רחש הגלים, והרוח העזה של אמצע הלילה מטלטלת אותי לכאן ולכאן. אני עוצם את עיניי, ומנסה להבין ולעכל את העתיד לקרות בשעות הקרובות. נתזי מים מלוחים עפים על פנינו, ורעש חזק של מנועים נישא באוויר. עם זאת, לא נשמעת מילה אחת אנושית, ועוד לאור העובדה שיותר מ20,000 חיילים נמצאים מסביבי בסירות ההיגינס, מוכנים לפעולה.

אנחנו יושבים צפופים בסירות כבר שעות ארוכות, ומנסים להעביר בראש את האימונים של החודשים האחרונים. יציאה מהסירה, ריצה, תפיסת מחסה, יציאה, ריצה והגעה אל היעד. אנחנו מתרגלים כבר חודשים את אותו המהלך- לא אמורה להיות בעיה.

המתח. המתח בחזה. מעולם לא השתתפתי בקרב, והסיפורים על חוזקו של הצבא הגרמני רק גורמות ללב שלי להתכווץ עוד יותר. ריח של זיעה מתווסף אט אט לאוויר המלוח. הגיעה השעה.

לקראת השעה שלוש לפנות בוקר, כשהדופק בשמים ולא יכולתי לתפוס ולו דקה אחת של שינה- אני שומע את רעש המנועים מתגבר. סירת ההיגינס הרעועה בה אני נמצא מתחילה להיטלטל בפראות. כמה מילים נזרקות לאוויר מכל עבר- אנחנו יוצאים לדרך.

אנחנו רוכבים על הגלים אל תוך הלילה. מדיי פעם מישהו מקיא, והריח גורם לאחרים להקיא בעקבותיו. מים נכנסים לסירה מכל עבר עקב הגלים המתנפצים על הדפנות- ואנחנו נזרקים הנה והנה. אני נופל על מים וקיא, על חברים ומתכת. על ריצפת הסירה נראה כאילו חלפה עונת השלכת.

אט אט, הגלים נרגעים, והמפקד מקדמת הסירה מבקש שנהיה מוכנים.

עוד אנחנו שטים, משמאלינו מתחילה לזרוח השמש. אט אט לפנינו נגלים החופים הזהובים של צרפת. לא חשבתי, ולו לרגע- שנורמנדי תהיה יפה כל כך. אני מסתכל אל צדדי מעל דפנות סירת ההיגינס, ורואה לנגד עיניי מחזה מרהיב. מכל עבר נגלות אל מול עיני מאות ספינות קטנות כשלנו, ומעל לדופנותיהן אפשר לראות את קסדות החיילים הירוקות, המבריקות מאור השמש המשתקף במי הים שעליהן.

רעש מנועים, ורוח קלילה חולפת על פניי. אני מסתכל היישר לפנים, ולוקח נשימה עמוקה. אנחנו הגל הראשון לרדת לחוף הצרפתי שקיבל את שם הקוד: "אומהה".

אנחנו מתקרבים יותר ויותר על החוף, ומשמאלי אני יכול לראות סירת היגינס שמקדימה אותנו בשניות מספר.

היא מגיעה אל החוף, והכבש נפתח. בן רגע רעש מתכתי חותך את האוויר. כדורי מתכת ניתזים על דפנות הספינה ופוגעים בפני הים. יריות מתחילות לפגוע בנו. מרחוק אני מסוגל לראות את הבזקי האור מקני מכונות הירייה הגרמניים. אני שומע צרחות עולות משמאלי וחיילים מתחילים לטפס על דפנות הסירה בניסיון להימלט- אך נפגעים כמעט מיד, ונופלים חזרה פנימה, או אל הים הרועש.

"לא, לא, לא ולא- מה הולך פה?!" אני שומע את מייק, הטוראי שעמד לידי, צועק.

"היו מוכנים לנחיתה!" המפקד דונבן צועק לעברינו.

עוד הצרחות הרמות, ואוושת הכדורים חותכים את האוויר, אני מרגיש את הסירה נעצרת.

אני מתסכל על כבש הסירה שעדיין מורם בריכוז רב, ומתפלל שלא יפתח.

לפתע, נשמע רשרוש שרשראות, והכבש נפתח בבת אחת.

רעמים חזקים ורחוקים מרעידים את האוויר, ואני רואה שהחיילים שאיתי על הסירה מתחילים לנוע אל מחוץ לה. "אולי יש עוד סיכוי!" אני צועק לאוויר. צעד בימין, וגם בצעד בשמאל, ורעש הכדורים קרע את האוויר מסביבי. ג'וני קלהן, שעמד ממש לפניי, התמוטט עליי בן רגע. אני נופל אל הרצפה המלוכלכת כשגופו של ג'וני מכביד עליי ולא נותן מאפשר לי לנוע. מסביבי חיילים מנסים לטפס על דופן הספינה הקטנה או לצאת דרך הפתח- ואני מרגיש אותם נופלים לצידי.

אני מנסה להרים את גופו המת של ג'וני, ללא הצלחה. חשבתי אולי אצליח לקרוא לעזרה.

"היי, מישהו- עזרו..."- טראח. בקול פיצוץ נוראי הספינה התעופפה באוויר והתהפכה.

אני עף אל תוך מי הים הגועשים, והציוד הכבד שבחגורי גורם לי לשקוע אל הקרקעית.

אני פותח את עיניי, ולמרות הצריבה המיידית אני יודע שעליי להוריד ממני את החגור ומטול הבזוקה שעל גבי- אחרת אשאר על הקרקעית לעד. עיניי צורבות ממלח, אך אני מביט מסביבי ומזדעזע. גופות חברים נעות להן במים, בפנים חסרות הבעה. מתות.

הים לא כחול, אלא אדום.

אני נאבק להוריד את החגור, אך האדרנלין בדם לא מאפשר לי לחשוב בצלילות. בשארית כוחותיי אני מנסה לקרוע את הציוד מעליי, ולתת בעיטה חזקה בקרקעית. אני עולה מעל פני המים, ונושם נשימה עמוקה. הרעש מסביבי בלתי נסבל- אוושת כדורים טועים, פיצוצים וצרחות. עוד אני מנסה למחות את המים המלוחים מעיניי, נופל עליי עצם כבד במיוחד.

בן רגע, אני מוצא את עצמי שוב מתחת לפני המים, וגוף כבד גורר אותי איתו אל הקרקעית. אני מנסה להתעמת בגורלי העגום, אך החבטה בראשי מנפילתו של אותו חייל מת, טשטשה את חושיי.

אני שוקע. שוקע אל מעמקי התעלה האנגלית, ובליבי אני מתחיל להבין שזהו הסוף. שנים של אימונים יורדים לטמיון, ולתחתית הים הצפוני.

עוד אני מתכונן לעצור את עיניי לעד, אני לפתע מועף בהדף עצום אל מחוץ למים.

איני מבין מה קורה, ואיזה "נס" הציל את חיי. לימים אבין שפגז אדיר פספס אותי, וגופו של אותו חייל מת ספג את הרסיסים שהיו אמורים לגזול ממני את חיי.

נחתי במים הקפואים ולרגע רק שכבתי והקשבתי לגיהינום שמתחולל בחוץ. יריות, דם, ריח שריפה וצרחות. בלית ברירה אני מוציא את פניי מהמים, ומגלה שעל ידי צפה יד חרוכה. ידו של אדם, שכנראה כבר לא חיי בשביל לבכות עליה. אני לא יכול לתת למראה להרוס אותי.

אני עוצם את עיניי, ובצעקה גדולה, אני מתחיל להתקדם לכיוון החוף.

ללא נשק, וללא ציוד- רק אני והגורל. בעיניים עצומות אני הולך לכיוון קולות הנפץ, והמוות.

"צ'רצ'יל! צ'רצ'יל! בוא הנה טוראי" עולה קול מתוך המהומה.

אני פוקח את עיניי, ולנגדן אני רואה את מפקד הכיתה שלי, לוט. דונבן שוכב על הקרקע, מאחורי מחסה ברזל בצורת איקס, ומקבל טיפול בחזהו מחובש. המבט הרציני בעיניו החזיר אותי בן רגע למציאות, ולחוף אומהה המשתולל בתופת. רצתי לכיוונו, כשלצידי נופלים חיילים על הקרקע מכדורים טועים. מתים.

אני רץ בין הגופות והמכשולים ופתע אני מועף באוויר בפיצוץ ענק. אני נוחת כ20 מטר מדונבן, וחול וצלילי פעמונים ממלאים את ראשי. עוד לא הספקתי לבדוק שכל חלקי גופי שלמים ובמקומם, וכבר אני מרגיש שמישהו מושך אותי לאחור. טוראי לאונרדו די-וירה, חבר שעבר איתי טלאות רבים באימונים, מושך אותי אל מאחורי מחסה.

"שכב פה צ'רצ'יל," אומר. "אני הולך למצוא לך רופא."

"רופא?" אני תוהה- ורק אז התחלתי להרגיש את הכאב החד שבפי. הושטתי את ידי, וחשתי נוזל סמיך וחם. גיששתי בתוך לועי, ולא מצאתי את שיניי הקדמיות. רסיס היה תקוע היישר בחכי. שלחתי ידי, מבלי לחשוב- וניסיתי למשוך אותו החוצה. אלו היו כאבי תופת, אבל הרסיס יצא.

"לאונרדו, שכח מזה," אני אומר בתקיפות- "אני יכול להלחם. בוא נצא מפה!".

הוא מרים אליי גבה, מסתכל בי במבט תמוהה, אך לא מתנגד. הוא זורק אליי את אחד הקרבינים M1  שהיו זרוקים על הקרקע. "קדימה."

אני מביט אל מחוץ למחסה. לפני נגלה שדה קטל. דם, חלקי גופות ומוות. אנשים פעורי פה, שוכבים ללא ניע. והאוויר מלא באבק, חול ודם. רעש מכונות הירייה הגרמניות ממשיך לקרוע את האוויר, ואת גופות החברים שעולים בדיוק כמוני אל החוף, בתקווה לחזור יום אחד הביתה.

אני מהסס, אבל מבין שאם אשאר במקום, כנראה לא אשרוד. בלב כבד, אני יוצא אל מאחורי המחסה, וליאונרדו מלפני. "רוץ בזיגזג," צועק- "ככה נוכל להתחמק טוב יותר מהכדורים!".

וכך אנחנו עושים. רצים בבלבול ומחליפים כיוון כל כמה צעדים. מסתבר שהיווינו השראה לשאר, כי אחרינו הצטרפו חבורות של חיילים, צועקים, מזיעים ושונאים.

עוד אנחנו רצים, וחייל אחר משיג אותי. ג'ימי איירונס שמו. הוא רץ כל עוד נפשו בו, אל עבר הגבעות שבסוף החוף.

הגרמנים כנראה מבחינים בנו, ומפנים אלינו את האש. כדורים מתחילים לפגוע בחול מסביבנו, ולאחר מכן גם פגזים ופצצות מרגמה.

אנחנו רצים. רצים- אחרת נמות. מימיני נופל פגז ומעיף אנשים באוויר בצרחת אימים. משמאלי שוכב פצוע וצועק לאמו, כשהוא מחזיק במה שנשאר מרגלו. אני מביט קדימה ורואה שלאונרדו כבר מצא מחסה מאחורי איזו דיונה קטנה. ג'ימי עוד רץ לפניי.

לפתע צרור חודר את האוויר, ופוגע בג'ימי בראשו. דם משפריץ על פני, וג'ימי מתמוטט לפנים.

אסור לי לעצור, אחרת אשכב שם לצידו. ההתרגשות גואה בי כשאני מתקרב יותר ויותר על דיונת "המבטחים". עוד צעד, ועוד אחד- וליבי קופא. פגז נפל היישר מולי- אך לא מתפוצץ. אני נופל לפנים בהלם, ובראשי צורבת המחשבה שאני אמור להיות כבר מת.

"צ'רצ'יל! לא!!" אני שומע צעקה עמומה. ובמהירות שהפגז נחת מולי, כך התאוששתי וקמתי על רגליי. רצתי, והגעתי אל הדיונה. היו שם כבר מספר חיילים, אך ללא מפקד.

"אחריי!" צועק ליאונרדו. הוא מצביע על פתח של תעלת קשר בבסיס הגבעה שנישאת מעלינו. ממנה, טובחים בנו הנאצים.

"הגעתי עד כאן- אולי יש עוד סיכוי שאשרוד?" אני תוהה לעצמי, תוך כדי שאני קם מאחורי הדיונה בשביל לראות כיצד צרור כדורים קטלני חותך בחול שמלפני. אני נופל לאחור, ורואה שגם אחרים. אני קם, אבל הם לא.

אני רץ אל ליאונרדו, שמחכה בפתח תעלת הקשר עם מספר חיילים שמצליחים להגיע גם הם.

בלי מילים, אנחנו נכנסים אל תוך התעלה המפותלת. אנחנו עולים במדרגות, וליאונרדו בראש.

אני לא מעז להרים את הראש מעל לדפנות התעלה, שפן יראו אותנו ויירו בנו. אנחנו עוברים עיקול, ונבלמים. שני גרמנים גדולים עמדו שם, והסתובבו לעברינו. הם כיוונו את נשקם היישר אל לאונרדו, שבן רגע מפיל עצמו לאדמה, ומושך אותי איתו. הצרור שנורה מעלינו פגע בטוראי שעמד מאחורי.

בלי לחשוב, אני קם וזורק את הנשק הרטוב על השניים. ליאונרדו עושה כמוני.

אנחנו מתנפלים עליהם, ומתחילים להלחם זה בזה בקרב פנים אל פנים. הבריון הנאצי לא נראה פגוע במיוחד מהאגרוף שניסיתי להכניס בין צלעותיו, ומשיב באגרוף ענק מצידו. הוא פוגע היישר בפצע הפתוח בפי. הכול נעשה שחור, ואני מועף לאחור. אני פוקח את עיני בכדי למצוא את הנאצי מתנפל עליי.

אני בועט בו מן הקרקע היישר לביצים. הוא מתמוטט עליי, ועל אף המכה הקטלנית, ממשיך להיאבק.

אנחנו כה קרובים אחד לשני כרגע, שאפילו אין מקום לאגרופים. אני מנסה להזיז את רגליי בפרעות בכדי לנסות ובלבעוט בו, אך הוא תופס אותן בזרועותיו האימתניות, ונוגס בי, היישר מעל הברך. הכאב קשה מנשוא. הנאצי ממש חותך בבשרי עם שיניו. בלי מחשבה, אני מתרומם ומוצא את עצמי ממש מול צד פניו. אני רוכן אל אוזנו, ונושך אותה חזק ככל יכולתי עם שיניי הצדדיות, שכן הקדמיות אינן. לאחר רגע, הכאב בברך נחלש, אני שומע צרחה איומה, ומרגיש גוף זר ורך בפי. אני מסתכל על נאצי, ורואה דם רב זולג מצד ראשו, באזור שבו הייתה האוזן שכרגע נמצאת בי שיניי.

ללא היסוס מיותר, אני שולף את הסכין שהייתה מחוברת ברצועה לקרסולי, יורק את האוזן- וקופץ על הבריון המדמם, ודוקר אותו היישר בלב. הוא מפסיק להתפתל, ואני מסתכל סביבי. מאחורי, החייל הפגוע נחבש בצורה מרושלת על ידי חייל אחר, ומלפני- ליאונרדו נאנק תחת משקלו של הנאצי שרוכן מעליו וחונק אותו. בצעקת אימה, אני רץ אל הזוג, ודוקר את הנאצי בגבו, עמוק ככל יכולתי. הוא מתרומם מליאונרדו בצעקות כאב רמות, מסתובב אליי- בשביל לחטוף בעיטה הישר בפנים. הוא התמוטט, ואני רצתי לעזור לליאונרדו הפגוע.

ברקע עוד נשמעים הפיצוצים והיריות שעשו שמות בחברינו על החוף. ידענו שאנחנו חייבים להמשיך ולהתקדם בשביל לעצור את הטירוף הזה. אנחנו מרימים את נשקם של הנאצים המתים לרגלינו, והתחלנו להתקדם במעלה התעלה.

"צ'רצ'יל...תודה" ממלמל ליאונרדו עוד אנו עולים, ובעקבותינו חיילים נוספים שהצליחו לחצות גיהינום על פני אדמות.

ככל שאנחנו מתקדמים, רעש הירי נעשה חזק וברור יותר. אנחנו מבינים שבהמשך, כנראה- נמצאת עמדה גרמנית. הזדמנות פז להעביר את התופת אליהם.

הגענו לסוף העלייה, ואני מרים את ראשי מעל דופן התעלה, בכדי לבדוק את השטח. לעיני נגלת רשת חפירות ובמרכזה תותח 88 מ"מ, שירה וקרע לגזרים את כוחותינו שעל החוף. אני מכוון את הקרבין הגרמני אל עבר קבוצת המפעילים של התותח, ויורה. אני מפספס את המטרה בכמה סנטימטרים, וגורם לנאצים להבחין בנו. הם דורכים את נשקיהם, ויורים חזרה. אנחנו מתכופפים, ומגבשים תכנית.

"ליאונרדו," אמרתי, "אני חושב שעלינו להשאיר כאן כוח חיפוי שיעסיק את הגרמנים בזמן שאנחנו ננסה לאגף אותם דרך התעלות".

ליאונרדו ושאר החיילים לא מגיבים במילים, אלא רק מהנהנים. בן רגע, הם קמים על רגליהם, ומתחילים להמטיר אש לעבר התותח.

אני מסמן לליאונרדו בראשי שיבוא אחריי, והתחלנו להתקדם לאורך המשך התעלה. אנחנו מגיעים לעיקול, ואני מביט מעבר לפינה. חייל גרמני עמד שם כשהוא מוציא נצרה מרימון, מוכן לזרוק אותו על חברינו הגיבורים. אני מכוון את נשקי, ויורה. הפעם פגעתי היישר בבטנו. אני חוזר אל מאחורי המחסה, ומחכה לפיצוץ. כשזה הגיע, התעלה התמלאה עשן, ולעברינו הועף גוף כבד. לאחר כמה שניות אנחנו יכולים להבחין שזהו ראש מדמם של חייל גרמני מת. הוא עוטה הבעה מופתעת, ועיניו הכחולות נראות עצובות במקצת. אנחנו ממשיכים להתקדם ושומעים כיצד התותח יורה את פגזיו האדירים. כשהגענו למרחק של כ20 מטר מהתותח, נפסקה האש. בתהייה, אנחנו מגבירים קצב בכדי להגיע לרחבה בה עמדו הנאצים. כשאנחנו מגיעים, אני מציץ מאחורי מחסה לעבר הרחבה, ואני רואה לפנינו מספר גופות מוטלות על הקרקע. החבר'ה מאחור, עשו עבודה טובה בהחלט.

"אני מתכוון לשים רימון בלוע התותח, בשביל לנטרל אותו" הסברתי לליאונרדו.

"לא," אמר. "אתה הובלת את הפריצה. תן לי לעשות את זה. חפה עליי."

לא התווכחתי, שכן אין זהו הזמן למריבות או וויכוחים. רק לנסות ולהישאר בחיים.

נתתי בידו את הרימון, והוא יצא אל הרחבה. התרוממתי בשביל לחפות ולנסות לזהות סכנה.

כשלא ראיתי כזו, הבטתי בליאונרדו מתקרב אל התותח. הוא הוציא את הרימון, הושיט ידו אל הנצרה, ואז זה קרה. ירייה בודדת חתכה את האוויר, ואת חזהו של ליאונרדו. הוא התמוטט לאחור, והרימון נשמט מידו.

"לא!!" נפלטת צעקה מפי. אני מתכופף, ומביט את גופתו של ליאונרדו מאחורי המחסה. הוא נע מעט, ואני מרגיש שעליי להציל אותו, את חברי- בכל מחיר.

אני מוריד את הקסדה מהראש, ומרים אותה מעל דופן התעלה בעזרת קנה הרובה שלי. ירייה נשמעת, והקסדה עפה בבת אחת. זה התזמון שלי לצאת לשטח, כשהיריב טוען.

בבת אחת אני יוצא מאחורי המחסה, ורץ אל התותח, וליאונרדו. כשאני מגיע אליו, הוא שוכב שם ללא ניע, ועיניו הפתוחות למחצה מביטות אל הקרקע. ליאונרדו מת.

אני חייב להשלים את המשימה, בכל מחיר. לשם כך אומנתי במשך חודשים רבים.

אני שולח את ידי לתפוס את הרימון וכדור מתכת כמעט קורע את ידי ממקומה. בסנטימטרים ספורים הצלף הגרמני פספס אותי. תפסתי את הרימון וכעת נשאר לחשוב מה לעשות.

החלטתי לנסות ולהשתמש באותו הטריק עם הקסדה בפעם השנייה. אני לוקח את קסדתו של ליאונרדו, ומוציא אותה אט אט אל מאחורי התותח. הצלף נפל בפח בשנית- ירייה נשמעת, ואני מצליח להבחין בהבזק אור מתעלה סמוכה.

בלי להסס, אני מוציא את הנצרה, מכניס את הרימון החי אל לוע התותח, ופורץ במהירות לתעלה סמוכה. תוך כדי, נשמעת עוד ירייה. הצלף מפספס אותי שוב.

נשמע פיצוץ עז, ולוע התותח התפוצץ לחתיכות. בדקתי את כמות הכדורים שברשותי, וראיתי שנותרתי עם כדור אחד אחרון במחסנית.

כעת זה אני, אל מול הצלף. אני מתחיל להתקדם לאט לאורך התעלה, כשבכל עיקול, הלב שלי קופץ לשמיים. עוד עיקול, ועוד עיקול, ופיצוץ מזדמן מקפיץ אותי בכל כמה שניות.

לפתע, אני מציץ מאחורי עיקול עם הנשק, ורואה את הגרמני היישר מולי, במרחק הקטן ממטר ממני. אני נכנס להלם, והגרמני בועט בנשקי ומעיף אותי אל הצד. החבטה בראשי מדפנות התעלה מחזירה לי את העשתונות, ואני לוקח בידי את הנשק הגרמני שלי, ומכה עם הכת ברגלו של הצלף. הוא נופל לקרקע, ואני מתרומם. אני רוכן מעליו, ומכה אותו שנית בפניו, כשהוא מנסה להתרומם בעצמו.

אני מסובב את הנשק, מכוון אל ראשו, ויורה. פרץ אדיר של דם התפרץ לכל עבר. ואני התמוטטתי מרגליי.

עוד אני יושב ומנסה לעכל את האירועים האחרונים, אני שם לב לפתע שקולות המלחמה מהחוף נחלשו. בשארית כוחותיי אני מתרומם ומסתכל סביבי. עיני נפערות בתדהמה. מוצבים גרמניים לאורך הגבעה עולים באש, ודמויות זעירות החלו לנוע לעבר השדות שמאחוריי החופים. מסתבר שאנחנו לא היינו היחידים שהצליחו לצאת בחיים מהקרב האכזר.

הצלחנו. זה ניגמר.

בשעות שלאחר מכן, לאחר שקיבלתי טיפול רפואי בפי השותת דם- הסתובבתי בין אלפי חיילי ארצות הברית, הפצועים, הבריאים והמתים, בחיפוש אחר הפלוגה שלי. לאורך החוף נגלה מחזה מרהיב, בו עשרות ספינות עגנו והורידו ציוד. אלפי אנשים שטפו את החוף, ואת הים שצבעו נשאר אדמדם. אולי זה בגלל שאלו הן שעות בין-ערביים.

"היי, תוכלי להגיד לי איפה אוכל למצוא את פלוגת אייבל?" שאלתי את אחד החיילים שחלפו על פניי.

פניו היו שרוטים ומותשים. הוא החווה בראשו לכיוון במורד הגבעה, לעבר החוף. בלי לומר מילה מיותרת, הבטתי בעיניו, והנהנתי קלות. הבנו את עצמינו בצורה שמילים לא יוכלו לתאר. רק אלו שעברו את התופת בחופי נורמנדי, יוכלו להבין את המוות שעמד בעיניו של אותו חייל.

ירדתי  אל החוף, ושאלתי לכיוון הפלוגה שלי.

"תגיד לי, יצאת מדעתך? אתה חושב שבאמת נוכל לדעת מי שייך לאן בכל הבלאגן הזה?!" התפרץ עליי המלח שעזר לטפל בפצועים. לאחר מכן הצביע לעבר רחבה גדולה ומאולתרת.

"אולי שם תמצא את מה שאתה מחפש..." זרק לעברי.

 כשהגעתי לשם, חשכו עיניי. אל מולי שכבו גופים דוממים, מכוסים בשמיכות צבאיות. מספרם היה עצום, והם נישאו עד לנקודה רחוקה מאד בחוף.

באותם רגעים שני מלחים מהצי נשאו אלונקה והניחו אותה לידי. זה היה לוט. דונבן, שנפצע עוד בתחילת הקרב. עיניו היו עצומות, והוא נראה שלו מאי פעם, אם כי פניו היו מכוסות דם. המלחים כיסו אותו בשמיכה, והסתלקו. הותירו אותי עם המחזה שירדוף אותי לעד. הפרידה מאלפי אחים היא סיוט שאותו לא אוכל לתאר במילים. הזיכרון כואב כמו סכין חד, והפצע ידמם עד יום מותי.

אומרים שבמלחמה אין מנצחים, רק מפסידים. אז כן, בעלות הברית אכן פלשו בהצלחה לנורמנדי, אבל אני? אני איבדתי את עולמי, ואת עצמי.