זהו מעגל החיים
והוא מוליך את כולנו
דרך ייאוש לתקווה
דרך אמונה ואהבה
עד שאנחנו מוצאים את מקומנו
על השביל ההתרה
במעגל
במעגל החיים

יש מומחים ואנשים משוגעים שטוענים שאדם מסוגל להזדהות עם כאב של אדם אחר, בהרגשת כאב אמיתי, ואף בקיצוניות- כמו שאימא מודאגת תתעורר באמצע הלילה עם כאב חד בחזה, כשבאותם רגעים ליבו של בנה הלוחם והגיבור נקרע מקליעי מתכת קרים.

זה היה שלשום בלילה, עוד אני סוגר על הפרטים האחרונים של היציאה למסיבה הקרובה עם חבר. אולי זאת הייתה הגבינה המקולקלת שכנראה שמתי בטוסט, או אותו רעיון מטופש- אבל לפתע כאב חד החל תוקף את איברי הפנימיים. ביטלתי הכול, ונכנסתי למיטה בכדי לראות את פרק חצי הגמר של "מאסטר שף". אני חייב לציין שעל אף כל הפלצנות של אייל שני, דווקא מאד נהניתי לראות תחרות בישול. למרות שהתיאבון שלי לווא דווקא התעורר מלראות את מנות הדגים המוזרות.

התעוררתי בבוקר, ראיתי את פרק הגמר ויצאתי לדרך ארוכה בליווי של סבי העוקצני, בכדי לאסוף את אימי שהגיעה מהולנד בשביל להחליף אותי במסע הצלב ההולנדי הארוך שלנו לארץ. כאב הבטן החד נעלם כלא היה, ודווקא נהניתי לנהוג בפעם הראשונה תחת מפל של מים שיורד משמים. כשהסאונד טראק של שר הטבעות מתנגן ברקע, ניסיתי לשמור אותנו בחיים, כשאני מנסה לשמור על הנתיב ולא ללכת מכות ממש עם הסבא העוקצני כל כך. מסתבר שאני חזק מזה, הרי אני כותב את מילים אלו.

הגענו ליציאה לנתב"ג, ולפתע הפלאפון שלי מצלצל. אני מבקש מהרגזן שלידי לענות, ומיד אני שומע אותו מעלה את קולו. אבי היה על קו, והוא סיפר שסבתי שוכבת בבית החולים בדורה, והיא מונשמת. לא האמנתי. הרי רק ביום שלפני היא הייתה כרגיל. מסוממת ובעולמה שלה, אמנם- אבל לא בכביש המהיר לעולם הבא. צעקתי את ה"מה?!"האופייני לאדם החוטף זעזוע שכזה, והגברתי את מהירות הנסיעה ל110 קמ"ש, מה שחיסל לי חצי מיכל דלק עם היונדאי גטס המגעילה שלנו. אני מניח שפה למעשה הבנתי על ה"קשר" ההיפוטטי והמוזר (לא, זה לא יכול להיות) שהיה לי עם סבתא לילה לפני, כאשר היא הפסיקה לנשום מבצקות בריאות- ואני התחלתי להתכווץ מכאבים בבטן.

הגענו לשדה התעופה, חנינו ונכנסו לקבל את פניה של אימי שזה הרגע נחתה. עמדתי שם עם השלט "האמא ההולנדית שלי! J", וכשזיהיתי אותה יוצאת מן השער- רצתי לעברה עם השלט, ממש כמו ילד קטן. בהחלט התגעגעתי אל אמא שלי, אחרי חודש וחצי שלא ראיתי אותה. כשכולנו נרגשים, נכנסו למכונית, ויצאנו אל הדרך.

עוד אנחנו נוסעים ועוברים על יד פתח תיקווה, הטלפון שלנו מצלצל בשנית, ואמא שלי- שהייתה בהיסטריה מהעובדה שסבתא כבר מונשמת, והיא עוד לא הספיקה לפגוש אותה- התכסתה בדמעות. באותה השניה כבר הבנתי בעצמי, מבלי לשאול שאלות. סבתא נפטרה.

הייתי בשוק, ולאחר שאימי אוששה את החשש הכבד בקול, סבא הפציר בי מאחור לשמור על קור רוח ולהמשיך בנהיגה. הרי רק יום לפני היא הייתה "בסדר גמור". מה לעזאזל קרה?!

אימא התכסתה בדמעות, ואני הגברתי את המהירות ועברתי על חוקי התנועה כמו ישראלי טוב, בכדי להגיע לבית החולים כמה שיותר מהר. עוד אימי מתקשרת להודיע על הבשורות המרות והקשות לבני המשפחה והחברה של הסבתא, הגענו לדורה. זינקנו מתוך המכונית, ונכנסו.

בדרך מצאתי את הבת דודה שלי, "גלבוע" (שמה כאחד ההרים בארץ), מדברת בטלפון, ודמעות בעיניה. נכנסו חיש מהר אל תוך המבנה, והגענו אל החדר של סבתא.

כשנכסנו המיטה שלה הייתה מוסתרת על ידי הוילון, ואף אחד לא היה לידה. ידעתי מה אמצא מאחורי אותו וילון, ואזרתי מותניי, והסטתי אותו. מולי, על המיטה הגדולה- שכבה דמות מכוסה בתכריך לבן של בית החולים. כל כך מוזר לראות דמות אנושית לא נושמת. לא עולה ויורדת עם כל נשיפת חיים. הסתכלתי על האף המזדקר מאזור ראשה, והסתובבתי. לא יכולתי לשאת זאת. מאחוריי כבר נכנסו לחדר סבי השני (לא האחד שנסע איתי לאסוף את אימא, אלא בעלה של הסבתא), ובן דודי, יותמון. על אף כל האיבה והטינה שהייתה בינינו, פשוט התקרבתי אליו וחיבקתי אותו כמו שלעולם לא חיבקתי אותו. הדמעות עמדו בעיניי, והרגשתי גם את סבלו שלו. אמנם זה היה רגע דרמטי וקולנועי מדיי- הוא לא הרגיש טבעי, אלא מזוייף במקצת- שמחתי שיכולנו לבכות קצת יחד.

יצאנו מן החדר, וכל אחד הסתגר בעצמו. כל אחד ניסה לעכל את העובדה שהסבתא שלנו

מתה. אני? בכיתי מעט, קצת דמעות כאב, קצת דמעות תנין לא נשלטות- וניסיתי להבין מה בדיוק כואב. מהי הסיבה שאני מרגיש כאילו הלבלב שלי חטף בעיטה. הרי כמו שאמרתי ממקודם- לא אהבתי את סבתי, אלא בכיתי כי ידעתי שאיבדתי את אותה אישה חזקה שידעתי בילדותי. אז למה רגע המוות שלה היווה עבורי כזה שוק? אני מניח כי שהיתי בקרבתה במשך חודש וחצי, כשכל יום אני משתדל להיות איתה, לטפל בה במידת הצורך ולהעניק לה את התחושה שדואגים לה. אי לכך, לפתע נעלם אדם קרוב. סבתא כבר לא חושבת שהיא רוצה למות. היא כבר לא כוסעת, לא אומרת שטויות, לא צוחקת, ולא אוהבת. איך אפשר להבין שהיא איננה? שהיא לא חייה יותר. היא לא חושבת יותר,  לא חולמת. עם כמה שהמוות הוא לכאורה מובן מאליו, אני מרגיש שאני, על אף מוחי החריף של ראש ממשלה בריטי- לא מצליח להבין את משמעותו.

אני תמיד טענתי שרגע המוות לא מפחיד אותי, אלא העובדה שאני לא אחיה. שלא אדע יותר, שלא אחלום. שלא אבין מה יקרה אחריי, ולא אדע איך לנחם את אלו שכן יבכו על לכתי.

אני שמח שיצא לי לחשוב על הנושא רבות לאחרונה, הרי על אף כל הכאב, העובדה שאף אחד לא חזר מהשאול בשביל להסביר מהו המוות- הופכת אותו לחלק מהלא נודע. ואני תמיד נמשכתי לדברים לא מוסברים. אני נטרף ונהנה מהמחשבה על כך. שרוט, אכן.

אנחנו התחלנו כבר לארגן את השבעה ואת הלוויה עצמה. אני מקווה שאדע להתמודד בדרך הנכונה עם המראה של גופתה של אישה קרובה, מוטלת אל בור בתוך תכריך לבן ודק. האם זהו מעגל החיים?

נחכה ונראה.

אני לא חושב שאני אדם אדיש, אלא אדם חכם וחזק יותר ממה שחשבתי. אני אהיה בסדר, ואני יודע את זה בכל ליבי. הרי מהרגע שכף רגלי נחתה פה בארץ הקודש, ידעתי שאני מגיע לסייע לסבתי בדרכה האחרונה. מי היה מאמין שדווקא אותו בעל חיים קטן עם זוג צבתות, אותו יצור זעיר ולא מסוכן למראה עין- יהיה אויבו הגדול ביותר של האדם, אחרי האדם עצמו כמובן.

אני לא מבקש שתרחמו עליי, כי אין על מה.

אני לא מבקש שתשתתפו בצערי, כי גם ככה לא תצליחו לעולם להבין איך אני, כוינסטון צ'רצ'יל מרגיש עם מות סבתו. כל אחד, לוקח את זה בדרך אחרת.

אז אני רק מקווה שהשבוע הזה לא יהיה קשה כמו שהוא נראה. ממש מלחמת עולם הולכת לפרוץ במשפחה שלנו, עקב סכסוכים שנצברים אט אט, ואני מפחד שמותה של הסבתא יהיה הטריגר לפלישה מחודשת לפולין, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.

בסך הכל אשמח לצאת לאיזה משחק פיינטבול טוב, ולחזור הבייתה לאחיי.

שלכם,

סר ליאונרד וינסטון צ'רצ'יל, שמבחינתו- היה מעדיף להיקבר בפירמידה מצרית. אם כבר, אז כבר.