אלה היו שעות אחר הצהריים של יום ראשון, כשקראו לי לצאת מקרב אימתני באחד המשחקים על המחשב- ולהתחיל להתארגן (למען השם!). זרקתי על עצמי בחטף סוודר ומעיל עור- ויצאנו אבי, אחי ואני אל הדרך.
בהאג אספנו את הנהג של אבי, אלי- ונסענו לכיוון אנטוורפן, שבבלגיה. המזרחית רועשת ממערכת הסטריאו הטובה ביותר שיצא לי לשמוע במכונית (אחרי הכל, זאת VOLVO), ומבעד לחלון חולפים על פנינו ערים הולנדיות ונהרות עצומים. כן, זו לא בדיוק הדרך להכנס לאווירה הנכונה, אבל זה הקהל שישב באוטו. בכלל, אבא שלי נהנה מכל רגע מהמוזיקה המזרח תיכונית, ומתבייש בכך בכל עמקי נשמתו.
מזג האוויר מדוכדך, כנראה מסמל על בוא סופת השלגים שהכתה אותנו היום (רביעי).
הגענו לאחר שעה של נסיעה לגבול בין הולנד ובלגיה, ושם עצרנו ליד שיירה משטרתית. הBSB הבלגי חיכה לנו עם שתי מכוניות מפוארות וכבדות ממיגון, ו3 אופנוענים מלווים. אבי ואחי הקטן עברו לאחת מהמשוריינות הללו, בליווי שני גברים ענקיים ואישה בלונדינית עם שיער קפוץ והדוק.
מעניין שנתנו כזאת אבטחה כבדה לאבי, הנספח הצבאי להולנד, בלגיה ולוקסמבורג- ועוד בסך הכל לליווי של 20 דקות בין הגבול-לא-גבול לאודיטוריום בו תתקיים ההופעה של תזמורת צה"ל.
משוגעים, הבלגים האלה. אין הסבר אחר! או שהם צריכים קצת אקשן, בסופו של דבר- כאנשי משטרה.
ואקשן הם אכן קיבלו. אלי ואני רדפנו אחריהם לאורך כל הדרך כשהם נסעו ביותר מ180 קמ"ש, כשהאופנוענים זורקים, בכל מובן המילה, את המכוניות האחרות לצדדים. זה משהו שצריך לראות, ולא רק בטלוויזיה!
עברנו ברמזורים אדומים, בנתיבים נגדיים ובנסיעת זיגזג דרך המוני נהגים מבולבלים, בשביל להגיע כשעה לפני תחילת המופע. בשביל מה היינו צריכים את כל הדרמה, אתם שואלים? גם אני.
הגענו לאולם, פגשנו אנשים, שמענו קצת עברית, אכלנו ארוחת ערב עם בכירים מקומיים ועם חברי משלחת תזמורת צה"ל- וחיש מהר מצאנו את עצמינו בשורה הראשונה באודיטוריום ענק ויפהפה, מוכנים לאירוע שהקימו ארגון ה"נוצרים למען ישראל"- לאחר ששמעתי בעיניים רעבות קצת חוויות מקורס הקצינים של אבי, עוד בשנות ה80. כשזה מגיע לצבא, אני מהופנט כאילו אני זוכה לראות בהר הכרמל מתכסה שוב בצבע הירוק והחמים שלו. מאושר. שרוט, בזה אין כל ספק.
בכלל, אחי הקטן, גל- הוא פטריוט אמיתי, ונהנה לנפנף בדגל ישראל לאורך כל המופע. לא פלא שהשיר לו הוא חיכה יותר מכל, הוא ה"תקווה". הוא נהנה לשמוע במשך שעות את הניצולים ממחנה "ברגן בלזן" שבגרמניה שרים את התקוויה בעברית לקויה. פטריוט, כבר אמרתי?
אבל לא אלאה אתכם בפרטים, ואתן לכם לראות קצת מהמופע עצמו.
ישבנו בשורה הראשונה, ו"תזכו" גם לשמוע את הנהג שלנו אלי מתלהב פה ושם. לא תענוג גדול.
לא צירפתי את כל הקטעים, אבל "מה שיוצא, אני מרוצה!".
בכל מקרה, תהנו :)
נ.ב.- על אף שהזמרות לא נראו טוב כלל, הן שרו מדהים, ונהניתי להחליף איתן מבטים תוך כדי המופע. פשוט בשביל הכיף. אני נואש, מה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
