בשבועות האחרונים מתגבשת במוחי המסקנה שכנראה אני צריכה לקצר את השירות.
אני מרגישה שמיציתי את הצבא. נמאס לי מהעבודות של הצבא, גם כשמדובר בעבודה שלי כפעילת חינוך.
נמאס לי מהעייפות התמידית שעוטפת אותי, לא משנה כמה שעות ישנתי. וכל יום, המטרה היחידה היא לנסות להעביר את הזמן ולהגיע לערב,
ולקוות שלא יגלו שחיפפת בעבודה, שהספקת מעט היום.
לאחרונה אני פשוט רוצה להתבטל. לעשות כלום. אבל למרות זאת, זה קשה לעזוב, ואני לא יודעת למה.
אין ספק שכל העניין הזה, לצאת לאזרחות, יש בו משהו מעט מפחיד, אבל זה יקרה במוקדם או במאוחר.
אני משקרת לעצמי כשאני אומרת שאני רוצה להשאר בגלל האנשים, החברים. ואני גם משקרת לעצמי שבכלל יש לי שם חברים.
הסיוט הזה יכול להגמר עוד חודשיים, בתחילת ינואר. הוא גם יכול להגמר ביוני.
אני רוצה שהוא יגמר בינואר.
אבל התגובות של כל האנשים שאומרים לי לעשות שנתיים...
אבא, שחושב ששירות צבאי זה חשוב. שחשוב לתרום את כל מה שאפשר למען המדינה. ולא רק שזה תורם למדינה, זה גם תורם לך,
ואפילו יותר לך מאשר למדינה.
וכולם, אבל כולם עדיין יהיו בצבא או לפני הצבא כשאשתחרר. אבל לזה כבר התרגלתי. אני תמיד הראשונה ללכת. הראשונה שתגלה את
העולם לפניהם, והראשונה שתעשה את כל הטעויות שהם לא יעשו.
ומה אחר כך?
עבודה מועדפת. ואז, ללכת בעקבות החלום, או לוותר עליו?
אותה פיסה קטנה של משהו לא מוגדר שתמיד מזכיר לי את מה שאני באמת רוצה לעשות, אבל פוחדת להודות בזה, אפילו בפני עצמי.
יש טוענים "שאני צריכה לעשות עם זה משהו". משהו.
אני פוחדת לעשות את הצעד. אני פוחדת שיילעגו לי. שבסוף זה לא יצליח, והכישלון יהרוס אותי.
אני מכירה אנשים שמפקפקים בי. גם אני מפקפקת בעצמי.
טוב יותר אם זה ישאר כתחביב. ואם בטעות יצא מזה יותר, מה טוב.
אבל קודם כל, לפני המירוץ של החיים, אני צריכה לעשות משהו בשביל עצמי.
יהיה מה שיהיה.
אני מתכוונת ללמוד מוזיקה.
כתחביב או מקצוע.
ואם זה לא ילך, יש המון דברים אחרים, העולם מלא בכל כך הרבה אפשרויות.
להחליט מה לבחור מביניהם, זה כבר החלק המסובך יותר.
לא חייבים להחליט עכשיו. העולם משתנה כל הזמן, ולא בטוח שמחר ארצה את מה שאני רוצה היום.
ולסיום-
משפט ששמעתי פעם ברדיו, ועד היום מלווה אותי:
"אם תעסוק במה שאתה אוהב, לא תצטרך לעבוד אפילו יום אחד"
ולזה אני מתכוונת להגיע. ואני אגיע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
