אני כועסת. אני כל כך כועסת עלייך שאני לא יודעת איך לתעל את הכעס.
אני יכולה לרכל עלייך עד מחרתיים וזה עדיין לא יעזור להפיג את הכעס.
כבר ביסודי היינו חברות... אני זוכרת שהיינו חברות ממש טובות, ואז עזבת לשנתיים, ואז כשחזרת פגעתי בך. זה היה בכיתה ו' והתייחסתי אליך רע.
את הלכת לחטיבה אחרת, רחוקה. אף אחד מהשכבה שלנו לא הלך לשם, רק את.
בכיתה ח' השתניתי, החלפתי חברים, נהייתי נורמלית, הזמנתי אותך ליומולדת שלי. באמת התגעגעתי.
את היית אז במצב קשה, בלי יותר מדי חברים וביטחון עצמי ברצפה. אפילו שאת יפה מאוד ובלונדינית ויש לך עינים כחולות וחכמה ולא ממש אפשר למצוא משהו רע להגיד עלייך.
הזמנתי אותך ליום הולדת 13 שלי, כי חשבתי שזה יכול להיות נחמד לראות אותך שוב.
ואז הכרנו אחת את השנייה מחדש. אני בדיוק יצאתי מקשר עם חברה מאוד טובה, קשר שהוציא ממני הרבה רע. את תמכת בי.
ואת היית בתקופה רעה של ביטחון עצמי נמוך. אני עזרתי לך להרים את השברים. הכנסתי אותך לחבורה שלי, הם היו הכל בשבילי. הפכנו להיות חברות הכי טובות . לפחות מבחינתי.
אמנם לא היינו רואות את השנייה כל יום, אבל היינו מדברות על הכל בטלפון כל שבוע, נפגשות עם החבורה שלי כל סופ"ש. הקשר בינינו היה מבחינתי קשר מדהים בלתי ניתן לערעור. אני תמיד הייתי שם בשבילך כשהיית צריכה אותי. גם את תמיד היית בשבילי, אבל לא באמת סיפרתי לך הכל. כי אני פשוט כזאת. לא כי את לא היית בסדר. אני פשוט לא בוטחת באף אחד באמת.
את תמיד היית אומרת לי שרק איתי את מרגישה שאת יכולה לדבר על הכל באמת. היית אומרת לי את זה עד לא מזמן. תמיד הרגשת שלחברות שלך מהבצפר יש אינטרסים לפגוע בך וקנאה חבוייה, מה שנכון.
ואז בסביבות כיתה ט', התחיל להיות לי רע בבצפר שלי. החברים איכזבו, איבדתי את כל החברות הבנות שהיו לי (חוץ מאחת, וגם לה הייתה חברה אחת יותר טובה ממני). הייתי לבד. אני והבנים. אבל כמה כבר אפשר להסתמך על בנים? הם הרי לא יוכלו לישון איתי ביחד באוהל בטיול. אז סבבה, היה לי ליד מי לשבת בשיעור ולעשות צחוקים, ואף פעם לא הייתי לבד בהפסקות. הפכתי להיות "bro" (אח) של הבנים. הייתי איתם כל הזמן, צוחקת מהבדיחות הסוטות והמטומטמות שלהם, אבל העיקר- היה לי את העוגן הזה שהייתי בטוחה שאני יכולה להסתמך עליו, את.
אז מה קרה? אין לי חברות בנות בבצפר, ביג דיל. יש אותך!.
וחוץ מזה, כל מפגש של החבורה שלנו היה סביבי. אלי מתקשרים ראשונה, שואלים "stuff, מה נעשה בסופ"ש? נלך לסרט או נאכל פיצה?" ומה שאני הייתי מחליטה זה מה שהיה קורה. אז היינו נפגשים כל החבורה, השליטה אצלי.
אבל היה קטע. הם לא כל כך אהבו אותך. הם לא שנאו אותך, אבל הם לא החשיבו אותך כחלק אמיתי מהחבורה. אולי כי את לא היית איתנו באותו בצפר, ואולי גם כי היית קצת סגורה ומעפנה. אבל אני דחפתי אותך פנימה, אפילו שלפעמים לא כזה רצו שאת תהי חלק מאיתנו, כי את קצת סנובית לפעמים וגם כבדה.
אז אני הכנסתי אותך לשם בכל הכוח, בתקופה ההיא שבבצפר שלך לא היה לך טוב ולא היו לך מי יודע מה חברים.
אמצע כיתה ט', ההורים שלי הבינו שהמצב שלי בבצפר לא ממש טוב, הם החליטו שזה הזמן שלי לעבור בצפר. גם בגלל שהבצפר היה ממש גרוע, וגם בגלל שמצבי הדרדר. הדרדרתי גם בלימודים.
דיברתי איתך על זה, ואת פשוט לא הפסקת להגיד לי כמה שאת רוצה שאני אעבור לבצפר שלך.
בהתחלה לא רציתי, כי הבצפר שלך לא משהו מבחינה חברתית. זה ידוע, והשכבה שלך גרועה.
הייתה אופציה לבצפר יותר טוב, אבל נורא נורא קשה להתקבל ועם הציונים שהיו לי לא היה לי סיכוי מראש. וגם חשבתי שתכעסי אם אני אנסה להתקבל לשם.
אז החלטתי- הנה, אני עוברת לבצפר שלך!.
מסתבר שגם לבצפר שלך לא פשוט להתקבל, אבל החלטתי לעשות את המקסימום. עברתי את המבחנים בקושי, וגם זה רק בזכות הקסם האישי שלי ולא בזכות הידע הרב שלי במתמטיקה. (אממ... אני חרא במתמטיקה).
הודעתי לך שהתקבלתי, שמחת מאוד. אני הייתי מאושרת שאני עוברת למקום חדש.
הגיע החופש הגדול. אני יצאתי עם התנועה שלי לקורס מדריכים, חוויה אחת מהכייפיות ביותר בחיי, את נסעת לך למחנה קיץ מגניב בחו"ל וחזרת מלאה בחוויות מדהימות, אחרי נשיקה ראשונה ורכשת לך חברות חדשות שהיו איתך בשכבה כל הזמן הזה ורק שם גיליתן אחת את השנייה.
שמחתי בשבילך מאוד. אני חייבת לציין שבתקופה ההיא באמת פרגנתי לך מכל הלב, ויש מעט מאוד אנשים שאני באמת מפרגנת להם ככה.
החופש הגדול נגמר. לילה לפני שהצטרפתי לבצפר שלך התקשרת אלי לאחל לי בהצלחה והבטחת לי שתהיה לנו שנה מעולה ביחד.
סיפרת לי למי כדאי לי להתחבר בכיתה החדשה כדי להתקבל בשכבה (כמה שזה נשמע שטחי.)
באמת שהייתי אופטימית והיה לי ביטחון. אני בן אדם שיודע להתחבר לאנשים חדשים, ובחופש הגדול בקורס הוכחתי לעצמי שאני בן אדם שאנשים אוהבים.
תמיד כשהגיעו לבצפר שלי אנשים חדשים היינו מתנפלים עלייהם, קצת בחוסר טאקט אבל לא היינו משאירים אותם דקה לבד. אז הכנתי את עצמי ליחס כזה, ואמרתי לעצמי : "stuff , גם אם הם יהיו חברותיים מדי ולוחצים, תתנהגי יפה. תשמחי, תהי נחמדה ואל תאבדי קור רוח."
הגעתי ביום הראשון עם טונות של ביטחון ושמחה, וברגע שנכנסתי לכיתה המסריחה שלי, הבנתי שאין לי עם מי לדבר.
כולםםםם (מלבד 3 ילדים וחצי) חברותיים כמו הנעל בית שלי. וקצת קשה להתחבר לאנשים כאלה סנובים ולא נחמדים.
היום הראשון (שאני זוכרת אותו קצת במעורפל חח) עבר בצורה זוועתית. והכי גרוע? את אפילו לא באת לבדוק מה קורה איתי.
אני בטוחה שאם היית באה לכיתה שלי וכולם היו רואים שאני חברה שלך היה לי קצת פחות קשה. אבל אפילו לא עשית את הדבר המינימלי הזה.
כשהיית במחנה קיץ שלך התחברת לאנשים "מקובלים" בשכבה (כןכן שטחי בלה בלה בלה.) והמעמד שלך עלה מאוד. פתאום היו לך חברים, וקצת הזנחת אותי.
אמנם המשכנו לדבר בטלפון כל שבוע אבל משהו התחיל להתפרק. בבצפר בקושי התייחסת אלי, ואני, שהיה לי מאוד קשה עם זה שאנשים פשוט לא חברותיים במקום הזה, למרות שאמרתי לך שאני בסדר- מצבי היה נוראי. אני רגילה להיות מקובלת. אני לא רגילה שמתעלמים ממני, שלא אומרים לי שלום בבוקר, שלא צוחקים מכל שטות שאני אומרת.
בסופו של דבר הסתדרתי. אפילו התחברתי עם החברות שלך, שהן מקסימות ואני אוהבת אותן מאוד. התחברתי עם הילדים במגמה שלי (מוזיקה שליטה) , הם באמת מדהימים. אבל איכשהוא, דווקא כשהתקרבתי אלייך והתחלתי לראות אותך כל יום, משהו בקשר שלנו התפרק.
בהתחלה חשבתי שאת מתביישת שאת חברה שלי ואת לא רוצה להסתובב איתי בשכבה בגלל זה. יום אחד אני זוכרת שבאת אלי בהפסקה, מקרה נדיר במיוחד. שמחתי. חשבתי שאולי הקשר שלנו יכול לחזור להיות כמו שהיה.
ושאלת אותי בתמימות "למה לא היית אתמול במפגש של החבורה שלנו?"
אני רציתי לבכות. אשכרה לא הזמינו אותי למפגש. ואותה כן.
ואז, כשהיה לי כל כך רע בבצפר החדש, כל כך הייתי זקוקה לחבורה שלי... נפגעתי.
את לא הפסקת להגיד לי שזה היה בטעות ושהם בטוח התכוונו להזמין אותי, ואחר כך הם באמת זכרו להזמין אותי.
אחרי שבוע בערך היה עוד מפגש, וכן הוזמנתי (אחד הקטעים המחרפנים היו שלא הייתי מאלה שארגנו אותם) , אבל את החלטת להביא איתך ילדה מהשכבה שלנו, שאני והיא לא הסתדרנו בכלל.
אז היה מפגש וגם היא הייתה, וכמובן שכל הילדים בחבורה שלי , שהם חברותיים מאוד ומקסימים קיבלו אותה יפה. אני כעסתי, כי היא והחברים שלה לא קיבלו אותי יפה במיוחד, (יותר נכון, היו מגעילים) ואיכשהוא היא השתחלה לחבורה שלי. שלי!!!
כעסתי עלייך מאוד אבל ידעתי שאת בתקופה רגישה אז לא התפרצתי עלייך, רק אמרתי שאני חושבת שעשית טעות גדולה.
לאט לאט החבורה המקסימה שלי הפסיקה להזמין אותי למפגשים, ואותך ואותה כן. זה שבר אותי.
במשך שבוע וחצי הפסקתי לדבר איתך. שלחתי לך מבטים של כעס והתייחסתי מגעיל. הכל היה מכוון, רציתי שיכאב לך. כי הכאבת לי מאוד. הזנחת אותי, בדיוק מתי שהייתי צריכה אותך הכי הרבה, והייתה לך החוצפה להמשיך להיפגש עם החברים שלי בלעדי.
עד היום שובר אותי לראות כל סופשבוע סטטוסים שמחים שלכם בפייסבוק על כמה שהיה לכם כייף המפגש האחרון.
החבורה הייתה מקור משמעותי לביטחון שלי. (אגב, גם הם יצאו חברים חרא, אבל זה לא העניין פה)
את באת אלי יום אחד והצטערת ואמרת לי כמה שאת מבינה שאת לא בסדר, ואני לא לגמרי סלחתי לך אבל נתתי לך הזדמנות שנייה.
חזרנו לקשר סביר, אני אומרת לך שלום לפעמים בבוקר. וכשראיתי אותך לא דפקתי לך מבטי שנאה, אבל חיכיתי שתוכיחי לי שאת לא זבל מוחלט.
והזמן עבר, ועדין עובר, ואני עדיין לא קיבלתי את ההוכחה הזאת. כרגע מבחינתי את אפס.
חזרתי למצב שנאה כלפייך ואני שוב לא מדברת איתך במכוון ודופקת לך מבטים של "באלי להרוג אותך".
היום, את "מקובלת" בשכבה (תגידו שאני שטחית, אבל זה מציק לי), יש לך חבר בי"א שהוא בערך הכי חתיך בבצפר, כל הבנות בשכבה בערך מלקקות לך בגלל זה ופתאום מחשיבים אותך למשהו, טונות תמונות בפייסבוק שלך מאושרת, והכי גרוע, את נפגשת כל שישי עם החברים שלי. ואיפה אני? אני בתחתית, בלי החבורה שלי, יש לי חברים בשכבה, חברים מדהימים, אבל שום קשר זה לא קשר אמיתי. (אפילו שהייתי רוצה שהוא יהיה כזה), אני לא נחשבת בשכבה, אני קמה בבוקר, מגיעה לבצפר ועדיין כתוב לי על המצח שאני היילדה החדשה. אני עדין צריכה לחשוב כל פעם בסוף השיעור עם מי לעזזל להיות בהפסקה ואם אני לא אמצא את החברים שלי מהכיתות האחרות (כן בכיתה אין לי חברים.) איך שלא יראו שאני לבד. אני פשוט עלובה.
יום ראשון, יש לך יומולדת.
יופי, נפלא. איך אני אעבור ליידך במסדרון בלי להגיד לך מזל טוב? אני ארגיש כל כך רע עם עצמי.
אבל אני לא מאחלת לך מזל טוב. ואני לא מאחלת לך יומולדת שמח. ואת כל הדברים המדהימים שכתבתי לך בברכה של שנה שעברה? תמחקי ומהר. כי אני מאחלת לך שיהיו לך חיים אומללים ושהכל יתפרק לך.
איזה מין בן אדם אני?
אני בטוחה שעד היום אנשים בשכבה לא יודעים שיש בינינו קשר.
מעניין אותי דבר אחד. אם לך עדיין אכפת ממני...
כי לי עדין אכפת, אני רוצה להרוג אותך אבל עדיין אכפת לי.
הלוואי שיכולתי לברוח למקום אחר שאת פשוט לא חלק ממנו. או שאת תיעלמי וזהו.
חבל שאת לעולם לא תדעי את כל זה
עדכון:
הנה הברכה שכתבתי לך שנה שעברה
אני באמת שמחה בשבילך, מכל הלב.
אני כל כך אוהבת להרגיש ככה, לשמוח, להתרגש בשבילך, לחייך חיוך מאושר אחרי שסיפרת לי איך הוא גרם לך להרגיש.
והידיעה שזה הדדי, שגם את מסוגלת לשמוח בשבילי- ולשמוח באמת, מכל הלב.
בלי שום קנאה או כל רגש רע
זה מה שנקרא חברות
ואני כל כך מעריכה את זה אצלך
אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך,
מאושרת שחזרנו לקשר, אני באמת לא הייתי שורדת את השנה הזאת בלעדייך
אני כל כך אוהבת אותך!
אז תודה על הכל, פשוט הכל
על זה שתמיד את גורמת לי לחייך, גם כשעצוב לך ואת בדאון
על זה שתמיד את פה בשביל לדבר, גם אם את רחוקה ולא איתי בבצפר
על זה שתמיד את מקבלת אותי כמו שאני, גם כשאני מתנהגת לא בסדר
על זה שתמיד את מפרגנת מכל הלב, גם כשאת מרגישה רע עם עצמך
על זה שאת תמיד נאמנה לי, למרות שבעבר אכזבתי אותך
והכי הכי- על זה שאת פשוט טובה. את בן אדם טוב.
והלוואי שהיית רואה כמה שאת מדהימה, חבל לי שאת לא בטוחה בזה.
אני פשוט שמחה בשבילך, ואוהבת אותך
ושולחת לך נשיקות וחיבוקים להצלחה בהמשך הדרך :)
3>
פשוט התחזקתי וצמחתי מהחברות הזאת, אני מאחלת כזאת חברות לכל אחד :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שורטי.(: