ההצגה
חייבת להימשך!
ההצגה חייבת להימשך! כן!
בפנים- הלב שלי נשבר,
האיפור שלי עשוי להתקלף,
אבל החיוך שלי, עדיין, נשאר!
דודה שלי, אחותו של אבי, טוענת שאני אדם חזק. כשאספתי אותה מבית
החולים "לב השרון" בפרדסיה, ונסענו לבקר את הסבתא ב"הוספיס"
החדש שלה- היא דיברה ודיברה, ואמרה שרק כשאבא שלי בא לבקר אותה, כשהוא התפרק בבכי
על כתפיה כי הוא מחוייב לחזור להולנד ולנטוש את אמו הגוססת- היא הבינה
והרגישה כמה כואב לה לראות את אמה סובלת כל כך מכאב. היא טוענת שבכתה, אולי בכלל
שרצתה להתחרות עם אבי, כתחרות ילדותית בין אחים, או כי הבינה סוף סוף שזהו זה סופם
של חיים. היא טענה שיש לי כוח רב, והאדישות שלי כלפי המצב של סבתא נובעת מהצורך
להמשיך לתפקד, ואם אתן לרגשות להציף אותי, אתמוטט.
לא מזמן קראתי באתר פוסט של אדם הטוען שהמוות החולף ליד אוזנו, הסבל
שגרם "אסון הכרמל" ובכלל סבלם של אחרים- כל אלה לא מזיזים לו אפילו את
הביצה השמאלית. אפילו אותה!
בכל מקרה, אני בהחלט מזדהה איתו. גם כשסבתי הקודמת נפטרה, לא הצלחתי
להפנים את הכאב, ולהביט לו בעיניים. לא התחברתי או הרגשתי לעובדה שמשהו לפתע חסר
בחיי. רק בסיטואציות מסוימות ביותר, יש לי את "הטריגר" המסויים שגורם
לכאב לחבוט לי בפנים. אני אדיש- יש כאלה שיפרשו את זה כחוזק נפשי רב, אך אני מפרש
את זה כחולשה. צריך לדעת להתמודד עם כאב, ולהתגבר עליו. לא להדחיק אותו.
אני כל כך מקנא באלו שמסוגלים לבכות. אפילו אבי, שבעיניי נתפס כאחד
האנשים החזקים (ולפעמים אטומים) בכל העולם, פרץ בבכי כתינוק. ובכל זאת, אני לא
רוצה להעמיד את עצמי במצבו- המחשבה על אובדן אחד מהוריי קשה מנשוא. אני כל כך לא
מחכה ליום הזה.
בכי זה דבר חשוב מאין כמוהו, כי
בעזרתו אנחנו שופכים הכול החוצה. ממש מפל של סבל- במקום שייאגר כמעיין שמתחיל
להפעיל לחץ על קולטני הכאב בגוף כשהוא מתמלא יותר ויותר.
למרות כל זה, והמאבק התמידי שלי להתחבר כבר לרגשות הקשים ביותר שלי
(אני אוהב להתמודד עם פחדים, כמובן שלעיתים- אני מייחל שלא יתממשו לעולם. יש
הבדל בין מות חבר יקר, לאנקונדה בלונה פארק ת"א)- מצאתי את עצמי לפניי
יומיים בנקודת שבירה.
סבתא עוד שכבה מסוממת ממורפיום במיטתה במחלקה המטולוגית
ב"לניאדו", ואני, כמו שהבטחתי לאבי לפני שנסע- באתי לבקר אותה לאחר
שהעובדת הזרה עזבה.
הגעתי, ראיתי אותה ישנה פעורת פה (מחזה נוראי. לא אכחיש שעל אף שזאת
סבתא שלי, נגעלתי. ראיתי אדם כל כך חסר אונים- לא ידעתי איפה לקבור את עצמי),
והחלטתי לשמור עליה כשאני יושב על אחת הכורסאות בחדר, וקורא להנאתי את "האח
הקטן" (ספר פשוט מעולה, באמת. אין כל קשר ל"אחיו הגדול"..). עוד
אני קורא, אני שומע רחשים עולים ממיטה. אני סוגר הכל, וקם בכדי לגלות אותה שוכבת
שם עם עיניים ספק פקוחות כעיניי אדם סיני ממוצע ספק עצומות, וחיוך מטופש גדול על
פניה. היה ממש נחמד לראות אותה מחייכת. שאלתי אותה לשלומה- היא הציצה לכיווני,
פקחה עיניה ולחשה לי: "כפרע הנה, מתה עליך!"- היא זיהתה אותי, על אף
הסמים. כל מבקריה התלוננו שהיא תקפה אותם בחריפות ללא הרף בהשפעת התרופות, ואותי
היא ממש שמחה לראות. לקחתי את זה כמחמאה אמיתית היישר אל חדרי הלב, כמובן. עוד אני
מנסה לשאול לשלומה, סבתא נכנסה לעולמה הפרטי והחלה לחזור על המשפט: "אם יש,
יש. אם אין, אין." מסתבר שהיא בכלל דיברה על השתן שלה. במשך 20 דקות כשאני
עומד לידה, היא מנסה להסביר לכל אטום באוויר החדר אם היא צריכה להשתין או לא.
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
מצד אחד אני רואה אישה גוססת מסוממת מסמים חזקים ביותר כנגד כאבים,
אומרת שטויות לאוויר העולם ועליי להרגיש רחמים כלפיה, אך אני פשוט לא מסוגל להוריד
את החיוך מפניי. איזה שטויות היא אומרת בכזאת הנאה, ופשוט היה לי נחמד לראות אותה
נהנית, בדרכה הייחודית שלה.
מה עוד נותר לי חוץ מלצחוק מהפרטים הקטנים שנותרו בעולם הקודר שנכנסתי
אליו כשהגעתי לפה?
החזקתי את ידה הרועדת, ועוד היא ממלמלת לה בחיוך, אני לוחש לה:
"סבתא שושי שלי".
לפתע, משום מקום- זה הכה בי. הרגשתי את החיסרון של הסבתא שלי בחיי.
אנסה להסביר- בילדותי, מאד מאד מאד מאד אהבתי לבקר את הסבתא שושי
המרוקאית שלי, ונהנתי להתפנק אצלה כמעט בכל סופ"ש. היא הרעיפה עלי, על אחיי
ובני הדודים אהבה מאין כמוהה.
זהבה בן אפילו שרה שאין אהבה, כמו אהבה של סבתא. תירגעו, זה לא
אומר שאני מאזין לה או משהו...
בכל מקרה, אחרי שגרנו אצלה לאורך כל שנת 2007 עד פברואר 2008- היחסים
בינינו הדרדרו עד כדי כך, שמבחינתי: הדמות הנאהבת של הסבתא שלי מתה לעולם ועד.
שנאתי אותה אז. באמת.
הרי כבר אמרתי שבאתי לארץ הקודש רק בגלל שאבי ביקש ממני. כי אני אעשה
הכול למענו. זה למה אני עדיין כאן, ולא חזרה בהולנד.
כשהגעתי לפה, ניסיתי להראות כמה שיותר אמפתיה מזויפת בשביל להקל עליה
קצת. אני זוכר את הרגעים שממש נגעלתי ממנה, כשהיא הייתה אוכלת, מסתכלת על כולם
בחוסר אמון או מתלוננת על דברים כאלה ואחרים. הרי אני לא אוהב את אותה דמות שהייתה
פעם אותה סבתא נשגבת.
מילים קשות, אין מה לומר. אבל שאכחיש את הדברים היושבים על ליבי בבלוג
שלי? לעולם לא.
וכך זה היה- החזקתי את ידה של סבתי המסוממת, ובכיתי. כמעט דמעות תנין,
כי עיניי לא היו אדומות ולא הרגשתי דמעות נוזליות, אך כן- הרגשתי אותן נטענות
בעיניים. הרגשתי כאב עמום אי שם מאחורי הלב והריאות. הסבתא שכל כך אהבתי פעם, התאדתה
לה, ומתה.
על זה בכיתי- לא מסבלה של סבתי ששכבה לה במיטה לפניי.
ברגעים כאלו אין מקום לצחוק.
רק לבכות.
אתמול העברנו את סבתא להוספיס בנתניה, ששם ישתקו את כאביה, אך לא
יטפלו במחלת הסרטן המפוררת את עצמותיה. סבי מעריך שיש לה עוד ימים ספורים בלבד
להיות עמנו. לא שעכשיו, כאשר נותנים לה את הסמים החזקים, היא בהכרה מלאה.
איך אני מתמודד עם זה? אני לא יודע. איך אני אמור להתמודד עם זה?
אני אמור לבכות כל היום וכל הליל? אני אמור לתת לזה לחלוף על יד אזני
בפעם המיליון בחיי?
לא אדע, עד שהרגע הגורלי יגיע. וייתכן מאד שאז כבר אהיה חזרה בהולנד
הרחוקה. בעולם השני שלי.
מחר אימא שלי מגיעה ארצה, ואני חוזר הביתה ביום שלישי.
מבחינתי? מסע הצלב היה מוצלח. באתי, סייעתי ברוב כוחותיי, וכעת-
אני חוזר לחיי. לשגרה. אני גם בן אדם, בסופו של דבר.
אני כבר לא יודע מה לחשוב.
שלכם,
סר וינסטון צ'רצ'יל, שמבחינתו- הביס את סלאח א-דין בקרב ארוך ועקוב
מדם על אדמות נתניה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: