I have often dreamed, "

Of a far off place,

Where a great warm welcome,

Will be waiting for me,

But the clouds will cheer,

When they see my face,

And a voice keep saying,

This is where I am meant to be...

I will find my way,

I can go the distance.

I'll be there someday,

If I can by strong,

I know every mile,

Will be worth my while,

I would go most anywhere,

To feel like I belong..."

אני אדם מפונק. אפילו מאד.

לאורך כל השהייה שלי פה, בביתי הקט בהולנד- אני נאבק בעצמי להיות אדם שונה. האדם שאני רוצה, בסתר ליבי- להיות יותר מכל. אני רוצה לעשות את כל אשר חפצה נפשי, ולא להיות מוגבל לרצון העז והמוכר לשבת בנחת, רגל על רגל- ולחכות שמישהו שם למעלה יזיז את העניינים בשבילי. שצ'רצ'יל לא יטייל את ההר, אלא שההר יבוא אל צ'רצ'יל.

החיים עוברים ממש מבעד לעדן החלון, שבכל פעם שאני מביט דרכו על העולם שבחוץ, אני מתרץ את השהייה שלי בחדר כאשמת מזג האוויר המדכא של צפון אירופה. כבר 7 חודשים חלפו להם מאז הנסיעה הראשונה שלי בתוך נופי הולנד, כשההתרגשות גואה בתוכי ומציפה כל נים בגופי. כבר 7 חודשים שבקושי ראיתי דבר, ואני נאבק בעצמי לצאת החוצה, ולחיות חיים אחרים ממה שאני מכיר. מהצורה בה חייתי במשך 18 וחצי שנים. אני בזבוז של הזדמנויות ויכולת.

נמאס לי ממשחקי המחשב, ונמאס לי מהשיחות במסנג'ר. נמאס לי גם מהחלומות הארוכים על טיול במרחבים ירוקים, ומציאת בת זוג בקלילות שכזו- כאילו החיים היו יותר טובים. ההרגשה, כשאני קם ב11 בבוקר, ולצידי לא נמצאת אותה נערה ששטפה אותי במשך שעות- היא נוראית ממש. פשוט בא לי לבכות.

אני רוצה לצאת ולחיות את הדברים שבחוץ, ללמוד, לחייך, להכיר ולשתף. אומרים שבני האדם פשוט קיימים, אבל רק מעטים מהם יודעים לחיות.

שיגרת החיים הזו מתישה, וגורמת להרגשת גועל לכרסם בחזה, וגם במוח. ההרגשה שהחום הגוף עולה, בעיקר בידיים, העיניים צורבות, והראש מסתובב. זוהי הרגשה של שעמום, לא?

אני כבר לא מפוקס, לא מבריק כשהייתי, ומתמלא אט אט בשנאה עצמית, ולחינם.

כל כך הרבה פעמים, עצרתי לרגע את שגרת חיי, וניסיתי לעשות שינוי, ללא הועיל. המוטיבציה שבי כלתה תוך יום-יומיים. עצלן כפייתי, ומפונק. איזה שילוב נוראי!

אני מקנא באחרים. אני מסתכל לאחור, על חיי בתיכון, ורואה בזבוז נוראי.

נכון, הוצאתי תעודת "בגרות" שממוצעה גבוה מ95, אבל לא חייתי שום חיים חברתיים. כשהציעו לצאת, סירבתי. פתאום ההזמנה לצאת היא לא מובנת מאליה, ואני מרגיש כזה פספוס בתוכי. האנשים מסביבי, היו נפגשים, צוחקים, מבלים, מדברים, שוכבים ונהנים- ואני? אני הסתגרתי לעצמי מאחורי דמות החנון שלא אהבתי, ונשארתי מאחור. כשאני מסתכל על אותם חברים לספסל הלימודים, אני מתמלא בושה- שכן אני עדיין כזה. ברשותי הזמנות חד פעמית לגלות את אירופה על חשבון ההורים- ואני נשאר בבית בכדי להתלונן על זה באוזניכם. מסכנים שכמותכם!

אני מקנא בנעמה, הידידה החדשה שלי, והעובדת הנחרצת של אבי. היא בסך הכל בת 20, אני כמעט בגילה- אבל היא חייתה מספיק בשביל שלושה אנשים. היא טיילה המון, הכירה אלפי אנשים, שכבה עם כמה מהם- יוצאת לבלות בלי לדפוק חשבון, ונהנית מכל רגע. היא פה בסך הכל חודשיים, וכבר היא ראתה יותר ממני, ואף יוצאת עם איזה גרמני מוזר במשך חודש. הנה, בסופ"ש הקרוב אני והיא יוצאים לטיול בנורמנדי שבצרפת- טיול מאורגן שעליו שמעה מחברים שכבר הכירה.

ובנוסף לכל, היא גם חכמה וחריפת שכל (כמעט כמו עבדיכם הצנוע, סר וינסטון צ'רצ'יל!).

אני גם רוצה לחיות ככה.

ובסך הכל, מה צריך? לשלוח רגל ימין קדימה, ולעשות את הצעד אל הלא נודע, ולפתוח דף חדש עם העולם? למה אני כל כך מפחד מזה? גם אם אשתעמם בחוץ, זה עדיף מלהישאר בבית. לא תסכימו?

ולכן, בכל פעם שאני נכנס לשגרת חיים משעממת שגורמת לי להשתגע- אני מוצא את עצמי שוכב במיטה, בעיניים לא מפוקסות שמביטות בחשכה שעוטפת את החדר, וחולם בהקיץ. אני חולם שיכולתי למצוא דרך להחזיר את מחוגי הזמן לאחור. לחזור כ18 וחצי שנים לאחור, אך עם כל הידע שצברתי לאורך השנים, ולהתחיל התחלה חדשה. אני מדמיין שאני תינוק שיודע לדבר גם עברית וגם אנגלית, בצורה שוטפת ועם הרבה חוכמת חיים ממה שתינוק בן ימים ספורים אמור לשאת בתוכו. לעקוב אחרי אותן בנות בבית הספר, שרציתי ולא עשיתי עם כך דבר.  לא לחזור על אותן טעויות שעשיתי עם המין השני, וכן לפתח את הביטחון שזלג ממני בכל פעם שהבטתי בעיניה של נערה יפה בהפסקות. לא לאבד את הראש מחיזוריה של האקסית "בלאדי מרי", ולא לנשק לראשונה את אותה דניאל אדלמן שחיזרה אחריי גם כן. הייתי שמח אילו הייתה לי ההזדמנות לחזור ולהתחיל עם עשרות הבחורות שסיבבו את ראשי.

אני אשמח יותר מכל דבר, לתקן את הנידוי החברתי שעברתי בבית הספר היסודי, ולגבש סביבי יותר ויותר אנשים שיגרמו לי לחייך גם כלפי חוץ, אך גם מבפנים.

אני ארקוד על מדרגות הרבנות, אילו רק הייתה לי ההזדמנות לחזור לאותה דקה גורלית בצו-הראשון כשסיפרתי לרופא האידיוט שלקחתי כדורים חזקים במיוחד בילדותי, אך לפני שנים- דבר שמנע ממני את "גיבוש יום הסיירות", ואת הגשמת החלום להגיע לחטיבת הצנחנים. כמובן שיש עוד כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לשנות, ולמחוק אותם לגמרי מדפי ההיסטוריה האישיים שלי, אך לא אעלה אתכם, וגם לא את עצמי בחייו של עלם מתבגר בן 18 וחצי.

ובכל זאת, לאחר האופוריה שמתפשטת בגופי לאחר חלום "רטוב" שכזה- אני חייב להתמודד עם האמת, שבה לא אוכל לשנות את הנעשה. אני לא אוכל להתחיל עם אותן בחורות, ולא אוכל להתגייס לצנחנים.

אבל כן אוכל להתחיל עם בחורות אחרות, להתגייס לחטיבת גולני, ולנסות להגיע לאחת מהיחידות המיוחדות שלה. כן אוכל לפתח בטחון עצמי שיגשים לי את אותן פנטזיות חברתיות- אני רק בן 18 וחצי, ואני כן יכול לקבוע לי עתיד אחר מהזה שאליו אני צועד כרגע.

החלטתי, בכל ליבי, לעשות שינוי, אחת ולתמיד. זה כמו לנסות ולעשות דיאטה- צריך להתמיד, ולעיתים זה קשה, אבל אני הוכחתי לעצמי באחרונה שעל אף הפיתויים השונים- אני טוב מהם. כשראיתי את כותרת הפוסט בבלוגה של האקסית ברשימת ה"עדכונים האחרונים"- "יום שישי...אתה יודע ;)"- על אף הבלבול וההרגשה הנוראית שנפלו עליי- החזקתי את עצמי חזק, ולא נכנסתי בכדי לראות כיצד היא משתעשעת לה עם בחור אחר. ואני כל כך גאה בעצמי, שסוף סוף עמדתי בפיתוי הקשה הזה. והוא אכן קשה, לא תסכימו?

במילים אלו, אני משביע את עצמי ולנסות ולהיפרד מחבר יקר ביותר- המחשב האישי, ולתת לרגליי לשאת אותי למחוזות נדחים. כשראיתי היום בסרט "מיסטר בין- החופשה!" שהאידיוט המהלך הזה מטייל רגלית בין ערים וכפרים צרפתיים מרהיבים ביופיים- הרגשתי שזה בדיוק מה שאני רוצה. פשוט לנסוע לנקודת התחלה, ולטייל ברגל לאן שרגליי יישאו אותי. זה לא הרבה לבקש, במיוחד לאור העובדה שאין קל מזה במצבי.

אז בנימה אופטימית זאת, אני צועק:

Viva la France! 

שלכם,

סר וינסטון צ'רצ'יל, שיותר מאי פעם- רוצה להשתמש בשמו האמיתי. הרי מה כבר צריך להישאר מסווג בבלוג הזה?

נ.ב- חג שמח! מה אתם אומרים על התחפושת?