יום כיפור הגיע, ואיתו- שום דבר.

הרי בשבילי זה עוד יום רגיל בשנה, שבשנים עברו זה היה יום מוזר וטוב לחרוש את איזור הבית על האופניים.

את מאבקי הנפש האישיים והחברתיים שלי הרי אני מנהל כל חיי. יש לי חיים מיוחדים, אם כבר- ולא יום אחד ומיוחד.

המעבר להולנד שינה אותי. גם פה, אני מתבגר. מתבגר, מתחבר לעצמי- אך מתרחק ממה שהיה לי בבית. בארץ.

אמנם לחלק מחבריי אני מתגעגע- אני מרגיש כמה טוב היה לי, אילו הם היו פה לצידי. לראות, להתפעל ולהרגיש איך החום מתפשט בחזה מהחוויות השונות שלי פה, אבל זהו רק חלום. בינתיים, אני לבד.

ולחלק אחר מחבריי- אני כלל לא מתגעגע, והם לא חסרים לי. אבל זה לגיטמי, לא? היינו חברים של הרגע, כניראה שלא יותר מזה.

מי אמר שלסיים בית ספר זאת אורגזמה?

הערב היה ערב מיוחד.

אחרי מרתון מרתק של "יומני הערפד", אבא שלי הודיע לי שאנחנו יוצאים לבית הכנסת הפורטוגזי העתיק באמסטרדם.

אני אמנם לא איש דת- אני לא מתיימר להיות אתאיסט, אבל גם לא מאמין במיוחד. ובכל זאת- ידעתי שזאת הולכת להיות חוויה.

הרבה יהודים מפורסמים וחכמים, אפילו גאונים- נמנו בין מאות אלפי יצירותיה של העיר.

כשהגיעה השעה, התלבשתי במלוא ההדר שהארון הדל שלי יכול להציע, ויצאנו מהבית.

בחוץ היה קודר, ומהדלת אל מכונית המרצדס השחורה ליווה אותנו איש בטחון הולנדי צעיר.

איזו שמירה יש עלינו, איזה כבוד רוחשים לנו. אני גאה להיות הבן של אבא שלי.

יצאנו לדרך, במכונית מפוארת, שיש בה לא רק אפשרות לכוון את המושב לכל זווית אפשרית, אלא גם לחמם את התחת. מי היה מאמין...

בדרך אבא שלי סיפור לי קצת אודות בית הכנסת, ואני הוקסמתי. מאז ומתמיד עתיקות הרטיטו את ליבי כמו אישה יפה.

אני בטוח שאני לא היחידי שמוזיקה יכולה להביא אותו לסיפוק אדיר, כמובן שמנטלי.

את הדרך העברתי עם האוזניות באוזניים, מקשיב למוזיקה מגוונת ושקטה. מנותק מהעולם, עם חיוך דבילי אך קטן על הפנים.

מזמן לא הרגשתי ככה. הפעם האחרונה שהרגשתי כאילו מאוהב הייתה בכיתה י'. כל כך התגעגעתי לזה. כל כך פחדתי שהרגע הזה ייגמר.

הגענו לאמסטרדם, ובגלל שהכבישים היו ריקים (גם ההולנדים לא נוסעים במכוניות בערב יום כיפור?!)- מוקדם מהצפוי. ביקשנו משומרי הראש שיעשו לנו טיול קצרצר בעיר. מאיימים, מאיימים- אבל הולנדים הם הולנדים. גבוהים, בלונדיניים וחביבים. עשו זאת בשמחה.

בדרך הראתי לאבא שלי את מסלול הטיול שעשיתי בעיר. נדהמתי מהעיר שוב, כאילו לא הייתי שם לפני שבועיים. הקתדרלות, הכנסיות, הבניינים העתיקים, הקאנלים, והזונות. סתם.

הגיע השעה להכנס.

הוצאנו את הכיפות מהכיס, חשבנו על ראשינו בצביעות קלה, ויצאנו לעבר ערב ארוך.

כשנכנסו, הלסת שלי נפלה לריצפה.

בית הכנסת היה ענק, אדיר ממש. נכנסו לאולם מואר בנברשות המכוסות בנרות, שירדו ממרומי תקרת העץ הגדולה. הרגשתי כמו בחלום רטוב- איזו התרגשות. מעולם לא הייתי בכנסייה, על אף שכל כך רציתי, מאז ומעולם. אז אמנם זה בית כנסת, אבל הוא היה מפואר יחסית, ומלא היסטוריה.

מצאנו את דרכינו לאחד הכיסאות, עם ספרי תפילה ביד. כמובן שבקושי נגענו בהם.

התפילות החלו להישמע בחלל הגדול, ואבא שלי נדהם לגמרי. בתור אדם שגדל כילד בצביעות בקהילה יהודית דתית- הוא מאד התלהב מהסגנון השונה של בית הכנסת הפורטוגזי, לעומת האשכנזי. אני לא התרשמתי יותר מדיי, הרי בסופו של דבר- זה לא מדבר אליי.

לעומת זאת, לאחר כמה "תפילות חימום", התקבצו להם כמה מזקני הקהילה על הבמה הגדולה, והחלו להתפלל יחדיו במין שירת כנסיה. זה היה מדהים. על אף האקוסטיקה הנוראית במקום, הקולות היו כל כך יפים, כך שגם יהודי צבוע שכמוני, פשוט נהנה מהם. מבלי קשר להקשרם.

זה הרגיע אותי, וגרם לאהבתי לתקופת ימי הביניים וההיסטוריה לעלות על פניי, בצורת חיוך ומבט מזוגג.

עמדתי שם, בין הקהל הגדול וספסלי העץ הגדולים, וחשבתי על כך שיהודים עמדו באותו מקום כמוני, במשך 333 שנה לפני, והקשיבו לאותה מנגינה יפה, וחזו באותה אווירה חשוכה וקרירה.

הסתכלתי סביבי, וראיתי את קהילת האנשים של בית הכנסת, ודימיתי לעצמי שבתקופת השואה, אותם אנשים שישבו כך יחדיו, גם נרצחו יחדיו. כאילו קהילה שלמה שכזו התפוגגה לה. מדהים שבית הכנסת האדיר הזה לא הושמד כליל על ידי הנאצים, לא?

במהלך התפילות, יצא לי לדבר הרבה עם אבי, כי פשוט לא התעניינו בתפילה עצמה. זה נראה כאילו רוב הקהל הרגיש כמונו. מתפללים, מתפללים- אבל לא נראה שזה באמת משנה להם, אלא יותר כדרך חיים. כי ככה הם התרגלו. לכו תבינו.

בית הכנסת נשאר יותר מקום של התכנסות, ולא של תפילה מיותרת.

לאחר הטקס המרשים של הוצאת ספרי התורה מארון הקודש הענק והעתיק, החל הרב הראשי בדרשה.

אני כמובן הקשבתי באוזן עוינת, כי אין מה לעשות- אני לא אדם מאמין, אבל היה סיפור בדרשה שבו לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

הרב סיפר על אשה שכל ילדיה מתו, ובעלה נפטר, והיא הגיעה לאיזה רבי יוסי אחד בתחינה למות. היא סיפרה לו שהיא לא הפסידה מעולם תפילה בבית הכנסת. הוא אמר לה שבגלל זה היה "התברכה" בחיים ארוכים. הוא ביקש ממנה, שאם ברצונה למות- עליה לא להתפלל במשך 3 ימים.

וכך היה. וביום הרביעי, היא מתה.

בולשיט. והוא כמובן הסביר שאין זאת המצאה, אלא סיפור מהמשנה. הוא סתר את עצמו, אם כך.

הוא ביקש להראות כמה התפילות חשובות. שזאת ממש מצווה.

את הבגרות שלי בתנך אמנם כבר עשיתי, אבל אני זוכר טוב מאד השאל לא ביקש תפילות, ולא ביקש העלאת עולה כלשהי.

אני ידוע טוב מאד, שאת עבודת האל המקודשת שאותה ביקש אלוהים להחדיר לעם ישראל נעשית על ידי חיים סוציאליים, טובים, מלאים אהבה לאחר, וחמלה. לא ירידה על הברכיים ונישוק רגלי האל ללא הרף, אם אפשר להמחיש אותו. זה פתטי, לטעמי.

 ממה זה נובע? הרי תוכן התפילות כולן הוא פיאור שם האל, ואהבתו. זה נובע מפחד? הפחד שהעם ייענש שוב, כמו שנענש בימי התנ"ך? 

אני לא מאמין בתפילה, אלא בהליכה בדרך הישר. ומבחינתי, אם כבר- זאת דרכו של האל.

הרי לרצוח, לגנוב, להתעלל, לאנוס, והחביא ולמנוע חיים נורמליים אנשים מאמינים מבצעים כל הזמן- אז איך בדיוק התפרפרות שכזו תעזור?

זה מגוחך.

וזה למה אני לא אוהב את החיים הדתיים. יש ביהדות דברים יפים, ועליהם אני שומר.

את התפוח בדבש, למשל- אני אוהב ;)

זאת הייתה חווית יום הכיפור הכי מעניינת שהייתה לי בחיי.

וכן, אני חייב לפרוק את התסכול שלי משטיפת המוח הדתית. ואני לא מתכוון להתווכח על זה עם אף אחד, על אף שאני מת על זה- כי זה פשוט לא יוביל לשום מקום. זה כמו להתווכח מה בא קודם: הביצה, או התרנגולת?

רק נשאר לי לאחל לכם, ובעיקר לעצמי- מי ייתן ונדע להתחבר לעצמינו, לדעת להתנתק קצת לפעמים מהעולם- ולחשוב על הדברים שעליהם אנחנו לא חושבים ביום יום. הדברים שמעבר. למשל, מישהו מכם אי פעם עצר לחשוב על עצם העובדה שהוא חיי? שכל החומר שהוא למד אי פעם אודות גוף האדם- באמת נמצא בהישג יד, ופשוט לגעת בעור שלנו ולדעת שמתחתיו יש עולם ומלואו? את העובדה שניצחתם בתחרות אימים מיליוני זרעונים, בניצחון על ליבה של ביצית אחת?

תחשבו על זה, הייתם טובים ממליונים אחרים.

בכל מקרה, זאת סתם נקודה למחשבה.

שיהיה סופשבוע נעים, ותנחומיי לאלה שצמים.

שלכם,

וינסטון צ'ר'ציל.