כך צעק המלך תיאודן, כאשר עמד עם צבאו מול הגהינום שהגיע לשדות פלאנור בגונדור.
כך אני "צועק", ומרטיט את ליבי, לפחות- כשאני פותח את הבלוג הזה. מוכן לצאת אל הלא נודע, בישראבלוג, ובתוכי.
שמי צ'רצ'יל. וינסטון צ'רצ'יל. בטח שמעתם עליי בעבר- יצא לי להנהיג את הממלכה הגדולה לנצחון אדיר על כחולי העיניים.
אבל הפעם, הפלישה שלי לאירופה לא כוללת דם, הרוגים וביקורת. הפלישה שלי לאירופה היא פרטית יותר. לגלות את הצ'רצ'יל שבי.
לא סתם בחרתי את השם. כשהייתי תינוק, הייתי ידוע ב"מבט הצ'רצ'יל" שלי, ומאז הודבק לי הכינוי.
הפעם פלשתי היישר אל לב אירופה. להולנד. ובמקום לוחמים קשוחים, עם רעל בעיניים- פלשתי עם המשפחה.
בבלוג הזה, אני מתכוון לספר קצת על חיי פה, שכן קשה לאדם שכמוני- למצוא בקלות אדם שיקשיב לסיפור חיי.
אני בדיוק סיימתי תיכון, והגעתי פה להולנד- כחייל משוחרר ממש. בלי דאגות. בלי מחוייבויות. אני, ברשות עצמי בלבד.
רבים שאלו אותי מה אני מתכוון לעשות פה למשך שנה וחצי, לפני הגיוס- ואני השבתי להם בתשובות כאלה ואחרות. את האמת? אני בעצמי לא יודע!
אבל דבר אחד אני כן יודע- שאני פה בשביל לגלות את עצמי. לבנות את עצמי.
שמעתי שבסוף גיל ההתבגרות האדם בונה את עצמו, לאדם שהוא יהיה כל חייו. כן, אפילו בן פרקר אמר את זה, וצדק.
חשוב לי לבנות לעצמי עמוד שדרה, ולהיות מסוגל לעמוד על שלי. להיות מסוגל לעמוד מול אדם, פנים אל פנים- ולהסביר לו את השקפת העולם שלי. את הדרך בה אני חושב, את העקרונות בהם אני מאמין. להעביר את הערכים שאותם אני אוהב.
במהלך השהייה פה בהולנד, אני מתכוון לטייל, להכיר אנשים, ובעיקר את עצמי- כי ניתנה לי הזדמנות שלא תחזור.
כל כך הרבה אנשים אמרו לי בארץ מה הם היו עושים במקומי, וחלקם אפילו ביקרו אותי על הדרך והצורה בהן אני החלטתי לנצל את הזמן שלי.
לא ידעתי שסבא שלי יהיה עלוקה שכזאת- מבחינתו, השהייה שלי פה בהולנד צריכה להסתכם בכך שאני מנצל יותר זמן בלטייל, ללמוד, ולראות מאשר לנשום!
בכל פעם שמישהו מתערב בשגרת חיי, הבטחון שלי מתערר. גורמים לי להרגיש שאני לא טוב מספיק. כאילו אני לא יודע לחיות את חיי. לאחר כמה דקות בכל פעם, אני מתאפס- ומבין שאני אחייה ואהנה מהזמן שהקוצב לי כמו שאני רוצה. לא בשביל לרצות אף אחד אחר.
וזה למה דחיתי בדקה ה90 את הלימודים האקדמאיים פה בהולנד. נכנסתי לקולג' בהאג ונדהמתי. הוא היה כל כך גדול ויפה, מלא בבלונדינים ובלונדיניות. אבל הרגשתי שאני לא מחפש את זה, ולא אעשה את זה רק בשביל לרצות את ההורים שלי. אני אמצא את עצמי במקום אחר.
היום, לדוגמה- הייתי באימון קרב מגע פה בהולנד. היה כל כך כייף, והמאמן שם מאד התרשם מהיכולות שלי. זה אמנם קצת מוזר, לעשות הכל באנגלית- אבל השיטה פה חדשה. ואני מחפש את זה. לפתוח אופקים. לראות עולם חדש.
באמת שהולנד שונה בכל היבט אפשרי מישראל. ואני חייב לציין שאני דווקא מרוצה מהשינוי, אחרי 18 שנה בארץ.
אמנם צריך להסתגל לעובדה שעזבתי את כל חיי שהיו לי בארץ, וכן- על אף הספקות שהרגשתי, אני כן מתגעגע לחברים שלי.
הייתי רוצה שהם יהיו פה איתי, כשאני רץ שעות ביערות האדירים מסביב לעיירה שלי, מטייל ונדהים מהארכיטקטורה ההולנדית, ואפילו מחייך בביישנות בזונות ברחוב החלונות האדומים באמסטרדם. כן, אוהו- זאת חוויה בפניי עצמה.
אני פולש להולנד- לא בשביל אדמה או כסף, אלא בשביל עצמי בלבד.
אני אוהב מלחמה. וכל מלחמה מיוחדת ושונה. אני אוהב את הפילוסופיה ואת תפיסת העולם של הלוחמים.
אני אוהב ההקרבה, את המתח. את האקשן.
אמנם מעולם לא הייתי בקרב יריות, חוץ מבפיינטבול בבית ברל- אבל ההרגשה כל כך מיוחדת, ומרגשת. אבל זאת השריטה שלי, שכן אני מודע לכך שהאחרים רואים את הרעיון במלחמה כדבר נתעב, חוץ ממוסלמים קיצוניים, כמובן.
אי לכך, במשך התקופה פה- אני אכתוב ואעלה קטעים שכבר כתבתי- שהם כולם פרי דמיוני. קטעי קרב, חמים מהמוח שלי.
זה כמו ללכת מכות, רק עם הדף. להוציא את האנרגיות, ואת התשוקה הלא מוסברת הזאת לדם, לכלוך, ואחווה.
טוב, זהו זה לבנתיים,
שלכם,
סר לאונרד וינסטון ספנסר צ'רצ'יל.
נ.ב.: אני כבר מוכן לפגוש את הבורא שלי..האם הוא מוכן לפגוש אותי? זאת כבר שאלה אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: