוקימונים בעצם לא נועדו להילחם אחד בשני''.

צל כבר היה מיואש ממנה והוא לא רצה לריב איתה על סרט טיפשי כמו זה '' בסדר ילדה. תעשי מה שאת רוצה, אבל רק שתדעי שאני חושב שזה עדיין טיפשי ואת צריכה לעזוב את זה ולראות סרטים בוגרים יותר'' הוא עזב אותה והתנדף באוויר הקר של הלילה האפל.

'' סוף סוף קצת שקט מהחבר  הדמיוני שלי'' היא התרווחה בשקט בכורסה, והמשיכה לצפות בסרט עד לסיומו המשמח שבו כולם שבים חזרה הביתה, ומיוטו לוקח את כול השיבוטים למקום לא נודע הרחק מרוע בני  האדם שלא יזיקו להם ויפגעו בהם או ינצלו אותם כמו שניצלו אותו.

אני אשים כאן קישור לסרט כדי שתוכלו גם לצפות בו להיזכר ואיכשהו ליהנות (כי בשבילי, בגלל שאני רגישה לקרבות בין יצורים אנושיים ובעלי חייםפ הוא תמיד יהיה כמה קשה ועצוב ולא משנה כמה פעמיים אני אצפה בו, אני תמיד אבכה שוב ושוב כי זה פשוט בלתי נמנע!)

 http://www.novamov.com/video/wr3atxwyk60fl

זה כמובן הקטע שלאחר מכן הוא הפך לאבן וכולם בכו. גם אני. זה היה פשוט עצוב! ;;~~;;

אוו פיקה מסכן קטן ;~;

 כמובן שהפוקימונים בכו גם כשאש הפך לאבן בגלל שהקריב את עצמו כדי שהקרב בין כולם ייפסק.

זה היה החק הקשה בסרט הזה.

זה היה פשוט עצוב!! קרע לי את הלב באמת ;~~;;

וכאן כמובן שפיקו (כינוי חיבה שהמצתי לו) ניסה להעיר אותו כאשר הפך לאבן. תראו איך הוא מנסה ופשוט כלום, זה ממש עצוב ;~;;

אני דווקא הסכמתי מאוד עם מיאו במשפט הזה.

' אולי אם נתחיל לחפש את מה שדומה במקום את מה שונה... לך תדע''

וזה נכון. אנחנו כול הזמן מחפשים את מה ששונה במקום את מה שדומה ואז מתחילות ההוושאות מי יותר טוב ומי יותר חזק.

אם לא היינו מחפשים כול הזמן את מה שונה והיינו מתחילים לחפש את  מה שדומה בין כולנו אז אולי לא היו מלחמות על חוזק ושוני ודת ומין וצבע.

נקודה למחשבה. תחשבו על זה.

אחרי שציפיתי בסרט וגם עברתי על הסיפור, הסרט רק חיזק את הטענות שלי בקשר לסיפור ועל מה שכתבתי שם.

הרגשתי טוב אחר כך.

וכמובן אי אפשר בלי השיר שכבר בערך שלושה פוסטים אני שמה אותו כי הוא פשוט מרגש עד דמעות! *~*