לילה עיר / מאור כהן

אני זוכר אותה, אני זוכר אותה מבית הספר.

אני זוכר אותה, אני זוכר אותה עוד מהמושבה ליד עמק חפר.

איזה שטויות...

דני סנדרסון עוד יתהפך בקברו יום אחד.

הפעם הראשונה שבה ראיתי את טופז (שם בדוי כשמה, כאבן חן) הייתה אז כשבדיוק יצאתי מאחת המבואות בבית הספר. היא לבשה מעיל יפהפה, ונכנסה בסערה לבניין, אולי מאחרת לשיעור, אולי מנסה להתחמק מהסערה שהתחוללה בחוץ. אני בדיוק הייתי בדרכי לצאת אל הגשם המיתולוגי של ישראל, בדרכי לשיעור כימיה- ואני זוכר כיצד קפאתי, ולא מהקור. כל כך יפה היא הייתה אז בעיניי, וכל כך מסתורית. כנראה תלמידה חדשה בתיכון, כשאני כבר אחד מהי"בניקים הזקנים. היא חלפה על פניי מבלי להסתכל, והותירה לי ללכת לשיעור המייגע של סוף היום בחיוך קל.

השנה חלפה לה במהירות, ואני ראיתי אותה יותר ויותר במקומות שונים בבית הספר. בספרייה, בקפיטריה ובחלומות בשיעור. כל כך יפה בעיניי, כל כך תמימה. התחלתי ממש לשים לב לפרטים אודותיה: עם מי היא מסתובבת, כיצד היא הולכת, מתי יש לה חלונות משיעורים, ולא הצלחתי להבין למה בכל פעם שאני רואה אותה- אני מתפלא פרפרים.

אפילו אז, כשכבר היינו בחופשה שלנו כי"בניקים לקראת סוף השנה והבגרויות האחרונות, והגענו להתארגן ליציאה להתנדבות מבית הספר- לא הייתי מסוגל לגשת אליה ולהתחיל שיחה. היא ישבה לבדה על ספסל, ואני נלחמתי בצורך לגשת להגיד לה כמה יפה היא בעיניי, לבין הפחד הלא מובן מללכת לדבר עם בן אדם. לכו תבינו.

למדתי ששמה "טופז", כשהיא נרשמה לטופס ההרשמה של חברת ההתנדבויות א"ל ("איכפת לי") שחבר שלי הקים. עשינו אירוע ענק בבית הספר, ורשמנו יותר מ400 תלמידים שרצו לקחת חלק בפעילות התנדבותית ברחבי יישובי המועצה שלנו- משום מה תמיד מצאנו את עצמינו פועלים עם 7 חבר'ה בלבד. בני אדם, חתמו, ובכך הרגישו שהם תרמו לקהילה. שאתווכח?

ובכל פעם שראיתי הזדמנות לא מנוצלת, ובכל פעם שפספסתי אחת שכזו-  הרגשתי כל כך מאוכזב. כאילו מנעתי מעצמי אושר בכוח. ואכן כך עשיתי.

השנה כבר הגיעה לסיומה, ואני כבר בקושי הגעתי לבית הספר- כי הרי הבוגרים כבר לא לומדים אחרי חופשת פסח. ורק אז, משהו קרה. מקרה מוזר ואידיוטי, אין כל ספק- אבל מה זה משנה אם הוא העלה חיוך על פניי?

אותו ילד שאותו אכנה "הקופיף"  (כי אכן יש בו יותר מן הקוף, ופחות מן האדם)- ניגש אליי ואמר לי שטופז מעוניינת לדבר איתי. לא האמנתי למשמע אוזניי. הרי בסך הכול מבטינו התנגשו ממש פה ושם בבית הספר, לא יותר מזה- ולעולם לא ראיתי שום סימן ממנה. אותו קופיף מתאמן איתי בלחימה ישראלית, ואני זוכר שראיתי אותו מסתובב עם היפיופה, שאני רוצה שתנשק אותי על השפתיים, פה ושם בבית הספר. הוא ניגש אליי ואמר שהיא חושבת שאני "מדהים", ושהיא מאד רוצה לדבר איתי, אך היא מתביישת. אני זוכר כיצד החזה שלי התרומם והתמלא גאווה, ואם היה בי לחץ מבגרויות על הלב- הוא פשוט החליק ונעלם. עוד יותר השתעשעתי מהעובדה שהקופיף טען שהוא מאד רוצה את טופז, והוא בכל זאת רץ לספר לי שהיא מעוניינת בי. אידיוט או מטומטם, זאת השאלה.

הוא נתן לי את כתובת המסנג'ר שלה, ואחרי האימון רצתי את המחשב והוספתי אותה, כשבליבי תקווה, שעל אף שסיימתי את 12 שנות לימודיי בבית הספר והמעבר הרץ ובא להולנד- אולי יהיה בינינו משהו. הוספתי אותה, ופתחתי בשיחה. חיש מהר הקסמתי אותה, בלי להשוויץ- וקבענו להיפגש.

מהפגישה הזאת לא יצא כלום למעשה, וסך הכול בילינו כמה שעות יחד, מדברים ומדברים, על הא ועל דא- כשאנחנו מטיילים ברחבי היישוב שלה. לא קרבה ולא אבטיח.

אני הרגשתי שהיא אמנם מלכת יופי בעיניי, עם עיניה החומות והחמודות, והחיוך המושלם שלה- אבל היא הייתה משעממת למדיי. סגורה מאד, וביישנית מאד. משום מה- אני תמיד בוחר להאמין שאני גיבור (באמת, צ'רצ'יל...) ורוצה לנסות להתגבר על המכשולים הללו. ממש לנסות להדחיק את הסלעים שעמדו באמצע הדרך לאהבת חסרת גבולות. אחי, גנרל פטון, למד איתה בשכבה והזהיר אותי לפני הפגישה שהיא בחורה "נוראית", אבל אני לא הקשבתי ולו למילה מדבריו. הוא גם לא צדק, אגב.

בחרתי לגמור עם הקשר דיי מהר, ואמרתי לה ש"אין בינינו כימיה..." (אני יודע, הרי לא לחינם הוצאתי 100 בבגרות בנושא) ושאר מיני ירקות. השארתי אותה מבולבלת מאד, וטסתי לי בנוח להולנד, על אף שלא הגשמתי את חלומי להתפרע עם היפהפייה המרדימה.

ועכשיו, הנה אני כאן, שוב- בארץ הקודש. לאורך מסע הצלב שלי לסייע לסבתא בימיה האחרונים, אהבתי ואני עדיין נהנה ממותרות על צד הדרך. אימוני קרב מגע, פגישות עם חברים, ארוחות במסעדות ללא סוף, וגם, סוף סוף- דייטים.

כשהגעתי לארץ,  חזרתי לביקור בתיכון שבו למדתי- בחלומי ראיתי את עצמי הולך בראש זקוף ובטוח בשדרה הראשית, כשכל המחשבות, החרדות והמוניטין שליוו אותי בזמן לימודיי נגוזו ממזמן. רציתי להראות ל"בלאדי מרי", האקסית- שאני הרבה יותר ממה שהיא חושבת עליי. משום מה, אני עדיין ניסיתי לעשות את זה, אחרי שנה ויותר שנפרדנו.

בכל מקרה, באותו ביקור אני זוכר שראיתי את טופז יוצאת מאותה מבואה שבה ראיתי אותה לראשונה. הפעם- ליום שטוף שמש ישראלית. החלטתי שאני לא ניגש אליה, שכן אני לא מתכוון אפילו לחשוב עליה יותר- היא לא מצאה חן בעיניי.

ואז- ההיסטוריה חזרה על עצמה. הקופיף חזר אליי ואמר לי שהיא מעוניינת לדבר איתי, ולא ידעה איך. נו באמת. לו אין עמוד שדרה, והיא אפילו לא שמעה על המושג. זוג מושלם, אין מה לומר.

אבל מסתבר שגם אני עוד צריך לעבוד על שלי, כי לאחר האימון פתחתי איתה שוב בשיחה.

דיברנו שוב, והיא הסבירה לי שהיא מבולבלת ושהיא לא מבינה מה קרה בינינו אז- אבל כל מה שאני יכולתי לחשוב עליו שוב הוא שאני רוצה לשכב איתה, ויהי מה. וינסטון, שובב שכמוך.

דיברנו, הצחקתי אותה, שעשעתי את עצמי- וקבענו להיפגש.

וביום ראשון, זה קרה.

בשבע בערב ושתי דקות, מצאתי את עצמי מול אותו שער קטן מעץ שראיתי כבר לפני כמעט חצי שנה. ידעתי שאני כבר הרבה יותר אסרטיבי ואמיץ- ודפקתי על הדלת.

עוד אני מחפש את הפוזיציה טובה ביותר להניח בה את הידיים חסרות המעש, נפתחה הדלת- ומולי עמדה שוב אותי ילדה יפה. הוזמנתי פנימה, וברכתי ברכת "חג שמח" לכל מי שהיה מוכן לשמוע- אני לא צ'רצ'יל אם אני לא נלחץ קצת...!

יצאנו החוצה, נכנסו לאוטו, וכבדיחה גרועה- שאלתי אותה כנהג מונית לאן ניסע. הצעתי שניסע לטיילת בנתניה, ונטייל קצת לאורך נוף הים החשוך. היא הסכימה.

 משום מה, גם כשהים היה שחור כמו המוות- הוא עדיין חימם את ליבי כשהלכנו, אני וטופז לאורך הטיילת ושוחחנו לנו על שטויות ומיץ עגבניות.

אחרי שני קילומטר הליכה, בהם אנחנו צוחקים ומשתעשעים, החלטתי לעצור לשב תחת אחת הפרגולות שהחליפו צבעים באופן קבוע- עם נוף לא רע אל החוף החשוך. עוד אנחנו יושבים, והיא פצתה פיה לגבב מילים לא רלוונטיות- שלחתי את ידי לתפוס את ידה, אך היא באותו הרגע נשרטה ממשהו בתיק שלה. מרפי, לא זכור לי שהזמנתי אותך...

לאחר דקה, ניסיתי שוב- והצלחתי. בלי פחד שלחתי את ידי אל ידה והחזקתי אותה. בו זמנית סיפרתי כמה אני שמח שנפגשנו, ושאני "באמת" חושב שהיינו צריכים לשמור על קשר. היא התחילה לפזר משפטים מסכימים לכל עבר, ולא הסכימה להסתכל בפניי. מבושה, כניראה.

עוד היא מדברת, אני מחליט לעשות מעשה נועז- שלחתי אצבע אל שפתיה, ותפסתי את מבטה. רציתי לראות כל סימן לרצון הדדי להתקדם משם, ונתקלתי בקיר חסום בעיניה. ידעתי שיצאתי אל "הדייט" הזה בשביל אותו רגע גורלי, והחלטתי שאני מנסה להמיס את הקרח ואת ליבה.

קירבתי את ראשי לנשק אותה, אך למעשה נישקתי קיר לבנים. נשקתי לה קלות על הלחי, בתקווה שהיא תבין את הרמז הקל- אך ללא הועיל. וכך, נשארו כך, כשהיא נבוכה ביותר, ואני מבולבל טיפה- ישובים על הספסל ושותקים לשניות ארוכות. ביקשתי לסליחתה- חשבתי שפגעתי בה. זאת בהחלט לא הייתה הכוונה שלי. היא טענה שזאת הפעם הראשונה שלה בכל העולם של זוגיות, והיא אמרה שהיא מעדיפה לקחת את זה לאט. אוקיי, הבנתי- אז המחשבה שהיא אכן לא תשתף פעולה אכן התממשה- ות'אמת? זה לא כל כך משנה לי.

הדבר החשוב לי הוא שלקחתי את היוזמה לידיי, וביצעתי את מה שרציתי. אמנם התוצאה קצת שונה מבדימיוני- אבל אני יודע שמהטעויות שעשיתי, אני אלמד להבא. למזלי, יצא לי ללמוד את זה עם

בחורה שלא כל כך מעניינת אותי, ולא אם אחת שאצטער עד עמקי נשמתי שהפסדתי את האפשרות לחלוק איתה דקות ארוכות, ואף שבועות וחודשים (אם זה היה העיתוי המתאים..).

משם נסענו לבית קפה מאד חמוד באיזה יער באיזור. לפי הסיפור עד כה- אני נשמע כמו אנס, וזה יותר משעשע ממפחיד.

שוחחנו לנו, אכלנו ארוחת ערב- והחזרתי אותה הביתה.

חזרתי אני בעצמי, בלי התרגשות יוצאת דופן, או מחשבות הממלאות את השכל כמו אורז את הפלפל של סבתי המסכנה- בידיעה שאני לא אצא איתה שוב.

על הכוונת יש כבר בחורה אחרת... :)

Fix You \ Coldplay

היום חזרתי לעשות את אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם- חזרתי לאמן.

התחלנו את סמינר חנוכה בלחימה ישראלית- כך שב8 ורבע בבוקר מצאתי את עצמי באולם ברעננה- מוכן לפעולה.

הגיעו כ60 חניכים, שעבדו לפי חגורות ותחת הדרכתם של 4 מדריכים. אני ביניהם.

באמת שקשה להסביר את התחושה שבאימון, שבשתיקה כשעשרות זוגות עיניים צופים בך מבצע תרגילים בחיתיות ומסביר כל תנועה, ואני לא בהכרח מרגיש את הצורך בלנסות. יש דברים שיישארו שלי, ושלי בלבד.

אני נמצא בארץ כבר חודש ימים, ובהחלט חזרתי להתאמן ולשמן את הפרקים בגוף ובטכניקה.

מכיוון שהוחלט שאשר פה לעוד תקופה קצרה- אביעד, המאמן שלי, ואני חשבנו שאולי כדאי שאעבור "קורס מזורז", ואתקדם לחגורה שחורה "דאן 2". כשאמא שלי סיפרה לרודי, המאמן בהולנד, שאני מתכוון לעשות את זה- הוא התרגש אפילו יותר ממני! ("וואו, הוא יחזור מקצוען של ממש!...").

עם זאת, אני לא מרגיש את הצורך לעשות את זה כרגע. אחרי הכל, זאת סתם חגורה. פריט לבוש. אמנם מלא הערכה ומוניטין- אבל הוא לא משנה לי יותר מדיי. לי חשוב יותר להיות בטוח במה שאני כבר יודע, ולא להאמין שדברים אלו יוצאים ממוחו של צ'רצ'יל הגאה. מה קרה לי?

חשוב לי להתקדם אך ורק בכייף, ובתחושה שזאת הדרך להתקדם, אבל לפעמים צריך לדעת לזנוח לרגע את המשך הדרך, ולדאוג שהעקבות שלי מלאות משמעות. הצורך לדעת להגן על עצמי בצורה טובה הרבה יותר, חשובה לי יותר ממוניטין וחגורה בכירה עוד יותר. אני דפוק ;)

ולכן, לאחר כל האירועים האחרונים, אני יכול רק לסכם: לא כל הנוצץ טופז שחור.

תבינו לבד.

שלכם,

סר וינסטון צ'רצ'יל, שבקרוב יחזור לכפור ההולנדי, כשהוא מרגיש מלא יותר מתמיד.