לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"Moment Of Glory"


בלוג המספר על חיי מנקודת זמן מסוימת, עד הנקודה הבאה שבה אפסיק.

כינוי: 

בת: 35





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

קיצור שירות/שירות מלא


היה לי כיף היום. כולם היו נחמדים- או שאני הייתי נחמדה. אפילו הטבחים היו נחמדים אליי בתורנות, וממש נהנתי במטבח לשם שינוי. למרות שהתורנית שאיתי לא עשתה דבר מלבד ספירת המצרכים שבמחסן. נכון, היא אמנם מש"קית ניהול מלאי, אבל היא לא צריכה לעשות את העבודה שלה בזמן תורנות מטבח. הפעם היה גם תורן מהגדוד, אבל מה יקרה כשהגדוד לא יאכל איתנו בחדר אוכל, נצטרך לעשות את הכל לבד? זה לא מוצא חן בעיניי.

מעבר לבעיה הקטנה הזאת, באמת נהנתי. הטבחים עזרו לי. הייתה אווירה טובה ורוח של שיתוף בינינו לבין אב"כ שנמצאים אצלנו באימון.

 

לפני כשבועיים הגיע חייל חדש לבסיס, אחרי ששירת כשנתיים באחד מגדודי התותחנים, לא זוכרת איזה. הוא מוזר. על כן התחברתי אליו בקלות.

אנחנו מבלים את הערבים ביחד. סתם מדברים. ואנשים כמו תמיד דוחפים את האף. חושבים שיש בינינו משהו. ידידות, זה הכל.

העניין הפסיק להטריד אותי. איכשהו אותו זה קצת מטריד.

 

אני מרגישה שמשהו משתנה- או שאני משתנה. גיליתי שיש לי חברים בבסיס, או לפחות אנשים שנחמד לדבר איתם. רציתי להעביר קצת את הזמן איתם, אבל דווקא היום יצאתי מהבסיס, להשתלמות.

המפקדת שלי חשבה שיהיה לי יותר קל להגיע מהבית מאשר לצאת ב-5 בבוקר מהבסיס.

ואומר את האמת. היה לי קשה ללכת. לא רציתי ללכת. זה אף פעם לא קרה לי. פתאום הבית נראה מקום כל כך ריק. כמו שהבית ספר הפך להיות מרכז חיי, בזמנו. והיה לי טוב יותר בבית ספר מאשר בבית. אני תוהה אם זה מה שקורה עכשיו.

כל המצב הזה רק מקשה יותר את ההחלטה- קיצור שירות, או שירות מלא.

בשבוע שעבר רציתי קיצור. היום אני חושבת על שירות מלא. אני יודעת שמיציתי את הצבא. מבחינת עבודה. כנראה שלא מבחינת החברה.

אני שואלת את עצמי אם להשאר את החצי שנה שנותרה, בשביל אותם זמנים שאבלה עם האנשים. או שאמשיך להיות חסרת כוחות ומוטיבציה לכל דבר.

האם שווה להשאר במקום בגלל האנשים? או שכדאי לצאת בגלל העבודה?

 

אני מניחה שהתירוץ הכי משכנע שיש לי הוא: "יש לי חור בנעל, ואני יודעת שלא יחליפו לי את הנעליים, אז אני מקצרת כי אני לא רוצה להסתובב עם נעליים רטובות כל החורף."

 

אוף, החלטה קשה.

אני באמת לא יודעת מה לעשות...

 




נכתב על ידי , 10/11/2010 21:09   בקטגוריות צבא, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



5 שורות ונגמר...


לא קרה משהו מיוחד השבוע.

 

קיצור שירות או קורס אזרחי.

 

אם יהיה קורס מעניין, אשאר, אם הקורסים לא יעניינו אותי, אקצר.

 

בכל מקרה בחודש הבא טסים לרומא.

 

 

אני צריכה לקנות בגדי חורף...

נכתב על ידי , 7/11/2010 08:23   בקטגוריות אופטימי, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מוזיקה כתחביב


בשבועות האחרונים מתגבשת במוחי המסקנה שכנראה אני צריכה לקצר את השירות.
אני מרגישה שמיציתי את הצבא. נמאס לי מהעבודות של הצבא, גם כשמדובר בעבודה שלי כפעילת חינוך.
נמאס לי מהעייפות התמידית שעוטפת אותי, לא משנה כמה שעות ישנתי. וכל יום, המטרה היחידה היא לנסות להעביר את הזמן ולהגיע לערב,
ולקוות שלא יגלו שחיפפת בעבודה, שהספקת מעט היום.
לאחרונה אני פשוט רוצה להתבטל. לעשות כלום. אבל למרות זאת, זה קשה לעזוב, ואני לא יודעת למה.
אין ספק שכל העניין הזה, לצאת לאזרחות, יש בו משהו מעט מפחיד, אבל זה יקרה במוקדם או במאוחר.
אני משקרת לעצמי כשאני אומרת שאני רוצה להשאר בגלל האנשים, החברים. ואני גם משקרת לעצמי שבכלל יש לי שם חברים.
הסיוט הזה יכול להגמר עוד חודשיים, בתחילת ינואר. הוא גם יכול להגמר ביוני.
אני רוצה שהוא יגמר בינואר.
אבל התגובות של כל האנשים שאומרים לי לעשות שנתיים...
אבא, שחושב ששירות צבאי זה חשוב. שחשוב לתרום את כל מה שאפשר למען המדינה. ולא רק שזה תורם למדינה, זה גם תורם לך,
ואפילו יותר לך מאשר למדינה.
וכולם, אבל כולם עדיין יהיו בצבא או לפני הצבא כשאשתחרר. אבל לזה כבר התרגלתי. אני תמיד הראשונה ללכת. הראשונה שתגלה את
העולם לפניהם, והראשונה שתעשה את כל הטעויות שהם לא יעשו.

ומה אחר כך?
עבודה מועדפת. ואז, ללכת בעקבות החלום, או לוותר עליו?
אותה פיסה קטנה של משהו לא מוגדר שתמיד מזכיר לי את מה שאני באמת רוצה לעשות, אבל פוחדת להודות בזה, אפילו בפני עצמי.
יש טוענים "שאני צריכה לעשות עם זה משהו". משהו.
אני פוחדת לעשות את הצעד. אני פוחדת שיילעגו לי. שבסוף זה לא יצליח, והכישלון יהרוס אותי.

אני מכירה אנשים שמפקפקים בי. גם אני מפקפקת בעצמי.

טוב יותר אם זה ישאר כתחביב. ואם בטעות יצא מזה יותר, מה טוב.

 

אבל קודם כל, לפני המירוץ של החיים, אני צריכה לעשות משהו בשביל עצמי.

יהיה מה שיהיה.

אני מתכוונת ללמוד מוזיקה.

כתחביב או מקצוע.

 

ואם זה לא ילך, יש המון דברים אחרים, העולם מלא בכל כך הרבה אפשרויות.

להחליט מה לבחור מביניהם, זה כבר החלק המסובך יותר.

לא חייבים להחליט עכשיו. העולם משתנה כל הזמן, ולא בטוח שמחר ארצה את מה שאני רוצה היום.

 

ולסיום-

משפט ששמעתי פעם ברדיו, ועד היום מלווה אותי:

"אם תעסוק במה שאתה אוהב, לא תצטרך לעבוד אפילו יום אחד"

ולזה אני מתכוונת להגיע. ואני אגיע.

 




נכתב על ידי , 30/10/2010 12:09   בקטגוריות עבודה, צבא, אופטימי  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , יצירתיות , מוזיקאים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAka Chan אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Aka Chan ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)