מי מכם לא עמד אי פעם מול המראה וניסה להעלות לעצמו את הביטחון העצמי? להסביר לעצמו שהוא מסוגל לעשות דברים, גם אם הם נראים קשים ומפחידים מאין כמוהם. אני מוצא את עצמי עושה זאת הרבה, ובכל זאת- זה לא מספיק. אני בכל זאת ממשיך להיכשל, ולשקשק ברגעי האמת.
לפעמים אני חושב שתואר האצולה "צ'רצ'יל"- לא בדיוק תואם את האישיות שלי.
ביום שבת אחר הצהריים נפגשתי עם נעמה, העובדת החדשה בשגרירות הישראלית בהאג, תחת פיקודו של אבי בלשכת "נספחות צה'ל". לא יוצא לי להסתובב יותר מדיי עם נשים, ואני ממש לא מסוגל להגדיר עם היציאה הזאת הייתה יציאה של ידידים, או משהו גדול מזה. את האמת? אני מעביר כל הזמן מחדש בראשי את השתלשלות האירועים של אותן 7 שעות שנעמה ואני בילינו יחד, ולא יודע מה לחשוב. האם פספסתי משהו?
מראש אגיד, שעל אף שנעמה היא לא הבחורה הכי חטובה בעולם, היא בהחלט יפה, ויש בה הרבה יותר ממה שרואה העין. היא חכמה, חדת מחשבה, שנונה וחייכנית. אה, כן- גם בלונדינית, וזה עוזר לה להשתלב בנוף המקומי. את האמת? גם אני מצליח, אבל עם שיער שחור כמו שלי- רק בקרב הטורקים המקומיים. ממש כמו בבית, מה?
בכל מקרה, אשמח לחוות דעת חיצונית על מה אותה פגישה, כי אני פשוט מבולבל. אובד עצות.
אני חושב שלפני שאוכל להוביל את בריטניה הגדולה למלחמת עולם, עליי לקבל קצת בטחון בקרב בני אדם.
אז כך, בשבוע שעבר, כמה ימים לפני הפגישה המיוחלת, אני ונעמה ירדנו מן השגרירות אל מסעדה קרובה לארוחת צהריים. אני במקרה הייתי באותו היום בשגרירות הישראלית, כשהחלטתי פשוט לצאת מהבית ולראות קצת עולם. אחרי שעה וחצי של מבט מהאג הקפואה, חשבתי שיהיה נוח יותר להלחם במשחקים באייפוד טאץ' שלי במשרד הריק של אבי, שליווה את גבי אשכנזי באותם ימים בבריסל. וואו, איך אני יודע לסטות מהנושא.
עוד אני משחק להנאתי, ומחטיף מבטים פה ושם לעבר נעמה שעבדה על יד שולחנה שעמד ממש מחוץ למשרד של אבי- באמת שהיה לי כייף לעשות את זה- היא שואלת את העובד השני במשרד אם הוא רוצה לרדת איתה לארוחת צהריים. לאחר שנענתה בכך שהוא כבר אכל, היא פונה אליי.
מכירים את הרגע שבו האדרנלין פורץ לעורקיכם והגוף שלכם מאבד שליטה? אז כך הגבתי, בקול גבוה במיוחד, לשאלתה אם ארצה אני לרדת לחטוף איתה משהו לאכול. הפנטזיות על הספגטי בולונז שמחכה לי בבית נגוזו, וירדנו למסעדה. עד אז יצא לי לשוחח עם נעמה רק פעם אחת בצורה "נורמאלית", כשהיא באה אלינו לסעודת חמין (צ'ולענט במרוקאית) שאבי הכין לארוחת צהריים באחד מימי השבת האחרונים. באמת שהתלהבתי ממנה אז, וזה היה עוד בעידוד הסיפורים שרועי, עובד לשעבר בשגרירות היה מספר לי אודותיה. הוא החשיב אותה לחברה טובה, כניראה עוד מהארץ.
היא הזמינה סלט עוף, ואני מן פסטה מוזרה ברוטב פסטו וסלט ירקות. טעים יותר ממה שזה נשמע.
התיישבנו לשולחן זוגי, שקענו בכורסאות נוחות, והתחלנו לשוחח על הא ועל דא- על הטיול שלה של אחרי צבא למזרח הרחוק, מה עשתה בצבא וכדומה, ואני סיפרתי לה קצת על עצמי, והתאכזבתי מאד שלא היה לי מה יותר מדיי לספר לה על "פלישתי לאירופה".
במהלך השיחה קבענו בתיאוריה לצאת לראות מוזיאונים יחד באזור- ולאחר מכן אמרנו שלום, וכל אחד הלך לדרכו.
ביום למחרת, כשסיפרתי לאבי ולנהג שלו, אלי- שאני ונעמה מתכננים לצאת יחד לראות מוזיאונים, הם צחקו עליי כל כך- עד שלרגע חשבתי שנושלתי מהמין הגברי לעד. הם כנראה חשבו שאני ונעמה קבענו לצאת לדייט, בעוד שאני דווקא חשבתי יותר בכיוון של יציאה ידידותית. לא אוכל להכחיש שבסתר ליבי רציתי יותר. רציתי לצאת איתה למשהו אחר.
כשבליבי התחושה שיעלו אותי על המוקד אם אצא עם בחורה שהיא לא אימי למוזיאונים, סגרתי עם נעמה בפייסבוק, לאחר שיחה נחמדה ושנונה, על יום שבת אחר הצהריים.
אז כך, ב15:30 בערך, לאחר שלמדתי סוף כל סוף למלא דלק במכונית וצחקתי מהSMS שלה: "אז, מוזיאונים בראבק? :)", התקנתי את הGPS החדש וההולנדי שלנו- ויצאתי לביתה של נעמה בהאג. כשGPS מתריע על מצלמות תנועה בדרך, פתאום נגולה אבן מהלב- לא צריך יותר לנסוע על 50 קמ"ש ופחות יותר, אלא רק לפני מצלמה. עדיף כבר לרוץ מאשר לנהוג על 50 קמ"ש בכביש בין עירוני?!
נחרדתי לשמוע שרוצים לעשות את זה גם בארץ.
לאחר שיטוטים בעיר, נהיגה על כבישים לא כבישים- בהאג נוסעים על מסילות הרכבת הקלה בתור נתיבים, וזה סיוט, הגעתי אל מתחת לביתה. התקשרתי, והתבדחתי איתה שהייתה שר לה סרנדה ומחכה שתרד, אבל אין לי חנייה ראויה.
אידיוט. אני כזה אידיוט.
היא ירדה, והייתה לבושה בבגדי יום יום, אבל עם חיוך גדול על פניה.
הסכמנו לפני כן שכשאגיע, נחליט לאן ניסע. כמו שהבנתם, מוזיאונים לא היו על הפרק.
החלטנו לנסוע לכיוון השגרירות, להחנות שם את הרכב, ולהסתובב באיזור. עם זאת, במהלך הנסיעה קפץ לי הרעיון לקחת אותה לטיול על חוף הים של Scheveiningen, שהוא "הרצליה פיתוח" של האג.
לאחר שהעברנו נסיעה בשיחה נעימה, לצלילי קולדפלי, שאותם שנינו אוהבים- הגענו אל האיזור המיוחל, החניתי בחניה לא חניה, ויצאנו אל הכפור של הים הצפוני. על אף הקור הקשה (רוח ים צפונית כש0 מעלות צלזיוס בחוץ, זה לא תענוג. תאמינו לי), טיילנו לנו על הטיילת, ועל אף שהייתי טיפה לחוץ, יכולתי להתבדח איתה, ולרכל בקול על ההולנדים המשוגעים שיצאו מרצונם לטיילת הזו ביום שכזה, כי בהם בין כה וכה לא מבינים מילה ממה שאנחנו אומרים. או שכן? ומה זה אומר עלינו?
עצרנו לשתות שוקו חם, ונעמה סיפרה לי על חוויותיה כמדריכה בתנועה של "החברה להגנת הטבע", על אחיה שניסה להתאבד (עוד רמז לכך שאין זהו דייט...או שכן, ובאמת שאין חוקים לדברים שכאלה?), ואני ניסיתי להרשים אותה בידע הדל שיש לי על האיזור. בכל זאת, התגוררתי באותה שכונת יוקרה בימים הראשונים שלי כתושב הולנד, לפני שעברנו לביתנו הכפרי בוואסנר. כשהגעתי לפה, היה הרבה יותר נעים ויפה, מאשר מה שידענו ביום שבת בערב. אבל היי- באותם ימים לא הסתובבתי עם בחורה שבסתר ליבי רציתי להיות יותר מידיד שלה.
לאחר שיצאנו בחזרה למקפיא הטבעי שבחוץ, החלטנו ללכת לקולנוע. אני הייתי ללא ארנק, הרי מתוך לחץ שחכתי אותו במכונית- אז היא קנתה בטובתה גם לי כרטיס לסרט Morning Glory שאותו אני ממליץ בחום. סרט עם הריסון פורד, שהוא פשוט קומדיה טובה. כמובן שהחזרתי לה אחרי זה, אחרת- איזה מן ג'נטלמן אני? הו, צ'רצ'יל...
לאורך כל הסרט, ניסיתי לחשוב איך אני מסמן לה שאני רוצה..אותה. משום מה הניסיון המטומטם של חיכוך כף הרגל שלי בשלה נראה סביר באותם רגעים, למרות שכרגע אני לא מבין מה לעזאזל ניסיתי להראות בזה. עם זאת, אני חייב לציין שבהחלט יכולתי להרגיש את הלב שלי קופץ כש"התחככנו". ניסיתי להפנות את גופי לכיוונה, ואולי אפילו להושיט את ידי אל ידה, למרות שלא עשיתי זאת. יש לכם רעיונות למשהו "קצת" יותר טוב? אני יותר מאשמח ללמוד.
אחרי הסרט, בחוץ כבר היה שחור משחור- והחלטנו לחזור. הייתי הרבה יותר משוחרר אחרי שישבנו אחד ליד השנייה במשך שעה וחצי וצחקנו יחד מכל הלב.
כשהגענו לרחוב שלה היא אמרה לי לחפש חנייה, כלומר- היא מזמינה אותי אליה הביתה. איזו התרגשות, וינסטון!
לא מצאתי חנייה, וגם כשכן- פשוט לא היה לי נעים מהמכונית שעמדה מאחורי, ולכן לא ניסיתי להסתדר- ופשוט חיפשתי חניה אחרת. חניתי בחנייה בתשלום, בלי לשלם. ישראלי אמיתי, הצ'רצ'יל הזה.
עלינו אליה לדירה, ונכנסו. הסתכלתי סביב וראיתי את אותה דירה שעזרתי לשפץ לפני 3 חודשים. היא אמרה לי שהיא רוצה לראות איתי את הסרט "השטן לובש פרדה" עם מריל סטריפ, שלפי טענתה, למרות שהוא "סרט בנות", אני חייב לראות אותו. הצד הזה שבי, שמנסה להיות הגבר המושלם (מי מכם גברים לא מכיר אותו)- דרש ממני להרים גבה וללגלג- אבל לי לא היה באמת איכפת, העיקר שאני זוכה לבלות איתה עוד קצת.
ישבנו על שטיח צמר לבן, התכסינו בשמיכת צמר לבנה, ונשענו על הספה הלבנה שלה. ראינו את הסרט בלפטופ הקטן שלה.
עכשיו, תדמיינו לעצמכם את המצב הזה- את צ'רצ'יל השמן והקירח מתכסה יחדיו עם איזו בלונדינית- לא, לא את זה :)
דמיינו לכם את הסיטואציה- אבל אתם גיבורי הסיפור. אתם יושבים עם בחורה בלונדינית מרשימה (הקטע הבא נכתב בכוונה לגברים סטרייטים, אבל מתאים לגברים ונשים כאחד), היא גדולה מכם בשנתיים, ואתם רוצים אותה. היה לכם ערב נחמד מאד, כבר דיי מאוחר, ואתם מתכסים איתה בשמיכת צמר, כשאתם קרובים מאד אחד לשנייה. מה אתם! הייתם עושים...?
לא יודע. לא ידעתי איך לקרוא את המצב הזה. היא גם רצתה משהו? או שהיא פשוט הייתה ידידותית להפליא? ניסיתי שוב את הצעד ה"גאוני" של חיכוך כפות הרגליים, ולאחר כמה ניסיונות היא הזיזה את רגלה. אני לקחתי את זה כ"לא", ולא המשכתי להסתער על הטרף. או שהייתי צריך?
סיימנו לצחוק, לדבר עוד קצת, לזלול ענבים לרוב, ועל אף שהיא עברה לשכב על הספה שמעליי, ואני נשארתי בין גווית של כבשים- סיימנו את הסרט בלי שום אקט מיוחד מצידינו. לא ידעתי אם היא גם ציפתה לאחד.
בכלל, במהלך הערב היא סיפרה לי סקס שלה עם האדם שאיתה טיילה במזרח הרחוק. מעניין למה השורה הזאת נראתה לי קשורה למשהו קודם...
חזרתי הבייתה, והייתי באופוריה. אני תמיד באופוריה לאחר שאני מבלה עם בחורה מרשימה כמו נעמה- ובכל זאת, המחשבה שאולי הייתי עיוור או פחדן מדיי, החלה לחלחל לכל נימי גופי.
ולכן, אשמח מאד לשמוע מה אתם חושבים. אולי הייתי צריך להוסיף עוד פרטים?
"עם עבודה קשה, וקצת דמיון- יכולים לעשות דברים גדולים...!", תבינו את הרמז.
מחכה לתשובה,
שלכם,
סר ליאונרד וינסטון צ'רצ'יל, שצריך ללמוד לקחת סיכונים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: