בוכה אל הקירות / דיויד ברוזה

במשך חצי שנה אני נאבק ברצון שלי להגיע לצנחנים, ומנסה לשכנע את עצמי ולהאמין לדברי אחרים- שגם חטיבות החי"ר האחרות בצה"ל טובות לא פחות.

עם זאת, בליבי אני יודע ומרגיש שחטיבת הכומתות האדומות היא מעבר לכך. שהיא טובה יותר, ולא משנה מה אחרים יאמרו.

לאחרונה, בעזרתו של אבי שהוא אל"מ (אלוף- משנה) בצה"ל, ניסינו לפנות אל מפקד הבקו"ם בתקווה שיכול לעזור לי לממש את חלומי הגדול ביותר- לחבוש בגאווה את הכומתה האדומה, את הנעליים האדומות וכנפי הצניחה.

עם זאת, נתקלנו בסירוב- ואני, כסמרטוט כשאני- ניסיתי להשלים עם "רוע הגזירה", אבל ליבי אמר לא עוד! ולא אפשר לי לתפקד. כל מבוקשי הוא להגיע לחטיבה, וזה כל מה שאני מסוגל לחשוב עליו.

החלטתי שאני אעזוב את מעמדו ודרגתו של אבי בצד, ואנסה להלחם על מקומי בחטיבה האדומה בכחות עצמי. לא אוכל ללכת לחטיבת חי"ר אחרת, ביודעי שלא נתתי את כל כולי למען הגשמת המטרה הקדושה הזו.

אי לכך כתבתי מכתב למפקד הבקו"ם, בתקווה שאוכל לשנות דבר מה בנוגע ל"גורלי המר".

אשמח אם תקראו, ותציעו שיפורים או נקודות כלשהן שיעזרו לי להגשים את חלומי- לפני שאני שולח את המכתב מנקודת האל-חזור.

(השם שלי, כמובן- בדוי)

גדי שלום,

שמי וינסטון צ'רצ'יל, בנו של אל"מ אורי צ'רצ'יל, נספח צה"ל בהולנד.

אני בן 18 וחצי, והייתי אמור להתגייס לשורות צה"ל בנובמבר האחרון.

אני מודע לכך שזאת חוצפה גדולה מצידי לכתוב לך ישירות, הרי אני מלש"ב חסר משמעות, לעומתך- בכיר בדרגת סא"ל ומפקד הבקו"ם- ובכל זאת, ועל אף הסיכון שאני לוקח בצעד שכזה- הייתי מוכרח לכתוב לך.

באפריל שעבר ניגשתי ל"גיבוש צנחנים / דובדבן", ונכשלתי- ובמבט לאחור, אני גם רואה ומבין את הטעויות שלי במהלך הגיבוש. התוצאה הוגנת, ובזה אני לא יכול להתווכח.

עם זאת, אני חייב לציין שעוד מאז שהייתי ילד קטן, חלמתי להיות חייל קרבי, ולהגיע לחטיבת הצנחנים. הסיפורים מהמשפחה, התמונות שהספקתי לראות לאורך השנים והשם של החטיבה השאירו עליי רושם עמוק ביותר. לאחר הכישלון בגיבוש, ניסיתי להשלים איתו, ולדעת שאני עתיד לשרת בחטיבה אחרת. אבי, שהתחיל את שירותו כחייל גדודי בחטיבת "גולני", ניסה אין ספור פעמים להסביר ולשכנע אותי שחטיבות החי"ר האחרות לא יורדות ברמתן, ושאם אני מחפש להעביר את שירותי בצה"ל כחייל קרבי- אזכה לאותה חוויה בכל אחת מהחטיבות. ועלא אף זאת- לא הצלחתי לקבל את השיכנועים שלו, של החברים שכבר התגייסו ושל עצמי. בכל פעם שניסיתי להשלים עם "רוע הגזירה", נפשי נפלה. כל רצוני, וכל מה שאני מסוגל לחשוב עליו- הוא הגיוס לחטיבת הצנחנים. העובדה, שאני לא יכול להגשים את חלומי, קורעת אותי מבפנים. ובמקום ליהנות מההזדמנות שניתנה לי, לטייל במשך שנה שלמה ברחבי אירופה ולראות עולם- אני יושב ותוהה מה עוד אוכל לעשות.

הרי כתבנו לך, וגם בעבר נתקלתי באותה תשובה. לפיך, לא אוכל לגשת שנית לגיבוש הצנחנים בשנית. ועל אף פי זאת, אני חוזר ומבקש- אני לא פונה אלייך כעוד מלש"ב אקראי, על אף שזה מה שאני, ומבקש ממך להבין אותי כאדם לאדם. כל מבוקשי הוא להגיע לחטיבת הכומתות האדומות, ולא פעם נתקלתי בתשובה או במחשבה שזה "בלתי אפשרי". אבל אני לא מוכן לקבל את זה, ולא מוכן ללכת בראש שפוף לחטיבת חי"ר אחרת, טובה ככל שתהה. אני לא יכול פשוט לוותר, בלי לנסות ולהלחם, ואעשה כל מה שיידרש, בשביל שתינתן לי ההזדמנות לחבוש את הכומתה האדומה כחייל חי"ר בחטיבה.

אני יותר מוכן לעזוב הכל, ופשוט לקום- ולחזור לארץ ולעשות הכל בשביל להגיע לחטיבה.

כן, אני יודע שהתקנון הצה"לי לא מאפשר למלש"ב שנכשל בגיבוש הצנחנים לנסות ולהתקבל בשנית, אבל אני יודע בכל ליבי שאני מתאים לשרת בצנחנים. לא אוכל להתגייס למקום אחר, ביודעי שלא נלחמתי בכל כוחותיי, גם מהולנד- על מקום בחטיבה.

בעבר נמנע ממני לגשת ל"יום סיירות" מסיבה שלא בדיוק ברורה לי, מכיוון שאני יודע על עצמי שאני יותר ממוכן וחזק, פיסית ונפשית- לעמוד במאמץ של אותו יום גיבוש, ואף לעבור אותו בהצלחה.

לאחר שנדחתה בקשתי לגשת ליום הסיירות מספר פעמים, ויתרתי. קיבלתי על עצמי את רוע הגזירה שלא אוכל לקבל את ההזדמנות השווה להיות חלק מיחידות העילית של צה"ל- ומאז ועד היום אני בוכה על הרגע הזה. על הרגע שלא נלחמתי בעצמי, לא בעזרת שמו ומעמדו של אבי- שאני עצמי לא התעקשתי להוכיח לצה"ל שאני ראוי מספיק לגשת לאותו יום גיבוש קשה.

לפי הנתונים באתר "גיוס", אני בעל נתונים גבוהים ביותר. קב"א 56, ודפ"ר 90. לאחר השוואות ובדיקות, הבנתי שאלו הנתונים הגבוהים ביותר שיכולתי להשיג במבחני ה"צו-הראשון".

אני בעל תואר "מדריך" בקרב- מגע מטעם מכון "ווינגייט", ולאחר 8 שנים של אימון בתחום, אני גם יכול לאמר בגאווה שאני מחזיק בחגורה שחורה, לאחר מבחנים קשים מאד בתחומי ה"אסון טבע" שבווינגייט.

אמנם זה לא צנוע, אבל אני מוכרח לציין שכל אדם שעבר לצידי או תחתי אימון, מעריך אותי מעל ומעבר ומכיר ביכולותיי.

בהולנד אני מאמן קרב מגע במכון קיים, ומתכוון לפתוח קורס משל עצמי.

אני כבר סיימתי את התיכון, וממוצע הבגרויות שלי הוא 95 ומעלה, כשבמתמטיקה ובאנגלית, וגם בכימיה ניגשתי לבגרות של 5 יח"ל.

במהלך לימודיי בתיכון, הייתי חלק מארגון התנדבותי הנקרא 'א"ל' ("איכפת לי") שסייע בשיקום מרכזי נוער באיזור השרון, ניקוי חופים ועוד. אני אוהב לתת מעצמי לאחרים, ולראות שאני יכול להשפיע לטובה. ההרגשה מדהימה.

בסוף השנה שעברה, הקדשתי חודש וחצי בשביל לטפל בסבתי שחלתה במחלת הסרטן. חזרתי לבדי לארץ, בכדי לסייע ככל שיכולתי, ובשביל לכבד את הוריי, ואת הוריהם. במהלך התקופה הזאת התבגרתי מאד, והבנתי כמה חשוב לדעת לתת הכל למען החשובים לך, ולמען עצמך.

אבי הציע לי, לאחר סירובך במהלך התכתבותך איתו- לנסות ולהיות מדריך קרב מגע בצה"ל, אבל אני נלחמתי ואמרתי שבכל מחיר- אני אהיה חייל קרבי. אני אגשים את החלום שלי.

אני מודע שמבחינת הנתונים האישיים שלי במערכת, אני לא מתאים ליחידות עילית- ובכל זאת, המציאות אומרת אחרת. אני אדם שונה ממה שהמערכת טוענת, וצה"ל פסל אותי לחינם.

אז ימי הסיירות של ינואר חלפו להם, ובכל זאת באפריל הקרוב יתחדשו הגיבושים לחטיבת הצנחנים.

אני יודע שזה בגדר "בלתי אפשרי" מבחינת המערכת שאגש שוב, אבל אני יודע שאני יכול לעבור את הגיבוש הזה בהצלחה, ואני מבקש שתעזור לי.

אני מבקש שתנסה להבין לליבי, ואולי תצליח לעזור לי להגשים את חלומי ולהגיע לחטיבת הצנחנים המרשימה.

לא הייתי פונה לאימייל האישי שלך, אילו לא היה לי מוצא אחר, ואני מודע לכך שאני שובר גבולות ומוסכמות כשאני מבקש שוב ושוב לנסות ולהתקבל לחטיבה.

אני שוב מתנצל על חוצפתי, ומודה לך על זמנך שקראת את מכתבי.

תודה,

וינסטון צ'רצ'יל, שמצידו ייסע לחצי השני של הגלובוס אם יצטרך, בשביל להיות ראוי לחבוש את הכומתה האדומה.

ת.ז: ********

 טלפון: ********