לראשונה, הרגשתי משוחררת. כמעט כל טיפה של בושה נעלמה. יכולתי להתפרע בלי להתבייש, או לחשוב איך אנשים אחרים רואים אותי. אם היה לי קצת יותר מקום, והייתי מפסיקה להסחב עם תיק גדול, הייתי יכולה להרגיש משוחררת אף יותר.
אם אינני טועה, ככה מרגישים במסיבות. וגם בהופעות. בנוסף, הרגשתי פחות שונה. יכולתי להתחבר עם שאר האנשים ולהוות חלק מהקהל הגדול. כיף להיות חלק מקהל, מקבוצה כלשהי של אנשים; שצועקים ביחד, מוחאים כפיים, מרימים ידיים, והכל כאיש אחד.
באותו יום התמודדתי עם 2 פחדים; הפחד להשתטות ולהתפס כטיפשה בעיני אחרים, והפחד לנסוע למרכז הארץ, בכבישים לא מוכרים. וכל זה כדי לראות את Scorpions בהופעה אחרונה.
זאת באמת הייתה הופעה מרשימה. הטובה ביותר מכל ההופעות שהייתי בהם, ולא הייתי בהרבה.
אני מרגישה שרק עכשיו אני לומדת להנות מהחיים; נסיעות, קניות, הופעות, חברים, בילויים.
בדרך שלי.
אני שואלת את עצמי למה זה קרה דווקא עכשיו, ולמה לא קודם. אני יכולה רק להעלות השערות.
אני שמחה להיות מי שאני, אם כי ישנם כמה דברים שהייתי רוצה לשנות; להתגבר על הפחד קהל- כדי שאוכל לשיר ולנצל את 6 שנות לימודי פיתוח הקול שלי, שיהיה לי את האומץ להביע את דעתי בחופשיות, שאוכל להרגיש בנוח בחברה- כשיש אנשים רבים סביב.
על הדברים האלה אני הולכת לעבוד עם הקב"נית, כי אם כבר הגעתי לזה, אז צריך לנצל את ההזדמנות.
אם כבר הזכרתי אותה, אדבר עליה בפוסט הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
