היום אמנם היה יום מעולה, יום מדהים, אבל
זה לפוסט אחר, כי בשבילי היום הוא יום זיכרון, לאחת הטראומות הגדולות והמזוויעות
של חיי.
עם זאת, אתחיל בשוק, תרתי משמע, שעבר עליי
אתמול. נכנסתי למטבח עם השואב האימתני והחדש שלנו, והתחלתי לשאוב עם צינור ידני
שיוצא ממנו, בכדי להגיע לפינות הקטנות. עוד אני מפזם עם המוזיקה שבנגן, אני מבחין באבקה
שחורה על הריצפה, שלא הייתה שם לפני כמה שניות, ולאחר תהיה ללא תשובה- החלטתי
לשאוב אותה. אני מתקרב אליה עם הנחש ששואב הכל בידי, ולפתע השואב נתקע במקומו- לא
מוכן לזוז ולו מילימטר אחד. אני מביט בו בשאלה, ורואה שהמכונה המטומטמת החלה לשאוב
את כבל החשמל של עצמה!
הפסקתי את השאיבה, וניסיתי להוציא את הכבל
מבין השיניים המתגלגלות של השואב חסר השכל הזה (באמת?....), וזה היה מסובך יותר
ממה שזה נשמע. עוד אני מנסה לחלץ את הכבל בלחץ, אני רואה שהאבקה השחורה היא למעשה
חלק מהגומי שעטף את חוטי החשמל בתוך הכבל. השואב פשוט ריסק אותו לאבקה, והותיר את
חוטי החשמל חשופים למגע- בלחץ מהמחשבה שאבי פשוט יוציא אותי להורג בתלייה אם יראה
שהצלחתי להרוס עוד שואב אבק, החלטתי לנסות ולדחוף את החוטים פנימה, בלי יותר מחשבה
על חיי.
זה היה מיידי. שלושה גלים חזקים ביותר של
חשמל עברו בכל גופי, ופשוט העיפו את החוט ממני, ואותי זרקו לאחור. הייתי בשוק,
תרתי משמע. כרגע התחשמלתי, ומי יודע- אולי הייתי גם יכול פשוט להתפגר ולמות
באותה הדרך. זרקתי יד אל ליבי, והרגשתי אותו פועם בעוצמה- לפחות הוא לא נדם לעד.
כבר הרצתי בראשי את האירוע בו אני מתקשר לאימי, מודיע לה על שאני בדום לב, ומתמוטט
ומת. תמיד אמרו לי שיש לי דמיון מפותח...
יש כאלו שיאמרו שיש לי מזל. אני אומר שאילו
היה לי מזל אתמול, הייתי זוכר שלגעת בחוט חשמל חשוף, יכול לנתק את הנשמה מהגוף.
כמה טוב לחיות.
_________________________________________________
היום יום שלישי, ה3/3/2009, ואני כתלמיד
בכיתה י"א יושב על שולחן הכתיבה שלי בחדר, ומנסה לעכל עוד קצת מידע על יהודים
ונאצים למבחן בהיסטוריה שבעוד יומיים מעכשיו. אני קורא את הפסקאות שאותן
קראתי כבר פעמים רבות מספור, ואני כבר לא קולט דבר. הבנתי שעדיף שאעשה הפסקה,
למרות שהספקתי לעבור רק על חצי מחומר הלימוד, אחרי עיניי יצאו מחוריהן.
החלטתי ללכת להציק לאחי הקטן, גנרל פטון,
שיש בחדרו והשתעמם על המחשב. אנחנו אוהבים לעשות שטויות. אני לא זוכר כיצד
העניינים התגלגלו, אבל לאחר דקות מספר מצאתי את עצמי מנסה בכוח לפרוץ את דלת חדרו,
כשהוא חוסם אותה בגופו, וצועק "ויקינגים! הויקינגים הגיעו".
אני דוחף בכל כוחי, ולפתע הוא מפסיק
להתנגד, ואני נופל פנימה, אל תוך חדרו. פטון מנצל את ההזדמנות ורץ היישר לחדרי,
כשאני דולק מאחוריו. הוא טורק את הדלת בבת אחת, ואני מושיט את ידיי קדימה, בשביל
לדחוף את הדלת.
ואז זה קרה. ידיי עברו היישר דרך חלונות
הזכוכית שבדלת. אני רק זוכר את המחשבה הראשונה שעלתה בראשי- שאבי הולך לתלות אותי
ברגע שהוא חוזר הביתה. אני מוציא את ידיי מהחלון השבור, ולפתע דם רב מתחיל לבקוע
מידיי. אני מסתכל באימה על ידי, ורואה חתך ענק קורע את האמה שלי מפרק כף היד עד
למרכז האמה. אני צורח באימה למראה הנוראי של ידי המרוטשת, והמחשבה שאיבדתי את ידי
לעד. יובל מביט בי בתדהמה ורואה מן איבר לבן מבצבץ ממזרקת הדם הסמיך כל כך.
"צ'ר'ציל, משוך את זה החוצה!"
הוא מורה לי.
"אני חושב שזאת עצם!" אני עונה
לאחר שדבר לא קורה כשאני מנסה לגעת באותו עצם לבן ומוזר.
פטון המבוהל רץ אל מחוץ לבית, בתחתוניו
בלבד וניסה לקרוא לעזרה. אני ירדתי בינתיים לקומה התחתונה, והחזקתי את ידי מעל
הכיור. חיש מהר יובל חוזר עם שכן, שאומר לי להירגע.
"אני דווקא רגוע מאי פעם," אני
משיב. האדרנלין שזרם בדמי הדף כל פחד או כאב. אני מניח שגם זיכרון חד של החתך, כי
אני פשוט לא מצליח להעלות בראשי את מחזה האימה שהיה פעם ידי.
"יש לכם איזו חגורה? אני חייב לבצע
חוסם עורקים, למקרה שחתכת את העורק!"- פטון ציית ומיהר להביא איזו דלגית
אימונים, שתוך שניות מספר נקשרה סביב ידי.
"נסה להתקשר לאמבולנס." ביקש
השכן המושיע מפטון.
"תן לי את הטלפון, אני אתקשר"
ביקשתי מפטון ההמום. מסכן- הוא האשים את עצמו במשך חודשים שנפצעתי כך בגללו.
התקשרתי למשטרה בטעות.
"משטרת ישראל, שלום" ענתה לי
פקידה משועממת.
"סליחה," אמרתי בקול חנוק
"תזכירי לי בבקשה את הטלפון של מוקד האמבולנסים.."
"101".
"תודה."
ניתקתי את השיחה ומיד התקשרתי לאמבולנס
שיצא מידית לכיווני.
בינתיים הבטתי על הפצע, שהציף את הכיור
בדם, וכך גם את כל הבית.
הבטתי באצבעותיי שנחו בצורה מוזרה ולא
טבעית. הן לא זזו, ולו קצת. הרגשת חוסר השליטה הייתה עוד שוק נוראי בשבילי,
ולראשונה בחיי אני רואה כיצד הגוף שלי לא מגיב לפקודות ישירות מהמוח. לא מחזה
נעים.
תוך דקות מתכנסים שכנים סביב הבית,
והאמבולנס מגיע. הפארמדיק חבש אותי בחיוך, ובאמת גרם לי להרגיש שהכול יהיה בסדר.
הכניסו אותי לאמבולנס, ועם דודי ,שהגיע במהירות, במושב הקדמי, נסענו לבית החולים
"מאיר" שבכפר- סבא. ביקשתי מפטון שירוץ ויביא את תעודת הזהות שלי, למקרה
ואצטרך אותה.
במהלך הנסיעה רציתי שכשאזכר יום אחד ואריץ
את האירועים האחרונים בראשי- אדע שנסעתי בחיוך. ואכן חייכתי. חיוך מאולץ, שכנראה
נועד לנסות ולשכנע את עצמי שאני אהיה בסדר.
הגענו למיון, ותוך דקות השכיבו אותי בחדר
ניתוח זמני, שבו תפרו את הפצע זמנית בעזרת חוטי מתכת. חוויה לא נעימה במיוחד. לאחר
ששאלו לפרטי, חיכיתי לאבי, שהיה בדיוק בפגישה עם הילרי קלינטון, שבדיוק הייתה
בביקור בארץ. הייתי בטוח שאני הולך לחטוף על הראש, ואכן הגיע לי. אבל כשהוא הגיע,
הוא חייך אליי, ונשק לי. ניסיתי לשכנע אותו שהייתי לא בסדר, שמגיע לו להוציא עליי
את זעמו, אבל הוא רק עמד שם, עם עיניים אוהבות וחיוך, והסביר לי שכל מה שנעשה
בבית, אפשר לתקן- ועכשיו נטפל בדברים "קצת" יותר חשובים.
הביאו אותי למחלה האורטופדית, ושם ראיינו
אותי בקצרה, וטענו שתהיה מיטה המוכנה בשבילי בתוך כחצי שעה. התיישבתי עם אבי מסביב
לאחד שולחנות האוכל, ולא אמרנו מילה.
סוף סוף, לאחר שעה וחצי כמעט של היסטריה
ושוק, יכולתי לחשוב קצת על האירועים האחרונים.
התחלתי לבכות, ללא שליטה. אולי מהשוק, אולי
מהמחשבה שיכולתי לאבד את ידי, ואפילו למות, במקרה קיצוני. כולם מסביבי ביקשו ממני
להירגע, ולהתנהג כמו "גבר", אבל היה לי כל כך קשה להתמודד עם מראה של
ידי המרוסקת שלא בכלל מעל המרפק.
הלכתי להתקלח, בקושי רב, ולאחר מכן לישון.
בבוקר שוחחתי עם "חבריי" לחדר ושמעתי שהם מחכים כבר שבועות לניתוח,
עובדה שגרמה למחשבה שאולי לא אנותח בקרוב כמו שחשבתי, לחלחל לליבי. אבי הגיע עם
אוכל, בגדים וקלסר החומר בהיסטוריה, שביקשתי ממנו להביא. ואני עוד באמת האמנתי
שאצטרך לגשת למבחן שלמחרת. חנון שכזה.
עבר עליי עוד לילה, ובבוקר הודיעו לי
שמתכוונים לשלוח אותי לניתוח.
טל, בן דוד ששירת באותה תקופה בפלס"ר
7, הגיע לבקר אותי לפני הניתוח. הוא ליווה אותי עם אבי, כשלקחו אותי במיטה על חדר
הניתוח. רק כששכבתי בחדר ההמתנה, התחלתי להתרגש ולפחד. מה הולכים לעשות לי, והאם
אני הולך להרגיש משהו?
המנתח שלי ניגש לדבר איתי קצת לפני,
ובחביבות וציניות של אדם מבוגר הסביר לי שהוא יעשה הכל בכדי להציל כל מה שאפשר
מידי. בטחתי בו, וכבר מההתחלה ידעתי שבעזרת הרפואה של היום אפשר לעשות ניסים ממש.
כשנכנסתי לחדר הניתוח, ראיתי חדר לבן עם
מספר רופאים ואחיות, מחכים רק לי.
העבירו אותי למיטת הניתוחים, שאלו לשלומי
("אני? בסדר..."), והצליחו ליצור מהפציעה שלי בדיחה שהעלתה חיוך גם על
פניי. הניחו את ידי הימנית הפצועה על שולחן קטן (למרות שבדו"ח הרפואי היה
כתוב שזאת היד השמאלית. זה יכול היה להיות אבסורדי ולא מצחיק כלל אם בסופו של דבר
עוד היו מנתחים את היד הלא נכונה...), ואמרו לי להניח את ראשי לאחור,
ו"להירגע". אחד האחים החדיר לי צינורית לווריד, והסביר דרכה יחדירו את
חומר ההרדמה. הלחץ שגעה בחזי והמתח גרמו לי להיות כל כך מטושטש, שכשאלתי מתי החומר
אמור להשפיע לגמרי, הם טענו שהם עוד לא הזריקו אותו בכלל. אך ברגע שעשו שזאת, את
זה אני זוכר היטב- נרדמתי מיד. פשוט וקל.
כשהתעוררתי הייתי בחדר מיון, ובו ראיתי את
אבי יושב לצידי. הייתי כל כך מטושטש, עד שנרדמתי בחזרה כמעט מיד. זה ניגמר.
בהמשך למדתי שהזכוכית בחלון קרעה בידי 6 גידים,
ולכן לא יכולתי להזיז את אצבעותיי, שכן הגידים מחברים בין השריר לעצם. אחד הגידים
נסוג אל תוך היד, ולכן לא חיברו אותו מחדש, כי לשם כך היו צריכים לפתוח את ידי אף
יותר. הבנתי שישנים אנשים שנולדים בלי הגיד הזה כלל. אם תסתכלו על פרק כף היד
שלכם, תוכלו לראות את שני גידי הפושתים. לי יש עכשיו רק אחד.
המנתח שלי חזר והסביר שהיה לי כל כך הרבה
מזל שלא פגעתי בשום איבר חשוב- לא עורק ולא עצבים, שיכולתי פשוט למלא לוטו.
יש כאלה שיאמרו שאם היה לי מזל, כל זה לא
היה קורה, אבל אני מאמין שהיה לי מזל, ואף יותר מזה. הרי בני אדם אינם מושלמים,
ואנחנו עושים טעויות על ימין ושמאל, חלקן קלות, וחלקן קשות- ואני יצאתי בבשר שיניי
בלי שום מגבלה, חוץ מהעובדה ששתי אצבעות שלי נעות יחדיו, ושנשארה לי צלקת נחשית
במיוחד על כל האמה.
כמובן שצריך להתרגל לחיות ללא היכולת לכופף את האצבעות כמו ספיידרמן,
אבל סר צ'רצ'יל חיי ונושם כבר שנתיים מאז, ומודה על כל רגע.
נתראה בפעם אופטימית יותר, ועד אז- מה עדיף? נחש
על האמה, או ברק על המצח?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: