עוד אני יושב לכתוב ולדמיין את אותה פלישה הירואית לחופי נורמנדי, אני מסתכל על השעון שבתחתית הצג- ורואה שאני מאחר. השעה שש בערב רצה ובאה, ואני עוד לא הייתי מוכן ליציאה לעיר הגדולה אוטרכט, לפגישת עבודה.
הלחץ. משום מה אני תמיד נלחץ לפני צעד גדול, וזה נורמלי- הבעיה היא שאני נלחץ יותר מדיי, ולא משנה כמה ניסיתי להלחם בזה במרוצת השנים. יותר מ5 פעמים עליתי וירדתי במדרגות ההולנדיות שלנו בכניסה לבית כי שחכתי משהו. לפחות הרווחתי מזה קצת ספורט ;)
לבסוף, לאחר תיזוזים שלא היו מביישים יום סיירות, נכנסתי אל המכונית מזיע, על אף שבחוץ 4 מעלות בסך הכל. התקנתי את הג'יפיאס, ויצאתי אל הדרך- בפעם הראשונה שלי בהולנד, לכיוון לא נודע. נסיעה של 50 דקות, בכביש מהיר, כשהגבלת המהירות היא 120- הרגשתי שאני ממש טס, ועוד הרגשתי לא בנוח כשאחרים היו צריכים לעקוף אותי על ימין ועל שמאל (או שאסור לעקוף מימין?)- אני כניראה אצטרך להתרגל לנסוע במשך כל כך הרבה זמן על 110 קמ"ש. זה בהחלט מספיק, למרות שדווקא ניהנתי לרחף ממש מדיי פעם, כשכבר איבדתי סבלנות והגברתי.
כשהמוזיקה הישראלית באוזניים, והמילים בפה- אני מגיע לעיר הגדולה אוטרכט, ולמרות שאני מצויד בג'יפיאס המתקדם ביותר- הרגשתי כיצד הגנים המרוקאים שבי גואים כשאני מתלבט תוך כדי נסיעה לאיזה נתיב הוא התכוון. אני מניח שוויל סמית' צדק ב"אני רובוט", כשהחליט שהוא לא סומך על מכונות. איזה עצבים!
הגעתי אל התחנה המרכזית, ואחרי שחניתי במקום לא נכון, והרכב החליט שהוא משאיר אורות דלוקים מעצמו (מעניין שדווקא כשאני ממהר יותר מתמיד, טעויות קופצות עליי מימין ומשמאל)- מצאתי את עצמי יוצא מן המכונית המלאה אדים שיצאו מנקבוביות העור שלי כמו קיטור, אל האוויר הקר של החורף ההולנדי. מסביב מסתובבים המוני טורקים, ואנשים שבקלות אפשר יהיה לזהות אותם כניאו-נאצים. לא אכחיש שפחד התגנב לליבי כשרתחתי בטלפון על אימי, והסברתי לה בעברית שהאוטו השתגע. נו, מילא. "חיי, חיי, חיי, כן- אני עוד חיי..."
נכנסתי אל התחנה המרכזית ההומה באדם, וחיכיתי לטלפון מאותו ישראלי העונה לשם "גל פלד". קבענו להיפגש ליד איזה בית קפה, שלא נראה באופק. לפחות זכיתי לבהות בחוצפה שכזו בקצת בלונדיניות שיכולות להוציא לגבר את העיניים במבט כחול אחד.
לאחר דקות ארוכות של שיטוטים וחיפושים, מתקרב אליי אדם שמנמן, ממושקף, שיערו שחור- ואוזניות באוזניו. הוא לא בדיוק שידר "גבריות", וזה הפריע לי- ומיד אסביר למה.
"נעים מאד, אני גל" אומר, ומשיט את ידו. מעניין שהייתי ממש צריך לבחור את המילים "היי, אני וינסטון" בקפידה. כאילו ההצגה שלי מולו הייתה שאלת המיליון ב"מי רוצה להיות מיליונר".
נכנסו לבית קפה שעליו דיבר. הוא הזמין יין, ואני החלטתי לנסות אספרסו, שיתברר כמגעיל ביותר.
גל ניגש היישר לעניין: "אז קודם כל, אתה נראה לי אדם אינטליגנטי מהשיחה שלנו בטלפון, ואני שמח שאנחנו נפגשים..."עוד הוא מוציא מתיקו ניילונית ובה עלון, כרטיס ביקור ודפי הסבר.
"אז בוא אני אסביר לך שוב על מה כל העסק. אני מנהל של חברת ISO beauty, שהיא רשת של עגלות המוכרות בכל רחבי הולנד מוצרי שיער. מחליקים, מייבשים, מקרזלים וכולי. אתה יודע למה אני מתכוון..."- אני מהנהן בנימוס. מעולם לא עבדתי עם דברים שכאלה, אני אפילו לא חושב שנגעתי אי פעם במחליק!
העבודה, על פי גל- היא לעמוד במין "עגלה" שהיא חנות ניידת בין השעות 9:30 ל17:30 ולמכור מוצרי שיער למיניהם, ולהיות מסוגל להציג את המוצרים על ידי הדגמות. כלומר, להיות ספר לכל דבר. העובדה שזוהי עבודה מאד לא "גברית" (וכן, אני יודע שיש ספרים גברים, והרבה. תראו את הזוהן!), הציקה לי מהרגע הראשון, אבל אמרתי לעצמי שאולי היתרונות של העבודה הזאת שווים את המאמץ. אילו בחרתי לעסוק לפני הצבא במכירת אותם מוצרים, הייתי מרוויח משכורת של יותר מ1000 יורו לחודש, שלבן 18 שמסתמך על הוריו- יותר מ5000 שקל בחודש זה דיי והותר. אפילו "יותר מדיי". למרות שכיהודי טוב, אני יודע שאין אף פעם "יותר מדיי" בכל הנוגע לכסף...!
בעבודה שכזו הייתי זוכה להיות באינטראקציה עם המוני אנשים, נקודה שתעזור לי לשפר את הביטחון העצמי שלי ולגרום לו לנסוק אל על. אפילו הייתי יכול ללמוד את השפה המקומית הקשה.
עד כה, מה רע?
לאורך כל הפגישה, הנהנתי בהסכמה ודווקא הייתי נכון להתחיל לעבוד ב1 למרץ, בקניון גדול בעיר האג. התעניינתי, שאלתי שאלות ולא נגעתי באספרסו המגעיל שהתקרר לו בצד.
גל מצידו- המשיך לדבר על כסף, כיהודי טוב- וכנראה זהו היה הנאום הרגיל לשכנוע ישראלים לבוא ולעבוד בחו"ל. הוא הראה לי את הדוכן שבקניון באוטרכט וסיכמנו פה אחד שאתחיל לעבוד עוד ביום שני בשבוע הבא. אני תמיד יודע לרצות אחרים. ומה עם את עצמי? לא הייתי אני באותה פגישה. סיכמנו את הפגישה ברגל ימין, ונפרדנו לדרכינו. חזרה לאוטו המשתגע, ולכבישים המוזרים של הולנד. לאורך כל הנסיעה, לאחר שבמזל נכנסתי לנתיב הנכון- ניסיתי לשכנע את עצמי שאני צריך לפחות לתת צ'אנס לכזאת עבודה, אבל העובדה שאם אקח אותה- יום אחד אסתכל לאחור ואזכר שעשיתי כסף (המון כסף) בתור ספר, הורגת אותי. תקראו לי ילדותי, תקראו לי אידיוט, פראייר וטיפש- אבל אני לא אעבוד בעבודה שארגיש בה לא בנוח.
אי לכך, ובהתאם לזאת- כבר ביום שלמחרת כתבתי לגל אימייל קצרצר, ובו הודעתי לו נחרצות שאני לא אקח את העבודה, ושהציעו לי לעבוד בתור מדריך קרב מגע במקום. הוא מודע לכך שאני מדריך קרב מגע בעברי, ואף נושא על מותניי חגורה שחורה.
ואין זהו שקר.
לאחר שהבנתי שאני לא מתכוון לעבוד בעבודה שלא מתאימה לי- היא גם תמנע ממני המון חופש תנועה ויכולת לטייל ולראות עולם- החלטתי לנסות סוף כל סוף למצוא מקום בו אוכל לפתוח קורס קרב מגע. אביעד, המדריך שלי בארץ- אמר לי שכדאי לי לנסות ולפתוח בבית ספר האמריקאי המקומי. "מקסימום, יגידו לך 'לא'", הסביר. אני חושב שהגיע הזמן שאקח את זה לידיי, ואעשה את זה. הרי אני מקבל אין סוף מחמאות על היכולת שלי לאמן ועל הביצועים שלי באימונים פה, בהולנד. ההולנדים פה מתים על ישראלים שיודעים קרב מגע. אנחנו כמעט אלילים בשבילם, וזה לא צחוק.
תאחלו לי בהצלחה!
ומכאן- לסערת רגשות אחרת.
אני חוזר ומזכיר שאנוכי, סר וינסטון צ'רצ'יל, לימים ראש ממשלת בריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה, בעל מוח חריף במיוחד, כרס עגלגלה מאד וקרחת מבריקה- מאבד את הצפון בכל פעם שהוא רואה בחורה יפה.
קוראים לה אמילי, כמו שהבנתי. איזה שם יפה זה- בדיוק כמו שפנטזתי לפני שהגעתי לפה. בלונדינית, גבוהה, עיניים כחולות, וביישנית מאד. למה אני תמיד רוצה את הביישניות, למה?!
זה היה בשעות אחר הצהריים של יום שישי, כשאבי ואני יצאנו לקניות בסופר המקומי, Albert Heijns.
עוד אנחנו עוברים בין חתיכות בשר, ירקות חתוכים וחתיכות שיקפיצו כל גבר אל הירח- ראיתי אותה. אמילי עבדה באזור המדפים של הקורנלפקס. אני עוד מכיר אותה משיעורי הקרב מגע, כשלאחרונה מבטינו המבוישים נפגשו להם יותר מתמיד.
לאחר שסיימנו את הקניות, ואני לא הייתי עצמי- אלא טמפון לחוץ שלא יודע איפה לקבור את עצמו-
אמרתי לאבי, שהתרברב בעבר על היותו דון ג'ואן בצעירותו- שאני מת לעשות משהו, ולא יודע מה. הוא ניסה להראות לי סימולציות שונות איך לגשת אליה, וכל אחת מהן נראתה לי מוזרה יותר מקודמתה.
פשוט לגשת אליה ולהגיד "היי" מאמצע שום מקום, כשהיא עובדת?
ללכת לשאול אותה לגבי מיקום הימצאו של מוצר מסויים, ואז משם לנסות לפתח שיחה?
הכול נראה לי תמוהה מדיי, או לא בדרגה של "מאהבים מתחילים".
חזרנו הביתה, והמצב רוח שלי היה בקשרים. פעם נוספת, אכזבתי את עצמי כל כך. הרי כבר הבטחתי לעצמי אחרי אחד משעורי הקרב מגע שאני חייב לגשת לדבר איתה- ושוב וויתרתי במקום להסתער כמו גולנצ'יק טוב.
אבא שלי ניסה לשכנע אותי ללכת חזרה לסופר ולקנות עוד קצת דברים, שבמילא שכחנו- בשביל שתהיה לי הזדמנות לדבר איתה. תחילה, סירבתי- הרי פחדתי כל כך, ואני לא בטוח שאני יכול להסביר ממה. מהפאדיחה? מהעובדה שאני אתחיל שוב לגמגם? אני הרי מודע לעובדה שברגע שאמיס את הקרח, הביטחון שלי יחזור לפני השטח- אבל פשוט לא האמנתי בזה. והרי יש הבדל.
עם זאת, לאחר שכנועים רבים, והרבה פרצופים עצובים- יצאתי אל הסופר לבדי.
כשראיתי אותה, ניסיתי להכנס לפרוזדור שלה, וליצור קשר עין, אבל אמילי חלפה על פניי מבלי להבחין בי בכלל. המשכתי הלאה, ופגשתי חברה מאד טובה שלה, שמתאמנת איתה בקרב מגע- קר שמה. מבטינו התנגשו, ובחיוך לא בטוח אמרתי לה שלום ושאלתי אותה לשלומה ושמה.
האנגלית שלה לא הייתה משהו, אבל היא לימדה אותי שקוראים למושת ליבי "אמילי", ושהן עוזבות את הקרב מגע בעוד שבועיים.
אחרי שיחה קצרצרה ולא מובנת, שהייתה ספק בהולנדית ספק באנגלית- נפרדנו לשלום, והרגשתי איך הביטחון מציף אותי שוב. דיברתי עם בן אדם!
כשהיו בידי כל המוצרים, התחלתי ללכת לכיוון הקופה, אבל אז נעצרתי ואמרתי לעצמי, שעל אף ה"הישג" שלי בשיחה עם בן אדם זר יחסית, אני באתי בשביל לדבר עם אמילי.
הסתכלתי לאחור וראיתי אותה עומדת שם, בין הקורנפלקסים. ניגשתי לשם, ועשיתי עצמי מחפש משהו שאני לא צריך. כשהגעתי לפרוזדור, אמילי וקר היו שם יחדיו וסחבו איזו עגלה.
"Long time no see, uh?" פלטתי לכיוונה של קר, והיא פשוט חייכה לה. אמרתי "שלום" חלוש לאמילי והפניתי את מבטי. היא חזרה לאיזור כמעט מיד, ואני ניצלתי את ההזדמנות:
"So you're Emily, right? Nice to meet you, I'm Winston".
לא נאמר יותר מזה. היא חייכה אליי בפרצוף אדום כעגבניה, אם זכרוני אינו מטעה אותי- והסתובבה, וכך גם אני, בשביל להשוות לחינם בין שתי אריזות שונות של שוקולד נוטלה.
מלכתחילה סיכמתי עם אבי שבסך הכל אציג את עצמי, כדי שבאימון הקרב מגע, שם אני מרגיש הרבה יותר בטוח- אוכל לגשת אליה ולדבר איתה.
ואכן כך רציתי לעשות, עד שהיא הבריזה מהאימון היום בו היא הייתה אמורה להופיע.
היא למעשה התאמנה על אחד מההליכונים מחוץ לאולם שנמצא במרכז חדר כושר, אבל מה כבר יכולתי לעשות? לגשת אליה באמצע האימון ולזבל לה את השכל?
לא נורא, וינסטון- תמיד יש את הפעם הבאה, למרות שהזמן הולך ואוזל. נשאר רק עוד שבוע אחד, עד שאצטרך למצוא דרך להתחיל איתה בסופר, שהוא לא המקום הכי אידיאלי למתלמד שכמוני.
אני בסך הכל חושב על עצמי מנשק אותה, ואני מרגיש איך כל גופי ממריא ממקומו.
יותר מדיי זמן לא הייתי עם בחורה. "אני גבר...יש לי צרכים ;)"
אז זהו זה לבנתיים,
מקווה שהכל יהיה בסדר,
תאחלו לי בהצלחה!
שלכם,
סר וינסטון צ'רצ'יל, שמתחיל לראות את האור בקצה המנהרה, למרות שיש כאלה שיאמרו שזה פאנקיסט עם מצית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: