היה לי כיף היום. כולם היו נחמדים- או שאני הייתי נחמדה. אפילו הטבחים היו נחמדים אליי בתורנות, וממש נהנתי במטבח לשם שינוי. למרות שהתורנית שאיתי לא עשתה דבר מלבד ספירת המצרכים שבמחסן. נכון, היא אמנם מש"קית ניהול מלאי, אבל היא לא צריכה לעשות את העבודה שלה בזמן תורנות מטבח. הפעם היה גם תורן מהגדוד, אבל מה יקרה כשהגדוד לא יאכל איתנו בחדר אוכל, נצטרך לעשות את הכל לבד? זה לא מוצא חן בעיניי.
מעבר לבעיה הקטנה הזאת, באמת נהנתי. הטבחים עזרו לי. הייתה אווירה טובה ורוח של שיתוף בינינו לבין אב"כ שנמצאים אצלנו באימון.
לפני כשבועיים הגיע חייל חדש לבסיס, אחרי ששירת כשנתיים באחד מגדודי התותחנים, לא זוכרת איזה. הוא מוזר. על כן התחברתי אליו בקלות.
אנחנו מבלים את הערבים ביחד. סתם מדברים. ואנשים כמו תמיד דוחפים את האף. חושבים שיש בינינו משהו. ידידות, זה הכל.
העניין הפסיק להטריד אותי. איכשהו אותו זה קצת מטריד.
אני מרגישה שמשהו משתנה- או שאני משתנה. גיליתי שיש לי חברים בבסיס, או לפחות אנשים שנחמד לדבר איתם. רציתי להעביר קצת את הזמן איתם, אבל דווקא היום יצאתי מהבסיס, להשתלמות.
המפקדת שלי חשבה שיהיה לי יותר קל להגיע מהבית מאשר לצאת ב-5 בבוקר מהבסיס.
ואומר את האמת. היה לי קשה ללכת. לא רציתי ללכת. זה אף פעם לא קרה לי. פתאום הבית נראה מקום כל כך ריק. כמו שהבית ספר הפך להיות מרכז חיי, בזמנו. והיה לי טוב יותר בבית ספר מאשר בבית. אני תוהה אם זה מה שקורה עכשיו.
כל המצב הזה רק מקשה יותר את ההחלטה- קיצור שירות, או שירות מלא.
בשבוע שעבר רציתי קיצור. היום אני חושבת על שירות מלא. אני יודעת שמיציתי את הצבא. מבחינת עבודה. כנראה שלא מבחינת החברה.
אני שואלת את עצמי אם להשאר את החצי שנה שנותרה, בשביל אותם זמנים שאבלה עם האנשים. או שאמשיך להיות חסרת כוחות ומוטיבציה לכל דבר.
האם שווה להשאר במקום בגלל האנשים? או שכדאי לצאת בגלל העבודה?
אני מניחה שהתירוץ הכי משכנע שיש לי הוא: "יש לי חור בנעל, ואני יודעת שלא יחליפו לי את הנעליים, אז אני מקצרת כי אני לא רוצה להסתובב עם נעליים רטובות כל החורף."
אוף, החלטה קשה.
אני באמת לא יודעת מה לעשות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
