ואיך שלא / אריאל זילבר

היום נכנסתי להלם. כמעט שעברתי תאונה על הכביש. הוא ממש שדה קטל, והנורא הוא שהמוות יכול להשיג אותי, כמו אתיופי בריצת מרתון. בקלות.

 אני לא מפחד למות- הרי לעולם לא אצטרך לחיות עם העובדה שמתתי. אבל אני כן מפחד להיפצע ולחיות עם מום. לא אוכל לחיות עם העובדה הזאת.להיות נכה. אני לא אומר שנכים הם בני אדם פחות טובים, ואני לא מפחד מביקורת חברתית. אני מפחד מעצמי, ומהביקורת הפנימית של עצמי. אני אדם אופטימי, אבל יש גבול. וזה הדבר היחידי שמטריד אותי מהשירות הקרבי, ולמעשה מהגשמת החלום שלי. אני לא חושב שישנן מילים שיתארו את סבלם של הנכים ברגע קבלת העובדה המוצקה ביותר שקיבלו או יקבלו בחייהם- עת קבלת הנכות. אני רק חושב על כך, ודמעות עולות בעיניי.הכביש שמחוץ לביתי הוא סכנת מוות. הוא משטח גחלים לוהטות. הוא המקום שהכי מפחיד אותי בהולנד. כשניסתי לצאת מהחנייה שלי, הסתכלתי במראות, הסתכלתי לפנים- וראיתי כביש ריק. הזדמנות פז לצאת אל הדרך, ולפסוח על המוות... או לפחות על לחץ הדם הגבוה. 

יצאתי בלב שלם, ולחצתי על דוושת הגז. אני מסתכל במראה הצדדית רק לוודא שהכל בסדר- וליבי מתפוצץ בחזי. מכונית כחלחלה הייתה מטרים ספורים ממני, במהירות גדולה. למזלי הנהגת בלמה מהר- מי אמר שבנות לא יודעות לנהוג? 

הסתכלתי עליה צועקת עליי, ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי, על אף שלא נהרגתי. במשך כל הנסיעה לאסוף את אחי אייזנהאואר משיעור הקרב מגע שלו- הרגשתי שהכביש הוא אינו מקומי. לא הייתי מרוכז בכלל. בקלות יכולתי לדרוס בטעות איזה רוכב אופניים חביב, או להיכנס בעמוד.

חבר'ה- אתם נסערים?- לא לעלות לכביש. הוא יהיה שם גם מחר. 

אל תשחקו באש.

אבל כשאני אומר את הביטוי הזה, אני מתכוון לכביש. לא לקרב מגע. 

ביום שלישי שעבר, יום לפני שיצאתי להחסיר כמה פעימות לב ברחבי בלגיה האפרורית- אימנתי את האימון הראשון שלי בהולנד, בקרב מגע. 

ביום ראשון שלפני, נפגשתי לאימון השבועי שלי עם המאמן ההולנדי, רודי (Rowdey). הוא שמח מאד לפגוש אותי בתחילת השנה, כי אין לו פרטנר לאימונים, ובכלל- הוא נדהים לשמוע שיש לי חגורה שחורה בקרב מגע. לומר לו את זה היה כמו להגיש סוכריה לתינוק. תענוג.

באותו אימון לימדתי אותו אני בעצמי. המאמן של המאמן. לימדתי אותו קוואלרים שונים, והשתחררויות מאיומי סכין לצוואר. ממש להאכיל אותו בכפית.

הוא נהנה מכל רגע, ואני נהניתי מהקרדיט, ומהכבוד שהוא רוחש לי. כשאני מלמד אותו, אנחנו למעשה לומדים את התרגילים יחד, ובוחנים אותם מבחינת מציאות, הגיון, ומחליפים נקודות חשובות וידע. זהו ליבו של הקרב מגע. בלי התקדמות, לא נגיע לשום מקום. משפט סתמי, אבל נכון.

 בסוף האימון, לפני שהתחלנו לדבר על השליליות שהטורקים הרבים הביאו להולנד- הוא ביקש ממני להכין אימון שלם ליום שלישי שלאחר מכן.

פחדתי, אבל ידעתי שאת ההזדמנות הזאת אני לא מפספס. יותר מדיי הזדמנויות בחיי פספסתי רק בגלל שחששתי, ונכנעתי להתכווצות השרירים הזו בחזה. ידעתי שאני לא מוכן לסבול את הכאב והאכזבה העצמית מעוד וויתור. לקחתי את ההצעה בלב שלם ושמח, ויצאתי לדרכי שרוי במחשבות. 

ידעתי שזהו אימון יחידי, כך שאין צורך רק ללמד חומר, או לחזור על חומר ידוע בכיתה. רציתי לשלהב, להרשים. רציתי לפרוץ את דרכי כמאמן. מי יודע, אולי יום אחד באמת אפתח קבוצה משלי? חוץ מהמבטא הבריטי הכבד שלי במצבי לחץ- אני יודע שאסתדר יותר מטוב במעמד שכזה. כן, אני מרשה לעצמי להתגאות בזה, מבלי להצטנע.

בכל מקרה, חשבתי וחשבתי- ועליתי על רעיון. החלטתי ללמד את השחרור מחניקה מאחור בדחיפה. זהו שחרור מתקדם וקשה, אבל יכולתי לשחק איתו כך שאצור אימון נחמד ביותר. לקחתי את התרגיל לכיוון של קרב מול כמה תוקפים, כסגנון המוכר ברחובות ישראל- או על חופי הים. אה, שם זה בעצם יריות על אנשים חפים משפע.

הרעיון היה הוא להשתמש בחונק שלי כמגן אנושי, לאחר שנטרלתי אותו. רעיון יפה, לא? להשתמש בבן זונה, בשביל להרחיק ממני חלאה אחרת.

ארגנתי אימון שכלל 5 שלבים: הדגמה תוך שימוש בכמה שיותר אגרסיביות, בשביל השואו-אוף. התלמידים מתים על זה- במיוחד על ישראלים שמראים תרגילים. השלב השני הוא עבודה על יבש, לאחר מכן עבודה בזוגות, ואז בשלב הבא שילוב של השימוש במגן אנושי בעבודה בשלשות. החמאסניקים היו מתים על התרגיל הזה. לאחר שהמבצע שלנו נתקף, עליו להשתמש בחונק כמגן אנושי ולזרוק אותו על התוקף השני בכדי למנוע ממנו להתקרב אליו עם המקל או הסכין שהיה בידו. השלב האחרון כלל עבודה עם מוזיקה קצבית באוזניים, אדרנלין בעורקים ואולי קצת פחד בעיניים. 3 תוקפים על נחנק אחד.

אחד חונק, והשניים האחרים מנסים לתקוף- כך שעל הנחנק לזרוק את החונק על התוקף הקרוב ביותר אליו- ולפרוץ כנגד התוקף הפנוי, שתוקף או במקל או בסכין.

So far, So good.

יום הרה הגורל הגיע במהירות, ואיתו קצת עצבים. זה נורמלי, לא?

האימון התחיל ב6 וחצי בערב, אבל אני כבר ב6 הייתי על הכביש, בדרכי לאולם האימונים שרחוק מביתי ב3 דקות נסיעה. רציתי להיפגש עם רודי לפני האימון, בכדי שנעבור יחד על האימון שהכנתי, ושיעיר לי במקרה הצורך- אבל בעיקר בשביל להרגיע את עצמי. במקרים כאלה בזמן האחרון, אני תופס את עצמי ומתנתק לרגע מהעולם. אני אומר לעצמי שאין צורך להילחץ, ומנסה לחשוב ממה בדיוק יש להילחץ. לא מצאתי שום סיבה. את האמת? זה מרגיע. בדיוק כך השגתי את האומץ לקפוץ ממטוס בגובה 12 אלף רגל באוויר, ביום הולדת ה18 שלי. לא מצאתי סיבה לפחד מקפיצה חופשית מ4 ק"מ באוויר. מקסימום יוכלו למרוח אותי על טוסט.

גדי נוימן מ"החיים זה לא הכל" תמיד טען: "אין אדם בהיסטוריה האנושית שאמרו לו 'תירגע' והוא נרגע!!"...טעה?

השעה הגיעה, והאימון התחיל. רודי לקח על עצמו לדאוג לחימום, ואחרי חימום קצר בו חזרנו על הגנות 360 מעלות- הגנות שישמשו אותנו כנגד הסכין- הוא הסתכל עליי, אמר לכולם להיכנס לשורה, ונכנס אליה הוא בעצמו. הרגע הגורלי.

אני זוכר את הרגע הקל הזה, בו הלב שלי צנח לתחתונים, או למגן האשכים שלי- אך מיד חזר למקומו, פועם כאילו אני רץ מרתון עם האתיופי ממקודם.

נעמדתי מול כולם, חייכתי- ופתחתי. הסברתי מהו שם התרגיל, וביקשתי אדם להדגים איתו. כולם הסתכלו אחד על השני- לא הבנתי איפה בדיוק הייתה הבעיה. לא חשוב, ואחד קפץ מתוך השורה. אמרתי לו לעמוד עם צידו לקהל, והסברתי על החניקה. על הסכנה שבה. ראיתי את הריתוק בעיניהם. זה בהחלט מרגיע. לאחר מכן הדגמתי את התרגיל, וביצעתי אותו שוב- מהצד השני. קדתי קידה לבן הזוג שלי להדגמה, וביקשתי מכולם להתפרס ברחבה.

אמנם דאגתי להסתכל כל הזמן לעבר כולם, ולא רק על רודי, בכדי לנסות ולשדר בטחון מדומה- אבל משום מה העיניים שלי פסחו על הבלונדינית הגבוהה והיפה שעמדה מצד מימין. אוי, וינסטון. הנהגת אומה שלמה למלחמה, אבל למלחמה הבסיסית של האדם, חיזור אחרי בחורות- אתה מפחד לצאת? תזמין אותה לכוס תה או משהו...

 בריטים.

בכל מקרה, עמדתי הפוך מהם, והסברתי את התנועות אותם עליהם לבצע, וחזרתי והדגשתי דגשים חשובים. ממש קוף אחרי אביעד, המאמן שלי בארץ.

עברנו לעבודה בזוגות, וחזרתי והדגשתי איך עובדים- בדיוק כמו שלמדתי. הכל היה לפי הספר. הספר הלבן. סתם.

 עברתי, תיקנתי, נשאלתי בשאלות- ועניתי. שמחתי לראות את כולם עובדים בשמחה, ואפילו אזרתי את מותניי, והלכתי להציע עזרה לבלונדינית הגבוהה, ולחברתה הנמוכה. ניסיתי לשמור על קור רוח, אבל היי- אני לא שולט על הלחיים שלי, או על החיוך גדול שרוצה להתפשט על לחיי. מה לעשות, כך אני.

עברנו לשלב השלישי, בו עבדו בשלישיות. הסברתי את התרגיל, וידעתי שהוא טיפה מסוכן. לזרוק את החבר שלך על אדם אחר שמחזיק חפץ, גם אם הוא לא מסוכן? זה טיפה אידיוטי, אבל ההולנדים האלה עברו דברים הרבה יותר מסוכנים בחייהם, ו- מה שווים החיים ללא סיכונים?

 התרגיל בוצע, והחדר היה מלא בפעילות. היה לי כייף, וזה היה הכי חשוב.

כשהגענו לתרגיל הרביעי, הדגמתי בביטחון מלא- שאלתי לשאלות, והתחלנו לעבוד. שמתי מוזיקה קבצית ברקע- כל מיני טראנסים או מוזיקת ספינינג טובה, והאווירה הייתה פשוט נפלאה. החבר'ה עבדו, הרביצו, הוציאו כל כעס ויגון מהיום יום עם חיוך על הפנים.

שאלתי את רודי שביצע את התרגילים בעצמו מה לעשות לאחר מכן, מפני שפחדתי שהחבר'ה יתחילו להשתעמם- הוא הסביר לי שהחבר'ה פשוט מתים על עבודה שכזו, גם אם היא לאורך זמן. לא קיבלתי את התשובה הזאת, וביקשתי ממנו לתפוס פיקוד, ולקרוע להם ת'תחת. 

וכך היה.

בסוף האימון, עמדתי לצידו של רודי, ואמרנו כולנו יחד "קידה" בעברית- ומחאנו כפיים. אני הייתי מבוייש, כי שחכתי להסביר דברים שונים במהלך השיעור, ודברים חשובים- אבל קיבלתי טפיחות על השכם, ומחמאות- ועל אף שאני נעשיתי אדיש למחמאות (בבית הספר הייתי מקבל יותר מדיי...בעיות של עשירים), חלקן חדרו את חומת ברלין האישית שלי.

וכך עזבתי, מחוייך ורגוע- לעשות שיעורי בית עם האחים שלי.

אני סיימתי את הלימודים, וכל ערב אני יושב לעשות שיעורי בית. מה לעזאזל?!

 לפחות אני עושה את השיעורי הבית הכי טובים בכיתה, שזה גם משהו :P

אז זהו- זהו המשחק האישי שלי באש. אני "משחק", ולמעשה נלחם באש, כלומר- במכות רצח.

שיהיה סופ"ש נעים לכולנו. אוי, מזג האוויר האביבי באירופה הוא מדהים. חוויה.

שלכם, סר וינסטון צ'רצ'יל- שחייו מלאים מלחמות.

חיי בקרב מגע.