לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


דבר אינו אמיתי. הכל מותר.

Avatarכינוי: 

בן: 33




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2010    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      




הוסף מסר

10/2010

"History is written by the victor"


 James Blunt \ 1973

 


 

יום אחד אני אחזור לכתבים שלי פה, ואחייך לעצמי. אשב על הרצפה, אעזוב את כל הדאגות- ואשחה לי בנבכי העבר. זה כל כך כייף לנבור בעבר לפעמים, ולמצוא דברים רבים שמעלים חיוך, או מביכים אותנו עד כדי פרצוף עגבנייה.
יום אחד אני ארצה להיזכר בתקופה הטובה ביותר בחיי. התקופה בה כבשתי לבדי את אירופה.
"ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצח", כך אמרתי בגלגולי הקודם כאיש קטן, קירח, שמן וחריף מאין כמוני. ולכן קיים הבלוג הזה. בשביל לתעד ולשמר את כל החוויות שאני עובר במסעי ברחבי אירופה. אתם חושבים שגם צ'רצ'יל נהנה כמוני לכבוש את האדמה הזאת לפני 70 שנה?
 
לפני כשבועיים יצאתי לטיול הראשון שלי לבדי. אמנם עשיתי את זה קצת שונה מהצורה בה פלשתי לאירופה במלחמת העולם השנייה- כי הפעם, הגעתי ישר לברלין.
אני חובב מלחמות, נופים, היסטוריה, דרמה ורגשות עזים. זה למה חשבתי שנסיעה לברלין, העיר שבה השלטון הנאצי השחור השליט והתחיל ליצור את מושאי אהבתי. (ג'נסיס, צדקת. ולכתוב ככה זה כל כך כייף! יחי הפלצנים)
אל תבינו אותי לא נכון, אני בשום פנים ואופן לא טוען שאני אוהב את כל הקשור בשואה, ומוחם המעוות ותפיסת העולם הבלתי נתפסת של בלונדיניים משוגעים- אבל התקופה הזאת הייתה אחת התקופות הכי שחורות בהיסטוריה, ולכן אני נמשך אליה כמו....זבוב אל חרא?

 

אז כך, בין הקרב מגע, העבודה, החברים החדשים, ההכרויות, ההתבגרות, המחשבות הרבות, הספורט, העולם הציורי שמחוץ לעדן החלון ועוד כל כך הרבה דברים שגורמים לי לחייך באושר כשאני קם כל בוקר- מצאתי את עצמי ברכבת זרה, ישנה במקצת עם כסאות קשים כאבן, בנסיעה של 7 שעות מ "Den Haag Central" לברלין.
מצוייד בכסף רב, מוזיקה באוזניים, ספר טוב ("השתלטות עוינת" / ג'וזף פיינדר- מומלץ!) והרבה מחשבות ודאגות, הסתכלתי דרך החלון- וראיתי את העולם שחלמתי עליו. מדשאות, אופקים, נהרות, בתים קטנים באחו, פרות, כבשים וחיות מוזרות.
החשש שבליבי, אותו סחבתי מן הרגע בו החלטתי לצאת לבדי לעיר הבירה הגרמנית- דעך מעט.
לפני שיצאתי, ניסיתי לדמיין את ברלין. ידידה סיפרה לי שהיא עיר אפורה וקודרת. מעניין- זה נשמע כאילו ההסטוריה של העיר משפיעה על מזג האוויר. אני תמיד האמנתי שבעולם הזה יש כוח נסתר. נשגב מהבנה אנושית.
אבא שלי יצא לברלין שבוע לפניי, במסגרת מפגש של קבוצה גרמנית- ישראלית, ובזמנו החופשי הוא חיפש עם ידידה מהקבוצה מקומות שבהם כדאי לבקר, ואף הוסטל טוב לשינה בלילה.
לפני שיצאתי הוא צייד אותי בעלונים על מקומות שונים, כמו המוזיאון היהודי, אי המוזואונים, סיורי מלחמת העולם השנייה בעברית וכדומה- אך גם בידיעה שאותה ידידה, קרולין מאייר, תחכה לי שם ותסייע לי.
דרך ארוכה, ואני ציפור חופשיה, ביום אביב שמשי. אנשים מתחלפים, בתחנות השונות, ובין תנומה למחשבה- אני אפילו זוכה להציץ בכמה אירופאיות משגעות. אני כניראה אדם של בלונדיניות.

הנוף מהחלון מדהים. כפרים, יערות והרים- כולם שטופים בשמש אירופאית נדירה יחסית. בחוץ התעופפו פרפרים, אך גם בבטני. פשוט כייף.

 

הגעתי ל "Berlin HBF", תחנת הרכבת החדשה והגדולה ביותר באירופה. קרולין התקשרה חצי שעה לפני, וביקשה ממני לחכות ברציף.
כשהרכבת עצרה, ולא נותרו לי עוד כוחות להתפעל מהסביבה- קפצתי מהרכבת, אל מסע חדש.
עוד אני מסתכל סביבי, בין כל הבלונדיניים, הבלונדיניות, התיירים והמוסלמים- קופצת עליי משום מקום אישה גרמניה בת 40, עם חיוך ענק על פנייה.
"כמה טוב לראות אותך!", אומרת- כן, גם לי היה כייף לראות אותה אחרי שנתיים שלא התראינו.

היא הובילה אותי דרך קהל אדיר של אנשים, מדרגות נעות, ורציפים שונים. הגענו לרכבת המהירה, ועלינו עליה.
ירדנו באמצע הדרך להוסטל שלי. היא רצתה להראות לי קצת את העיר על הדרך.
היא הובילה אותי בין רחובות אירופאים לכל דבר, לסמטאות ישנות עוד משנות ה40, ושנות המלחמה הקרה. פאבים מקומיים, וגרפיטי מרשים על קיר ודלת.
אני התחייבתי לעצמי ולחבר טוב שלי, גיל- שאצלם כמה שיותר. אני משתדל לעמוד בהבטחה שלי, ושולף כהרף עין את המצלמה החדשה- ומנסה לתפוס את העיר- כל כך מאכזב שאי אפשר לתפוס בתמונה גם את האווירה.
תלכו, ותראו בעצמכם! (:

 

 

הגענו להוסטל שלי. The Circus hostel- נשמע כך, אבל ממש ההפך מגן חיות.
בכוונה בחרתי ללכת להוסטל- המקומות הללו עמוסים במטיילים ואנשים צעירים, שרק מחכים בשבילי שנכיר, כמובן.
הפקידה בקבלה הייתה כה חמודה, אבל שלטתי על האנגלית- לקחתי מפה של העיר, שילמתי בכרטיס האשראי החדש שלי, ועליתי אל החדר שלי בקומה הרביעית.

 

 

 


חדר 401 היה ריק מאדם, אבל ארבעת המיטות האחרות היו תפוסות. לעצמי לקחתי את המיטה האמצעית בחדר. So far, So good.

ירדתי ללובי, ומשם אני וקרולין צעדנו לנו ברחובות ברלין באור הדמדומים לעבר מועדון הספורט של החבר שלי, פיטר.
פיטר הוא אדם בן 40, שאותו כיניתי: "חוליגן חמוד". הוא אוהד כדורגל מושבע, של איזו קבוצת כדורגל לא מוכרת. אהבת אמת, אפשר להגיד.
אחרי היכרות נעימה, יצאנו אל ברלין הגדולה- ולעבר הרובע הטורקי בעיר. ידעתם שבברלין עצמה יש כ200,000 טורקים? רע בטוריקה, מה?

הרכבת התחתית בברלין מלאה בגרפיטי ובאנשים משונים. כל כך הרבה עבר ונעשה בתעלות הללו. אושר, חיים- צער, כאב ומוות.
הרי תושבי ברלין הנאצית התחבאו בהן כשהופצצו במשך שנים, ובשבוע פריצת הסובייטים את שערי העיר- הצטופפו שם כמו יהודים בתאי גזים.
לחשוב. לחשוב שבמקום בו אני עומד, היו הדברים הנוראיים האלה. עמדו שם אותם אנשים לפניי. אלפים מהם. מחשבה מטריפת חושים!
יצאנו אל האוויר הקר של ברלין הדרומית, והתקדמנו לאיטנו לעבר איזור ההקרנה של משחק הכדורגל הבינלאומי של גרמניה- טורקיה.
כל הרובע היה מקושט בצבעים אדומים עזים ומגעילים של דגל טורקיה. ממש קרנבל היה שם. הרי רוב הטורקים בברלין הם גם גרמנים, כך שלחלקם כל תוצאה היא סיבה למסיבה.
ישבנו לאכול בדוכן שווארמה מקומית. מקום קטן, מלוכלך, עלוב ומעורר רחמים למען האמת. אלו החיים הטורקיים בברלין.
בכל מקרה, כשנגסתי בפיתה המלאה כל טוב, התמלאתי בתהייה: "איך ייתכן שבברלין אני אוכל את השווארמה הכי טובה שאכלתי בחיי?!"
היה כל כך טעים, ומבלבל. אבל מילא, ידעתי שלפני ערב שלם של הנאה.

רצינו להכנס לרחבה הגדולה של הרובע בכדי לצפות במשחק על מסך ענק (הכרטיסים למשחק נמכרו ואזלו הרבה לפני שבכלל הכריזו עליו...),
אך המקום היה מפוצץ עד אין מקום בערבים, והיינו צריכים לחפש פתרון אחר, ומהר.
נכנסו לפאב מקומי (כשקרולין לקחה את אבא שלי אליו, הוא כמעט הקיא את הנשמה!), הזמנו בירות טעימות להפליא, וחיכינו בצפייה לשריקת הפתיחה.
המקום היה מפוצץ, כך שקרולין, פיטר ואני נדחקנו לפינה ונצמדנו לאחת החלונות. העיקר המשחק.
המקום היה שוקק בהתרגשות, גרמנים וטורקים כאחד. המשחק היה מעניין ביותר. גרמניה קרעה את הטורקים 3-0, בזכות קלוזה האגדי, ואוזיל הטורקי.
גלי ההתרגשות, הכעס, השמחה והערצה עברו בקהל ושטפו את הפאב כאילו נקלענו לצונאמי ענקי. חוויה מיוחדת- בהחלט מומלץ. לצערי לא אזכה להנות מאליפות אירופה בעוד שנתיים.
אבל אזכה לאחוז בנשק, לשכב בבוץ, לעמוד בשמירות ולשמור עליכם אנשים טובים, וגם זה משהו.

 

אחרי המשחק קרולין שאלה אותי אם ארצה להצטרף אליה לפגוש חברה, אבל אני החלטתי לפרוש מחיי הלילה של ברלין לאותו ערב (ברלין ידועה כעיר לילית. אם בהולנד כל המועדונים נסגרים ב2 בלילה, אז בברלין ב4!)
וחשבתי שאלך לפגוש את חבריי לחדר בסירקוס הוסטל.
חזרנו דרך הסאב-וואי, ועליתי לחדר. נכנסתי, ושמחתי לפגוש שני אוסטרלים, בן ובת ישובים על מיטותיהם. מיד הצגתי את עצמי, ללא כל בושה- ושמחתי להכיר אנשים חדשים, מעולם אחר שאותו אני לא מכיר.
ירדתי עם הבחור מביניהם אל באר שנמצא ממש מתחת להוסטל- The Benjemin Bar. באר ריק לחלוטין (הרי מטיילים בברלין וודאי ירצו לאשש את השמועות שברלין היא חייה לילית, וילכו למקומות יותר...מקומיים).
ועל אף פינת הפלייסטיישן, הטלוויזיה ששידרה טריילרים של משחקי הוידאו החדשים ביותר וחבורת האוסטרלים שהתגבשה שם- החלטתי אחרי זמן קצר לפרוש למיטה.

 

נכנסתי למיטה הלבנה והרכה, ברכבתי את האוסטרלית ללילה טוב, ונפלתי לתרדמת עמוקה וטובה.
בוקר יום אחד, בוקר יום שבת.

 

קמתי ב9 בבוקר, והמיטה הייתה בעיניי המקום הנוח ביותר בעולם באותם רגעים, אבל אמרתי לעצמי: "צ'רצ'יל, אתה בברלין- צא וכבוש את הרייכסטאג!"
קבעתי עם קרולין ל11 בבוקר, להפגש במועדון הספורט של פיטר. אחרי ארוחת בוקר צרפתית שכללה שני קוראסונים עם שוקולד ושוקו חם- שכרתי אופניים ב12 יורו (60 שקל) ליום שלם, ויצאתי עם מפה ביד, לעבר טורניר כדורגל מקומי.
לא היה קשה למצוא את המקום, ונכנסתי פנימה. הקור באוויר היה מוזר לחלוטין. בישראל התרגלתי לרוח קרה, לא לקור כלבים אמיתי. הקור כאילו התגבש על עורי, וחנק אותו. הרגשה מוזרה, אין מה לומר.
במועדון כבר היו ברלינאים, כולם מחכים בציפייה לטורניר הכדורגל של ימי שבת.
פיטר רואה בעצמו כשליח ממש, ומתשמש בספורט כצורה לקרב בין אנשים בברלין, ובכל העולם. פיטר הגה וביצע פרוקייטים ענקיים ברחבי העולם, במטרה ליצור קשרים, ובעיקר להנות ממשחקים טובים.
קרולין לא הופיעה ב11, אבל היא שלחה לי בגדי ספורט- לא חשבתי שאני אשחק כדוגל במסע הצלב שלי לברלין, אז לא הצטיידתי כראוי...
עם מגפי טיולים שחורים, מכנסים קצרים, והרבה מוטיבציה, הצטרפתי לאחת הקבוצות. Kick on Ice היה שמה.
5 משחקים לפנינו, והתחלנו להתחמם במסירות כדור במעגלים.
הברלינאים היו נחמדים ביותר, ומסתבר שמאד התביישו לדבר איתי באנגלית. אני בהחלט יכול להבין אותם- כשאתה לא משתמש באנגלית שלך מתוך הכרח, אתה פוחד לעשות טעויות.

התחלנו את המשחקים, ואני ישבתי לצפות במשחק הראשון. מגרש קטן, בו משחקות קבוצות של 4 שחקנים כולל שוער.
כל חצי דקה בערך היו חילופי שחקנים, בכדי שכל חברי הקבוצה יזכו לחוות קצת כדורגל על הבוקר.
יש רמה בברלין, יש רמה. מהר מאד הגיע תורינו, ועלינו למגרש. התחלנו את המשחק, והכל היה כל כך מהיר. הנעליים שלי לא מתאימות לכדורגל, זה בטוח. החקלתי על ימין ועל שמאל, תרתי משמע.
ובכל זאת- כשאני משחק, אני חיה. חיית הגנה. רץ, נתקל, נלחם. לפתע, הכדור מגיע אליי, אני רץ למשך שנייה, ומזהה שהשוער מסתער לעברי, אני בועט בלי משבה שנייה- והכדור עובר בין הרגליים של השוער ונכנס לשער!
כבר 2-0 לנו. ההתרגשות, המהירות וההנאה פשוט עושים את ימי שבת במועדון הברלניאי למשהו ששווה לחזור עליו בכל שבוע מחדש.
אני מוחלף, ומחכה לסיום המשחק.
קרולין מגיעה, ובין משחק למשחק אני יושב ומדבר איתה על הא ועל דא. כל כך כייף לדבר איתה, כל כך קל. אני יכול להיות עצמי, ולספר לה על מחשבות וצורות התסכלות שהן יותר "מעבר".
אני מבקש ממנה לצלם אותי, כדי שאוכל להראות לכם אותי "קורע את המגרש".

 

 


אני מפגיע עוד שני גולים בשאר המשחקים, ועל אף שחברי לקבוצה זורקים לי הערות בגרמנית, אני נהנה מכל רגע.

עם סיום הטורניר, בו הקבוצה שלי הגיעה למקום הרביעי מתוך ארבע- אני וקרולין יוצאים לראות את ברלין על אופניים.


אני סומך עליה שתראה לי את העיר, ואת האמת- אני בטוח שאיתה היה לי טוב יותר מאשר עם מדריך זר.
אנחנו תחילה רוכבים לשוק מקומי, בו נמכרים "יצירות אומנות" שונות, וגם מאכלים מקומיים. לחמנייה עם נקנקייה, חרדל וקטשופ. תענוג. אני אוכל שתיים.
משם אנחנו נכנסים למאפיה מקומית, וגם טועמים עוגות שונות- וואו, איזה כייף. בטיול הזה אני אמרתי לעצמי שאני לא מתייחס לגזרה וכמות הזבל שאני דוחף לגוף. אני רוצה להנות כמה שאפשר, בלי סבל מיותר.

אנחנו מתחילים בסיור, וקרולין לוקחת אותי תחילה למוצב האחרון של הSS במלחמה. מסתבר שהבני זונות עוד נלחמו בסובייטים במשך יום שלם לאחר כניעת הגרמנים, רק מפני שהם לא ידעו שגרמניה נכנעה. "מסכנים".
אמנם קשה לראות ולהבין את ההיסטוריה של המקום, אבל לחשוב על הקרב שהיה שם- על האנשים שעמדו במקומי שם- זה מרגש. זה מלהיב. במיוחד לי.

אנחנו ממשיכים בסיור, ורוכבים לנו בין רחוב אירופאי לברלינאי, בין בתי כנסת עתיקים, רחובות שקירות הבתים בהם מכוסים בחורי כדורים מהמלחמה וכדומה.
קרולין גם מראה לי מסעדות שכדאי לבקר בהן, ומאפשרת לי לצלם כל שטות אפשרית.
בית הכנסת העתיק בברלין הוא אחד המבנים היפים ביותר שראיתי בחיי- והבית הכנסת העתיק באמדטרדם לא מגיע למותניו, אם היו לבניין מותניים.
קרולין לוקחת אותי לחצרות אחוריים בברלין, ששימשו אותה בצעירותה- מלאים בגרפיטי, חול, בניינים הרוסים עוד מימי המלחמה, מקומות אפלים, ואנשים צעירים. מה שהיה חסר שם זה רק הים.

 

     

 

בהמשך אנחנו מגיעים לחלק מחומת ברלין, ממש בקרבת כנסייה גוטית שבה הייתי חייב לבקר. אני נוגע בחומה, ומצטלם איתה. אני מנסה להרגיש את ההסטוריה שהייתה באותו המקום. כשאנחנו עולים למגדל התצפית על החומה, אני רואה את "שטח המוות" שהפריד בין החומה של מערב ברלין לחומה של מזרח ברלין- ומנסה להבין ולראות בעיניי רוחי את אותם מאתיים אנשים שנרצחו ביריות בנסיון לברוח מהצד המזרחי, הסובייטי- אל בעלות הברית במהלך המלחמה הקרה.

אנחנו יורדים ממגדל התצפית, ונכנסים לבית קברות מקומי ושקט. חולני? בהחלט. אבל הוא היה כל כך יפה, עם העצים הענקיים והעתיקים, הקברים המיוחדים המכוסים במיטב התרבות הנוצרית- מלאכים וצלבים. הנצרות תמיד הקסימה אותי בגלל זה.
הצטלמתי עם חדר קבר (Tomb) ועם רחבת קברים של משפחת אצולה מקומית. על קברים מסויימים ניכרו חורי הכדורים. הקרב על ברלין ניטש בכל מקום אפשרי!
התסכלתי על המצבות השונות, ועל שנות הפטירה של האנשים- וראיתי שיש שם אנשים ששוכבים שם כבר 70 שנה, ואפילו 150 שנה. דיברתי על זה עם קרולין. האם אותם אנשים בחייהם ידעו שהם יגמרו בלשכב בחלקת האדמה הזאת במשך כל כך הרבה זמן. חלקם שוכבים שם זמן הגדול מהזמן בו אני חיי פי 4!
ישנם מצבות קטנות וחסרות כל חן, ולחשוב שמתחתן שוכב שלד של אדם- מי הוא היה? מה הוא עשה בחייו? איך הוא ראה את העולם? האם הוא חשב על המוות, ועל הצורה בה הוא ייקבר? לא שזה משנה איפה אתה נקבר, כי כשאתה מת- שום דבר כבר לא מפריע לך או משנה. אבל זה גורם לי לחשוב: "איפה אני אקבר, אם בכלל? ומתי זה יהיה, ולמה?"

 

  

 

אנחנו יוצאים משם וממשיכים לפדל לעבר הרייכסטאג. בניין הפרלמט הגרמני.
ברלין יפה. לא יפייפה או ציורית כמו שראיתי אותה בעיניי רוחי, אבל עיר מגעילה כת"א היא לא.
אנחנו מגיעים לרחבת הרייכסטאג, ואני משתדל לצלם כמה שאפשר. הוא שוכן ממש ליד נהר ענק, ובאור השקיעה, ועם דגלי גרמניה מתנוססים מעליו- הוא נראה מרהיב, מרשים ומלא עוצמה. מלא היסטוריה כל כך מעניינת.
אני מסתכל על רחבת הכניסה, ומנסה להזכר בשלב בCall of duty 5: World at war בו כובשים עם הרוסים את הרייכסטאג, ורגשותי נסחפים לחשוב על העובדה שבמקום בו אני עומד התחולל הקרב הנוראי הזה, בו נהרגו יותר מ6000 לוחמים, משני הצדדים. רק על הבניין הזה.
הבניין עצמו לא נראה כאילו עבר קרב, כי הוא שופץ, ולאחרונה אף הוספו לו חלקים שונים. בברלין לא יכולתי ממש לראות עדויות רבות למלחמה. רק המחשבה שהיא אכן הייתה שם, גרמה לי לחוש את ההיסטוריה של המקום באוויר.

 

 

 

בדרך חזרה להוסטל, אנחנו עוברים דרך שער ביירנבורג (אני חושב)- ואני מתפעל מיופיו. מסתבר שאת פסל אלת הניצחון ניקו היוונית, שרכבה בכרכרה מעוצבת עם 4 סוסים בראש השער, גנבו ארכיאולוגים גרמנים מחפירות ביוון.
המשכנו לרכב, על אופניים נוראיות ביותר- וראיתי את הרחבה בה שרפו הנאצים את ספרי היהודים ב1933, ואת Berliner Dome. הקתדרלה העתיקה של ברלין. אני עוד אחזור לשם בימים שיבואו לאחר מכן. אך בלילה, לאור אורות הזרקורים- הבניין עדיין שובה לב.
נכנסנו לבית המבורגרים מקומי, שנקרא White trash fast food. המקום היה מלא בפיצ'יפקס למינהם, ושטויות כאלה ואחרות, אך היה מואר באור עמום- כאילו הואר בנרות בלבד. האווירה בפנים הייתה חמה, וחשבתי שזה יהיה מקום מושלם לסיים בו את הסיור של אותו היום.
בזמן שחיכינו לשולחן שיתפנה, ולפיטר שיצטרף אלינו- ישבנו קרולין ואני על הבר. היא שתתה בירה, בעוד שאני החלטתי "להתפרע" במקצת והזמנתי מרגריטת דובדבנים. זה היה כל כך חזק, מר, מתוק- לכו תבינו! אבל טעים.
זה היה ערב מאד מוצלח, וההמבורגר היה טעים להפליא- ומשם פרשתי לחדרי. פגשתי שם נערה ברזילאית בשם Raquel או "רחל" במרוקאית. ישבנו, שוחחנו קצת, וגיליתי שהיא מטיילת במשך 3 חודשים ברחבי אירופה. אני רק 4 ימים, ועוד בעיר אחת. זאת חוויה שדורשת המון אומץ וכוח רצון- אבל אם יש את אלה, עם הרבה כסף כמובן- אני אצא לדבר כזה בעצמי.
קודם אני אסיים את שביל ישראל, אבל זה בהזדמנות.

וכך הסתיים לו היום הראשון.

 

בוקר יום שני. קמתי ב9, וידעתי שאני ברשות עצמי. בבית הקפה של ההוסטל לקחתי מנה של אכול- כפי- יכולתך. סתם בופה של גבינות, לחם, פסטרמה וסלט פירות. כבר העדפתי את הקוראוסונים.
עם המפה ביד, מעיל עור והמון מוטיבציה- יצאתי לחקור את ברלין. תחילה, רציתי לעלות אל "מגדל הטלוויזיה" של ברלין. זהו מגדל גבוה ביותר, שבראשו האנטנה שדרכה משדרים את הטלוויזיה בעיר. אבל במרכזו יש חדר עגול, שבו מסעדה ונוף מדהים!
הגעתי לרגלי המגדל, נכנסתי- והופתעתי לראות שהעלייה עולה 10 יורו (50 ש"ח) ושעה המתנה בתור. כישראלי טוב, עזבתי את התור, והלכתי לדרכי. בדרך קפצה עליי אישה ענייה, וביקשה ממני לקרוא לה איזה פתק. תחילה לא הבנתי מה פשר הדבר, אבל לא היה איכפת לי לנסות לעזור- ומכיוון שהבנתי חיש מהר שחצי מהפתק כתוב בג'יבריש ולא באנגלית- אמרתי לה שאני לא יכול לעזור לה, וגם לא אוכל לתת לה כסף.
במזל לא נשדדתי או כוייסתי.

 

 


המשכתי לעבר הקתדרלה של ברלין. כשנכנסתי לרחבת הכניסה- ליבי נעתק מחזי. אמנם לא יכולתי להכנס לתוך הקתדרלה, הרי זהו יום ראשון- ויש תפילות בפנים, אך הרמקולים שהיו על הקירות השמיעו את קולות השירה מבפנים, ויכולתי להרגיש את דמעות ההתרגשות עומדות בעיניי. להסתכל על היופי של הקתדרלה האדירה הזאת, ולשמוע את השירה היפיפייה. גן עדן ממש. תרתי משמע?
אבל מכיוון שלא יכולתי להכנס פנימה, המשכתי אל עבר המוזיאון האדיר שעמד ממש ליד. הוא חלק מ"אי המוזיאונים" של ברלין, וגודלו ויופיו ממש משכו אותי. לימים יסתבר לי שהיטלר עמד על מדרגות המוזיאון הזה ונאם נאומים. איזה יופי! :P
נכנסתי פנימה, לתוך חדר עגול שבו עמדו פסלים של כל האלים היוונים. כל כך יפה המחזה היה, שהחלטתי שאני נכנס לסיור במוזיאון. 8 יורו, שעה אחת וחיוך גזל ממני המוזאון הנוראי הזה.
מוזיאון שבו אין כלום חוץ מפסלים, והסבר באנגלית קולקלת עליהם. היה כל כך משמעמם, חוץ מפסלון אחד. פסל מלפני 3500 שנה, שאותו כמובן הגרמנים גנבו מאיזה חור בעולם, והוא של פרצוץ של אדם שחור. הוא היה כל כך ברור, ונראה כל כך אמיתי, עד שכמעט יכולתי להרגיש את המבט שהוא נועץ בי כשהתקרבתי אליו, ואף את נשימותיו. טוב, נסחפתי :P

 

   


יצאתי משם מהר, ובליבי החלטתי שלא אחזור לשם, ואתריע כל אדם אפשרי שלא להכנס לגלגל השעמום הזה. זה מוזר- הרי אני אוהב עתיקות ואת ההיסטוריה והמיתולוגיה היוונית- אבל הפסלים הללו היו חסרי כל משמעות או עניין. נו, מילא. אני תייר. אילו הייתי לוקח את סיור מלחמת העולם השנייה לפני, הייתי יודע לאילו מוזיאונים להכנס במקום. תערוכה של עתיקות מצריות- מרתק!
משם יצאתי לדרכי והסתובבתי באי המוזיאונים, והתפעלתי מיופי הבניינים. אבל ידעתי שאין סיבה להכנס אליהם, הרי הם משעממים בטירוף.
החלטתי להתקדם בעיר, ואולי להגיע למוזיאון היהודים המפורסם. לצערי, גיליתי שנשארתי עם 15 יורו בלבד בכיס, וזה אכן כלום. הייתי חייב לשקול את צעדי בקפידה.
חלפתי על פני מוזיאון ההסטוריה והמורשת הגרמניים, והחלטתי שזה בהחלט שווה הצצה, אך לפני זה טרפתי ב7 יורו שתי נקנקיות מקומיות וקרפ צרפתי עם שוקולד. וואו, כמה שזה היה טוב. וכן, את הסבל על האוכל הזה סבלתי רק לאחר מכן.
נכנסתי למוזיאון, ראיתי תערוכות על כל ההסטוריה הגרמנית- חליפות, שריונות, כלי מלחמה, כלי רכב, דוגמיות של טירות, בתים, סיפורים, אגדות וכדומה. התערוכה של ימי הביניים הייתה דווקא דיי מעניינת, וכשהתסכלתי על הקסדות, החרבות, והשריונות- נדהמתי לחשוב שאלו חפצים אמייתים ששרדו במשך מאות שנים, והם ממש במרחק נגיעה ממני- אילו הייתי שובר את הזכוכית שמגנה עליהם. אוף!
כשיצאתי מהמוזיאון הייתי מותש, והחלטתי לחזור לחדר ולקחת תנומת צהריים טובה. כשהגעתי לחדר גיליתי שכל הציוד שלי נעלם. ירדתי מהר לקבלה לגלות את הציוד שלי שם...מסתבר שהמנקים בדקו את השם על הציוד שלי, וראו את השם של החברים שהשאילו לי את התיק ולא הבינו למה יש שם של אדם אחר במקומי. טעות שממנה לומדים, וטעות שעלתה לי בכמה שנים מחיי.


כשקמתי, קבעתי עם קרולין לצאת לארוחת ערב- ואכן עשינו זאת. יצאנו למסעדה מקומית, ובה ישבנו 4 שעות על מנת שניצלי חזיר מעולים עם תפוחי אדמה, ופשוט דיברנו. הרגשתי חופשי לספר לה הכל, ולדבר איתה על כל העולה על רוחי. כמה אנשים אפגוש בחיי שאוכל לדבר איתם כך? כמה אתם פגשתם?
ולאחר מכן יצאנו לפאב מקומי וישבנו שם עוד 3 שעות ופשוט דיברנו, העלנו השערות בנושא החיים, התפלספנו על נושאים שונים (יקום, מהות החיים, דרך החיים בעולם שלנו וכדומה), וגם החלפנו חוויות מהחיים. כמובן שלה היו קצת יותר משלי.
קרולין היא דוגמה מעולה לאדם ברלינאי. היא אמנם בת 40, אבל לעולם לא תפסיק להיות בת 19, כשרק עברה לעיר. שנינו סיכמנו פה אחד, שברלין היא "גן ילדים אחד גדול", ושזה ממש לא רע. זה מה שעושה את העיר לכל כך מיוחדת.

 

וכך הסתיים לו היום השני. כמובן שאיחלתי לרחל לילה טוב, ונשכבתי לחרופ כמה שעות טובות, בין הסדינים החמים, כשבחוץ קר וקודר.
כשקמתי, רציתי לאכול ארוחת בוקר במקום אחר, ולא בהוסטל. יצאתי לדרכי- וחיפשתי מקומות שונים לאכול בהם. מסתבר שבוקר זה לא הצד החזק של ברלין- כך שבסופו של דבר נכנסתי לאיזו מאפייה וקניתי לעצמי קוראסון שוקולד גדול וטעים. או יה, שוקולד אירופאי.
החלטתי שהיום אני אעשה סיור על מלחמת העולם השנייה בעיר, כי הרי זה אחד הנושאים שהכי מעניינים אותי בכל העולם. אבל לפני זה- רציתי לראות את הקתדרלה של ברלין, את מוזיאון היהודים והאנדרטה לזכר יהודי אירופה.
אזרתי כוחות ליום חדש, ויצאתי לעבר הקתדרלה. 5 יורו עלתה לי הכניסה, אבל זה היה שווה את זה.
נכנסתי פנימה, והלסת שלי פשוט נפלה לה לריצפה. חלל חדר התפילה היה עצום! הקתדרלה הייתה בנוייה מקירות עתיקים וגבוהים, עם תקרה מדהימה! חלונות צבעוניים עם ציורים- בדיוק כמו שאני אוהב. אומרים שלעוגב בקתדרלה יש יותר מ10,000 קנים! היה קשה לספור :P
הייתה שם במה עם צלב גדול, וציורי שמן מכל צדדיה על הקירות. בצדדי הקתדרלה היו קברים של מלכי גרמניה מהעבר. ולחשוב שבתוכם היו באמת השלדים של אותם אנשים. המלכים שרוב האנשים דאז לא יכלו לראות במרחק הקטן מקילומטר. ממש להרגיש VIP חולני.
נכנסתי לחדר צדדי יותר, ומסתבר שנכנסתי לחדר החתונות של הקתדרלה. גרינג, מפקד הלופטוואפה- חיל האוויר הנאצי, התחתן שם. זה אותו אידיוט שאמר שאם חיל האוויר שלו יובס, יקראו לו השם שלו זה לא גרינג, אלא מאיר (שם יהודי). גרינג עמד מטרים ספורים מאיפה שאני עמדתי. איזו התרגשות.
לאחר מכן עליתי על גג הקתדרלה. המוני מדרגות, בהם עברתי בחדרים ומסדרונות שונים בתוך המבנה. לבסוף, יצאתי אל מרפסת קטנה אשר הקיפה את כל כיפת הקדתרלה. איזה נוף היה משם. כל כך יפה. אבל תצטרכו לראות את זה בעצמם, בשביל להבין. ביציאה עברתי דרך מרתף אשר היה מלא בקברים. קרבי משפחת המלוכה הגרמנית. דרמטים הגרמנים האלה, מה?

 

   

 

משם התחלתי ללכת לכיוון "צ'ק פוינט צ'ארלי". זוהי נקודה בה היה מעבר שגרירים בין שני צדדי ברלין בזמן המלחמה הקרה. כל מה שנותר שם עכשיו זה רק בוטקה קטן עם שחקנים מחופשים שלוקחים 20 יורו (100 ש"ח!) לתמונה איתם. קצת הסברים פה ושם, אבל ת'אמת? זה לא מעניין. החומה עצמה לא מעניינת כל כך. הרקע שלה, וההשפעותיה על החיים בברלין- הם כן מעניינים.
התסכלתי בשעון, וראיתי שהסיור שלי מתחיל בקרוב, אז החלטתי לדלג על האנדרטה לזכר שואת יהודי אירופה- וקפצתי לSubWay, קניתי איזה סנדוויץ' טוב- ויצאתי לסיור. הגעתי לנקודת היציאה, ועוד לא היה שם אדם. הקור רק התגבר, וחשבתי לחמם את עצמי קצת באיזה קרפ צרפתי טוב עם נוטלה. בהחלט עדיף על וופל בלגי.
אט אט הגיעו עוד אנשים, ושמחתי להכיר עוד בחורה אוסטרלית וזוג של קשישים אמריקאים. המדריך, פרסטון- היה אמריקאי במוצאו, וקצת המילים שיצאו לו מהפה היה שווה לקצב הירי של מכונת הירייה המתקדמת ביותר כיום.

 

"צ'ק פוינט צ'ארלי"

 

הסיור היה מאד מעניין, ולמדתי דברים רבים. בסיור עצמו למדתי איפה כדאי לבקר בפעם הבאה שאני בברלין. פרסטון בעצמו אדם מאד מצחיק וחביב, ונראה שהוא בהחלט יודע על מה הוא מדבר.
הדבר הראשון העיקרי שלמדתי, הוא שברחבת הקתדרלה והמוזיאון המשעמם שהייתי בו- היו כל הכינוסים הגדולים של הנאצים. בתקופת השלטון השחור הזה, המקום היה מכוסה בדגלים וסמלים נאצים, ועל מדרגות המוזיאון הייתה במה, שממנה היטלר היה נואם את נאומיו האכזריים והמשלהבים כל כך.
לפני כמה שנים יצא סרט שנקרא "הפיהרר שלי". זהו סרט סאטירה קומית על התקופה הנאצית, ובמהלך הצילומים רצו להשתמש במקומות אותנטים. אי לכך, סגרו את הרחבה, הציבו סמלים נאצים בכל מקום והכינו את הכל לצילומים. או אז, התחילה סופת שלג כבדה, והצילומים נדחו. אנשי התחזוקה השאירו את הדגלים במקומם, אך שמו שלטים לעוברים ושבים: "אל תדאגו, מצלמים פה סרט- זהו שום דבר משמעותי".
הבעיה הייתה שהשלטים היו כתובים אך ורק בגרמנית. הם לא לקחו בחשבון מה תייר היה אומר או מרגיש כשהיה רואה סמלים נאצים בכל מקום, ושלטים בגרמנית! :)

 

"רחבת הנאומים"

 

בסיור היינו בבית הכנסת היהודי העתיק, ברובע היהודי העתיק, בבית הקברות היהודי העתיק, ולמדנו על חיי היהודים בברלין לפני המלחמה. הרבה לפני הנאצים רצחו מאות מאיתנו שם, ידעתם את זה?
ראינו אנדרטאות שונות ליהודים שונים ברחבי העיר, ראינו את הרייכסטאג, עם הסברים נרחבים עליו, אנדרטאות לקהילה ההומו-לסבית, למיליוני הסובייטים שנהרגו ונרצחו במלחמה, אבל האנדרטה הכי משמעותית הייתה של יהודי אירופה. היא גם הייתה פשוט מאכזבת.
זוהי רחבה שלמה של קוביות שחורות, שבשום מקום לא נאמר שזוהי אנדרטה ליהודים, ומהנדס האדנרטה קבע שאין לה שום צורה ייחודיות או משמעות כלשהיא. כלומר, הברלנאים אוהבים לשחק בין הקופסאות תופסת, מחבואים, ובקיץ- הנשים אפילו משתזפות עליהן. כבוד אדיר ליהודים!

לאחר מכן הלכנו כחמש דקות עד שעצרנו מול בניין מגורים. מתחת לבניין זה, הסביר פרסטון, היו הבונקרים של היטלר. שם שמענו על סיפור ימיו האחרונים של הפיהרר הגדול, וגם איך מצא את מותו. אמנם שמעתי את הסיפור הזה בעבר- אבל היה מרתק לראות במא עיניי את המקום בו שכבו גופותיהם של אדולף ואווה היטלר, והזוג גבלס. עמדתי מטרים ספורים מהמקום בו הם נשרפו. לא להאמין!
המשך הטיול היה פחות מעניין, וראינו את השדרה בה היו משרדי הנאצים, ראינו את מפקדת חיל האוויר הנאצית, שעל אף היותה בניין ענקי, במשך 3.5 שנים של הפגזה מתמדת על העיר- לא נפגעה, אלא רק הרחוב שמסביבה נהרס כליל. כן, כל ברלין מלאה בבניינים עתיקים לצד חדשים. מלחמה יוצרת כאוס, וזאת עובדה.

  

תמונות מהסיור

 

נפרדתי מהקבוצה ומ10 יורו ליד החומה, וחזרתי להוסטל שלי. שם, דיברתי עם קרולין בטלפון וסיכמנו שאבוא אליה לארוחת ערב.
היא סימנה לי כבר לפני את ביתה על המפה, ואני החלטתי לנסות ולבחון את כישורי הניווט שלי. הסתדרתי לא רע, למרות שבקלות הייתי הולך לאיבוד בברלין הענקית- כי הגרמנים המדוייקים לא שמעו על הכוונה נוחה. אבל היי- ככה זה בכל העולם, מסתבר.
הגעתי לביתה, ישבנו, דיברנו- אכלנו גולש עם פסטה, פנקייקים עם שוקולד, ונהנו מכל רגע, עד השעות הקטנות של הלילה.
קרולין הראתה לי ספר שבו תמונות של המקום בו היא גדלה, במערב גרמניה. זה היה ממש ספר פנטזיה לכל דבר. המקום בו היא גדלה היה פשוט חלומי. יערות שטופים שמש, עיירות קטנות על הרים, מצודות עתיקות בכל מקום ועוד.
"למה לעזאזל עזבת את המקום הזה?!" שאלתי אותה, והיא ענתה לי שהיא אמנם ממש אוהבת את הנוף הזה, אבל היא יותר אדם של עיר, של חברה- בקיצור, מקומה של קרולין הוא במשרדו הישן של גבלס, שר התעמולה הנאצי. היא אומרת שהעובדה הזאת עושה לי בחילה מדיי פעם.

 

כשחזרתי ברגל להוסטל שלי, חשבתי על לכתוב פוסט פה בבלוג. אבל עברתי כל כך הרבה, וגם בפוסט הזה לא העברתי הכל- אבל אני כבר מעייף את עצמי, ולא רק אתכם.
היה לי טיול מדהים בברלין. אמנם אם מסתכלים על זה בשטחיות- הוא היה דיי משעמם. אבל אני למדתי להסתדר בכוחות עצמי. ראיתי שאני מסוגל. חוויתי חוויות רבות ומרגשות. הכרתי אנשים נפלאים. חייתי את הטיול בדיוק כמו שאני רציתי. לא, לא יצאתי לבלות בעיר הגדולה בלילות, כי העדפתי לשבת עם קרולין ולדבר עד האינסוף.
ביום שלמחרת קמתי, אמרתי יפה שלום לברלין, ועשיתי צעדה של 40 דקות לתחנת הרכבת הגדולה. נשמתי את העיר בפעם האחרונה. זללתי מכל טוב בבורגר קינג, קינחתי בגלידת שוקולד- ועליתי על הרכבת הבייתה. זה היה מבלבל- לא כתוב בשום מקום מהי הרכבת שלך, כך שהיה לי ניחוש מוצלח- הרי אני פה.


אפילו נהגתי במכונית החדשה שלנו הבייתה, מתחנת הרכבת בהאג. אלה היו 7 שעות מעייפות וקשות, אבל זה מתגמד כשאני נזכר בטיול שלי.
בסופ"ש האחרון הייתי בבלגיה, אבל זה לפוסט אחר.

אפשר לומר שטוב לי בחיי. היום אני אפילו מאמן בקרב מגע!
אולי בסופו של דבר אני כן אפתח קבוצה? נחכה ונראה.
"העולם הוא כמו קופסת שוקולד, צ'רצ'יל- אתה לעולם לא יודע מה אתה הולך לקבל".

 

 

נכתב על ידי , 26/10/2010 15:16  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צ'רצ'יל ב-29/10/2010 01:32



28,054
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , 18 עד 21 , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצ'רצ'יל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צ'רצ'יל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)