*הסיפור מבוסס על אירועים אמייתים, אך לא סיפורים אישיים.

רב"ט יוני אהרון נמצא ישוב על ברכיו, ועיניו מביטות אל הקרקע. לא נראה שליבו פנוי להתעסק במתרחש סביבו. סירנות של אמבולנסים ומשטרה, וקהל המוני שנאסף מסביב.

"נא להתרחק מהאיזור- זהו שטח צבאי סגור!" צועק שוב ושוב אדם במדים עם מגפון, אך קולו נבלע מבעד לקול ההמון שהיה מזועזע לאור המחזה שלפניו.

אבק רב אפף את האוויר המדברי של נחל עוז, כנראה מהפיצוץ הנורא שהתחרש כאן לפני שעה קלה- והרוח טרם הספיקה לקחתו מאזור התופת.

יוני, חייל בן 20 המשרת בגדוד "ברק" של חטיבת "גולני", בדיוק נסע לסידוריו בעיר הסמוכה שדרות, כשאזעקת "צבע אדום" הקפיצה אותו, ואת האנשים סביבו, לתפוס מחסה, כפי שהתרגלו לעשות שנים- מפני ירי פצצות מרגמה, גראדים וקאסמים על ישובי הנגב.

כל כך הרבה זמן חיכה לחופשת סוף השבוע הזו, בכדי שיוכל לשכוח קצת מהמתח העולה בגבול רצועת עזה, שם חטיבתו עומדת באותם הימים- ובכדי שיוכל לחזור לחברה המחכה לו בכיליון עיניים, ולמשפחה הדואגת.

כשחזר למושב, ראה עשן מיתמר אל על. כשליבו מחיש פעימותיו, הגביר את קצב הנסיעה, עד שהגיע לרחוב שלו. שם הבין שחלומו הגרוע מכל התרחש.

יוני יצא בזינוק מן המכונית, ונעצר כמה מטרים מחוץ לביתו. הבית היה ממוטט, ועלה באש ועשן. יוני הביט במה שהכיר כביתו לפני שעות מספר בתדהמה רבה. חלפו שניות רבות עד שחלחלה לראשו המחשבה שכה ניסה להדחיק- כשעזב לסידוריו, המשפחה שלו בדיוק התכוננה לארוחת הצהריים. מה עלם בגורלם?

בצרחה גדולה אל השמיים, יוני התיישב על ברכיו והביט בעיניים ריקות על ניסיונות מכבי האש לכבות את השריפה, שלפי פחדו הגדול מכל- מכלה באותם רגעים את גופותיהם המרוטשות של אהוביו.

קהל שכנים, נפגעי חרדה ועמיתיהם, צוותי טלוויזיה, כוחות משטרה ומד"א- כולם עמלו מסביבו, והוא רועד כשדמעות לא נשלטות זולגות על פניו. מנסה למצוא נחמה.

כוחות מכבי האש הצליחו לאחר חצי שעה לכבות את השריפה המשתוללת. הזמן בעיני רוחו של יוני חלף כשניות ספורות, והוא הרים את מבטו על הבניין השחום. מבין ההריסות, לפתע, התגלתה אל מול עיניו יד לבנה שלא נשרפה באש. יד קטנה ושברירית. ידה של אחותו הקטנה, בת ה15, רוני.

יוני עוד הספיק לראות כיצד מעלים את גופה החרוך לאלונקה, לפני שנגיעה קלה בכתפו החזירה אותו למציאות.

"אני מצטער, יוני," ניסה לנחמו מפקד פלוגתו דן הלפרין, שהגיע ,לדבריו, מהר ככל שיכל. "אבל את הנעשה לא תוכל להשיב..."

יוני הסתכל בתוך עיניו הירוקות של מפקדו, ולא ידע מה לומר. לא ידע מה לחשוב. כל מה שיכל היה לחשוב עליו היה המחזה של ידה של אחותה האהובה. מתה.

"יוני, תסתכל עלי," ביקש דן. "אתה יודע שאנחנו אמורים לצאת לפעולה בעוד כמה ימים. אבל לאור המצב הנוכחי...אני מוכן לסדר את זה שתוכל להישאר מאחור. אתה..."

"לא," תקף אותו יוני בחזרה. "לא. אני לא אשאר מאוחר. איך אוכל לחיות עם עצמי, אם לא אלחם למענם? אם אוותר בגלל שהם מתים? אחותי הקטנה נשרפה למוות, ואתה מצפה שאני אניח לזונות האלה מהרצועה להתחמק ללא עונש?!"

דן נרתע במעט לאחור, כשמבט מופתע על פניו, אך התעשת במיידית, ושלח את ידו בכדי לטפוח ליוני על השכם.

"בוא," אמר. "דרך ארוכה עוד לפנינו".

למחרת הייתה הלוויה. לוויה שהייתה עמוסה בקהל שכנים המוני, וישראלים שהגיעו במיוחד בשביל להזדהות עימי ובני המשפחתי הפגועים- אפילו צוותי טלוויזיה הגיעו לסקר את "האירוע המיוחד". הרגשתי שפוגעים בכבודה של משפחתי בכך שעושים ממותם הכואב כל כך עוד סיפור דרמטי, או כתבה אדישה. ובכל זאת, נגעה בליבי העובדה שמאות, אולי אלפי אנשים הגיעו לתמוך בנו, כשחיינו התמוטטו עלינו כמו בניין מפצצת מרגמה- בן רגע אחד.

לאחר יום מלא דמעות וזעקות שבר, הבטתי אל השמיים, עוד אני הולך בסוף השיירה מן הקברים הטריים, בהם נקבר משהו ממני. אני יודע שבימים הקרובים עליי להיות חזק, בכדי שאוכל להוכיח למשפחתי, שבליבי האמנתי שמסתכלת עליי אי שם מלמעלה- שאני חזק מספיק בשביל להמשיך הלאה, ובכדי לנקום את מותם האכזרי.

בשעות אחר הצהריים כבר התייצבתי מחדש בבסיס, הנמצא סמוך לגבול עם רצועת עזה, מוכן לכל פקודה שתינתן.

ביום שלמחרת, כשקמתי לאחר כמה שעות שינה בודדות, השעה הייתה כבר 11:20. בחוץ נשמעו רעמים חזקים ביותר, אני התארגנתי במהירות, יצאתי אל מחוץ לאוהל, וממש יכולתי להרגיש את המתח העומד באוויר. ניגשתי אל תומר, שבדיוק יצא מחדר האוכל, לשאול מה פספסתי בזמן שישנתי.

"שמע, אחי- אני מ'זה מצטער..." ניחם אותי תומר.

"שכח מזה, " סירבתי לפתוח את הנושא. "תגיד, מה התחדש? חיל האוויר יצא כבר לדרך?"

"כן, ממש עכשיו. לא שמעת את המנועים? וואלה, אני אומר לך- אני לא מקנא בערבים האלה..." ענה לי באושר.

המשכתי הלאה, אל תוך חדר האוכל, בשביל למצוא את המפקד דן מסביר בהתלהבות על ההפגזות של חיל התותחנים בהמשך הימים הקרובים. כולם קיבלו אותי אל השולחן בחיוך, ולא אמרו מילה על מצבי העגום. אילו חברים- כאלה שתומכים, ולא מעלים ברגעים קשים זיכרונות כואבים.

ביומיים הקרובים, התחילו ליפול על אזורינו פצצות מרגמה ורקטות קסאם. בחדשות דיווחו על נפגעים פיזיים, ונפגעי חרדה רבים. ובכל זאת, הייתה מן אופוריה באוויר, שכן דיווחים על פגיעות שלנו ונפגעים רבים מהצד השני הגיעו על ימין ושמאל. לא משנה כמה כוח ואיזו רמה של מוסריות יש בידך, ברגע שפוגעים בך, אין דבר מתוק יותר מפגיעה חזרה.

השאלה העיקרית שעמדה באוויר הייתה: "מתי אנחנו נכנסים?". אמנם בעורף האזרחים ביקשו שימוש רק בחיל האוויר, כדי למנוע פגיעה בנו, ב"ילדיהם"- אך אנחנו ידענו שבכדי להשיג את מטרות המבצע הפתאומי, שקיבל את שם הקוד "עופרת יצוקה", עלינו להיכנס לשטח בעצמינו, ולטפל טוב טוב במחבלים שיורים עלינו טילים. במחבלים שהרגו את משפחתי, ומשהו ממני.

ב3 בינואר, 2009, החל צה"ל בשעות הצהריים בהפגזה ארטילרית על מטרות ברצועת עזה.

שעות לאחר מכן, קיבלנו את ההוראה מלמעלה: "אנחנו נכנסים".

הייתה התרגשות בין כולנו, והתלחשויות רבות עברו מאוזן לאוזן בזמן בו עלינו על ציוד. אחרי שנים של סבלנות, אם אפשר לכנות את חוסר התגובה שלנו כך- הגיע הזמן להראות למחבלים מאיפה משתין הגולנצ'יק.

בשעות אחר הצהריים יצאנו אל הדרך. נכנסו דרך המחסומים, אל השדות ושטחי ההפקר בין הצד שלנו לשלהם. נאסר עלינו להוציא הגה, וברקע נשמעו ההפגזות האדירות של התותחים הצה"ליים, שפגזיהם עפו מעלינו, כאילו קוראים לנו להצטרף אליהם.

התקדמנו בערך קילומטר אל מעבר לגבול הבטוח הישראלי, כשלפתע שמעתי קול חלש אך חד מלפניי: "דן, הסתכל מימין- אלו מחבלים?"

"שיט!, " צעק המפקד דן. "כולם אל הקרקע, מיד! מחבלים בשעה 3!"

מיד השתטחנו על החול הרך שבשדות האיכרים הפלסטיניים, ודרכנו את הנשק. התרוממתי מעט, והסתכלתי אל עבר כיוון המחבלים. לנגד עיניי ראיתי דמויות הרחוקות מאיתנו בחצי קילומטר, והן יוצאות בודדות מתוך האדמה.

"נצור אש, כולם!" דן פקד, ופנה אל האלחוטן. "מסור את פרטי מקומם של המחבלים, ודאג לפוצץ אותם לכל הרוחות!"

נשמעו כמה מילים לא ברורות מאחוריי, ואני הידקתי את אחיזתי בנשק. זאת אמנם לא הפעם הראשונה שבה אני נתקל במחבלים, אך תחושת הפחד המהולה באדרנלין תמיד גורמת להיות חד יותר. רפלקס ההישרדות, קראו לזה.

כמה מילים לא ברורות מכיוון המחבלים, ולפתע נשמעת יריית תותח מרחוק. בן רגע, החלו ליפול בקרב המחבלים פגזים. פעילי החמאס הללו איבדו מהר מאד את קור הרוח, והחלו רצים בחזרה לעבר העיר.

"אש!" פקד דן נחרצות. התחלנו לירות, וזיהינו פגיעה בכמה מהם, שפשוט התמוטטו אל הקרקע, בצורה לא טבעית.

"זוזו!" נשמעה הפקודה. קמנו על רגלינו, ובמהירות התחלנו לצעוד לעבר מטרותינו. מטרת כוחות צה"ל ביום הראשון לפלישה הקרקעית, הייתה לבתר את רצועת עזה לשלושה חלקים. מטרת הגדוד שלי הייתה לתפוס ולהחזיק בגוש בתים, המאפשר תצפית על מעבר כוחות החי"ר והשריון אל תוך העיר עצמה.

במשך כחמש דקות דהרנו ממש עם הציוד מעלינו לעבר העיר, וכשהגענו למרחק קצר יחסית משורת הבתים הראשונה, יכלנו להבחין היטב בחלונות מנופצים ומספר מבנים שכמעט והושמדו בהפצצה הארטילרית. כנראה בתים של מחבלים.

דן הרים את ידו, כסימן לעצור. היינו כ12 חיילים, דרוכים ומוכנים לפעולה.

הוא הוציא משקפת מהחגור, והסתכל על המבנים. לאחר תצפית קצרה, הסתובב ואמר: "ההוראה היא לחכות, עד שכוחות ההנדסה יוכלו לומר בבטחה שהאזור לא ממולכד. בינתיים אני.." וירייה נשמעה. הכדור חלף היישר ליד המפקד, ופגע באלעד מימון, הישר בכתף.

"התפזרו! תפסו מחסה! מהר!" הורה לנו דן, כשהוא קופץ לסייע לאלעד הפגוע להגיע למחסה מבטחים.

"יוני, אמיר, וטל- התמקמו וחפשו את מקום הירי."- בלי לדבר או להסס כלל, זחלנו קדימה, אל עבר שורת הבתים. לפתע צרור מפלח את החול שלידי. אני מתגלגל הצידה, ומנסה לפענח את מקור הירי. הרי לא נפסק, ואני רואה שמשמאל יושבת חוליה של מחבלים, ויורה עלינו. מימין, פתח עלינו מחבל באש מקלעים כבדים מאחד החלונות.

"השב אש!" נשמעת הפקודה באוויר, ואנחנו מתחילים לירות. אני לא מצליח לכוון, או לראות דבר. הכדורים שורקים מעליי, ואני יודע שאם אתרומם, רצועת עזה תהיה הדבר האחרון שאראה בחיי. יריות נשמעות מכל עבר, וגם צעקות. רעמי התותחים מרעידים את האוויר שמסביב, והמצב נהיה רק חמור יותר. פצצות מרגמה מתחילות ליפול בשדות הפתוחים, אך לא בדיוק רב.

"עלינו לפרוץ אל תוך העיר. עכשיו!" זעקתי אל אמיר וטל ששכבו לצידי. הם הסתכלו עליי, והנהנו. יריתי עוד צרורות בודדים אל עבר המחבלים, והתחלתי לזחול לעבר המבנים שהיו רחוקים כ200 מטר ממני. עפר, אבק, וקולות מלחמה עפים עלינו מכל עבר, אך אנחנו בשלנו- ממשיכים לנוע. איני יודע מה עלה בגורל של שאר חברי הפלוגה באותם רגעים.

אני מגיע אל שורת הבתים הראשונה, ומתרומם. מאחוריי מגיעים תוך שניות גם טל ואמיר. אנחנו מסתכלים לכל עבר, בכדי לוודא שלא ירו עלינו מאחד הבתים. אנחנו מתקדמים מספר כמה עשרות מטרים, עד שלפתע נשמע צליל ה"קליק" של לחצן. בן רגע פיצוץ עז מאחוריי מעיף אותי לפנים, ומפיל אותי על הקרקע. אט אט אני מתרומם על כפות ידיי החתוכות, ומסתכל לאחור- אמיר שוכב ללא פגע, אך מכוסה אבק- אך טל היה פגוע קשה. הפיצוץ אירע מבית ממלוכד, ופשוט העיף את טל אל קיר אחד הבתים המקבילים.

אני מביט בגופתו המרוטשת של טל, לא מסוגל לקבוע אם מת או לא, אך מבחין שהרופא הפלוגתי מגיח מהשדות, בליווי של כמה לוחמים, בראשם המקפד דן. "יש לנו מספר נפגעים..." הוא מתחיל, אך נפסק כשמבטו נח על טל חסר ההכרה. "עלינו להמשיך, קדימה!"

כוחות הנדסה התלוו אלינו לסיור ברחובות, כשהם מנטרלים מטענים בכל כמה בתים. ממש מלכודת אדירה הכינו פה השטנים.

המשכנו בהליכה מהירה, אל עבר שורת הבתים המתוכננת. את מפת האזור ידענו כמעט בעל פה! הנחנו שהמחבלים מודעים לחשיבות האסטרטגית של אותם מבנים, ושלא יהיה פשוט לכבוש אותם מהם.

הלילה כבר החל לרדת עלינו, ולפנינו הדרך הייתה עוד ארוכה. בחסות החושך, התקדמנו אט אט, בכדי לוודא שלא נתפוצץ סתם ממטענים אקראיים. מרחוק נשמעים רעמי מנועי המטוסים שמעל, וצרורות אקראיים. לפתע, נפתחת אש מקלעים מאחת החצרות הסמוכות. דמי קפא בעורקיי, ולרגע הייתי בטוח שבקלות כזו, נקטפו חיי. לאחר שעברו מספר שניות, ומצאתי את עצמי ללא פגע, הבנתי שהאש כנראה הייתה מכוונת לכיוון אחר. המחבלים באותה החצר ניסו לפגוע בחברינו שבצד השני.

"נאגף אותם" הסביר דן. ירדנו מהרחוב הראשי, והגענו לכניסה הראשית לבית, שמחצרו יורים על כוחותינו. התקרבנו לדלת, ובמבט והנהון מצד דן, טוראי עופר קמינסקי בעט בחוזקה בדלת שנפתחה לרווחה. על שולחן המטבח ישבו שני אנשים מזוקנים, ורובי קלאצ'ניקוב שכובים על השולחן לצידם.

הם מרימים את ראשם, ובמבט נדהם שולחים את ידיהם אל הנשקים, אך אנחנו היינו מהירים יותר. בשניות ספורות, וכמה צרורות מרובי "התבור" שבשרותינו- הזוג היה מנוטרל, כשאחד הועף לאחורנית מכדור בראש, והשני התמוטט לפנים ונפל על השולחן. מתים.

אך הקרב עוד לא הסתיים.

מבחוץ עוד נשמעו יריות וצעקות, והיה עלינו לפעול מהר. פניתי אל גרם המדרגות, בכדי לעלות ולבדוק את הקומה השנייה. אולי משם תהיה זווית ירי טובה על החלאות שבחוץ. אני מניח את רגלי על המדרגה הראשונה, ולפתע צץ במעלה המדרגות אדם מזוקן, חבוש כאפייה ומשקפיים. אני מרים את רובי, מכוון- ועוד הוא צועק לאלוהיו, אני יורה. הוא נזרק לאחור מעוצמת הכדורים, וגופו נשען על אחד הקירות. אני עולה במהירות במדרגות, ומציץ אל מעל האחרונה, בכדי לראות שהשטח פנוי. אני מסיים לעלות, וחולף על פני גופתו של המחבל. הוא ניראה כבן 18, לא יותר. פניו הריקות ופיו הפתוח למחצה היו מהולים במן פחד. כנראה עטו אותו ברגע בו הכדורים קרעו את ריאותיו. משום מה, חשתי- כי מותו לא סיפק לי את העונג לו ציפיתי.

הגעתי לסוף המסדרון, פרצתי את אחת הדלת החארונה, וזרקתי רימון. לאחר הפיצוץ, שמעתי צעקה עמומה. הסתערתי פנימה,והתסכלתי סביב. על המיטה שכבה גופה, שפניה מוסתרים ממני, וגבה מדמם. ניגשתי אליה, וסובבתי אותה. לפניי ניגלו פניו של ילד מפוחד, עטוף בידיי אימו המתה. מפיו זלג דם, ועיניו היו מלאות פחד ושנאה.

רציתי לגעת ולהושיט לו עזרה, אך גופי קפא. המחבלים נלחמו ביודעין שבני אדם חפים מפשע, ומפוחדים עד מוות מסתתרים בחדרי הבית. אמנם בתוכי שיוועתי לנקמה- אך לא יכולתי לשאת את המחזה של הילד, שגילו לא עולה משל אחי הקטן בן ה13, שנהרג בהפצצה לפני כמה ימים. ילד מפוחד, חבוק בזרועות אימו שאני עצמי הרגתי.

עוד אני עומד שם, חלפו שניות מספר בלבד, בו שאר חברי הפלוגה הצטרפו אליי. אחד מהם ניגש אל הגופה והילד, והשאר התמקמו.

"יוני...יוני!" שבה וחזרה הצעקה, ושברה את ההלם שעטף אותי.

המפקד דן הביט בי בעיניים רציניות, וכשראה שחזרתי למציאות, הצביע על אחד מהחלונות.

בן רגע, יכולתי לראות את החולייה שירתה מבחוץ. היא שלטה על שטח אדיר, וברגע יכולתי לראות את כוחותינו מרותקים לאדמה.

"אש!" זעק דן אל תוך התופת שהתחוללה בחוץ.

"שמע ישראל!!" צעק אמיר.

וריססנו. ריססנו מחסנית שלמה על החוליה שמנתה כ6 אנשים.

כמה מהם נפלו מיד, חלקם לאחור על הקרקע, וחלקם נזרקו על החומה שמאחוריה הסתתרו. אחד מהם ניסה לחפש מחסה מאחורי השולחן שבחצר, אך כדורינו קרעו את השולחן לגזרים, וכך גם את גופתו.

לפתע, אני מבחין בזווית העין במחבל העומד מצד שמאל, בחצר שם למטה. אני מסב את ראשי אליו, בכדי לראות כיצד הוא משגר בנו רקטת RPG. היה פיצוץ אדיר, חום עז, וצעקות.

עיניי נעצמו והרגשתי כיצד אני נופל נפילה חופשית, גבי פוגע במן גג ביניים, ואני נופל אל האדמה. אני פוקח את עיניי ומצליח לראות כיצד שני מחבלים יורדים אל בטן האדמה. אני קם, בכוחות שלא ידעתי שקיימים בתוכי, ורדפתי אחריהם. ראיתי שהם יורדים לתוך בור, שמוסתר היטב מן העין. כן, שמעתי לפני הפלישה שהמחבלים יצרו רשת של תעלות בכדי לעבור בקלות דרך הרחובות הנחנקים מעשן, ובכדי לעשות לכוחותינו סדום ועמורה.

בלי לחשוב, שלפתי רימון, הוצאתי את הנצרה וגלגלתי אותו פנימה. המחבלים שבפנים כנראה הבחינו במוות המתגלגל אליהם מתוך ידי, שכן שנייה לפני הפיצוץ המתוק שקרע אותם מן העולם- הספקתי לשמוע אותם קוראים לאלוהיהם פעם אחת אחרונה.

בימים הקרובים הגדוד שלי עומד לשמור על אותו גוש בתים שכבשנו. לא היו לנו הרוגים בפעולה, אך פצועים רבים. אמיר,לדוגמה, נפצע קשה כשאיבד באותו פיצוץ קטלני את זרועו, מעל המרפק. לא ידעתי איך לעכל את הבשורה הקשה הזו.

המשכנו לשמור במשך שלושה ימים על השטח רחב הידיים שנגלה לפנינו. כוחות שריון וחי"ר גדולים עברו בו מידי יום, ואנחנו יכולנו להשקיף ולשמור על עליונות באזור.

אני זוכר ששמעתי שעם כוח רב, באה אחריות גדולה. והשיעור מהחיים לכך לא איחר לבוא.

באחד מן הימים בו שמרנו על הגזרה, עמדתי עם המשקפת והשקפתי על הנוף. מדרום היתמר עשן שחור מעל עזה, ומצפון עמדו טנקי מרכבה סימן-4 המאיימים על עזה בכל עוצמתם האדירה. אמרתי לעופר, ששמר לצידי, שאני מרגיש גאווה גדולה לראות את הטנק הישראלי עומד ממעל, ושומר על המדינה. יש בתמונה הזאת מן הניצחון והגבורה, כמו שלמדנו בסיפורים מילדותינו. צחקנו, בפעם הראשונה מזה ימים. זאת פעם ראשונה מזה ימים ששמחה מצליחה להתגנב לליבי.

אני משקיף עם המשקפת שעל צווארי על הטנקים, ומרגיש נחת. לפתע, אני רואה כיצד אחד הטנקים מפנה את הקנה שלו לעברינו. אני מכווץ את עיניי בריכוז. לא חלפו מספר שניות, והוא ירה. אני מוריד את המשקפת מעיניי, במבט נורא, ולאחר שניה, אולי קצת יותר- הבניין שממיננו, בו היו חיילים מהגדוד, נפגע מפגז. רעש נורא, וההרגשה- עוד יותר נוראית. אני יורד במדרגות, ויוצא החוצה. אבק ועשן מילאו את האוויר, ומהבניין נשמעות צעקות עמומות.

כשנכנסתי לבניין ראיתי דם רב על הקירות, והרצפה. חיילים רבים שכבו על הרצפה המלוכלכת, וקיבלו טיפול בלחץ רב, ואימה. לימים יסתבר שנפצעו כעשרים חיילים, ונהרגו ארבעה. טעות, זה כל מה שזה היה.

ביום הרביעי לשמירה על הקו, קיבלנו את ההוראה לצאת לדרך. הסתבר שהייתה שכונה שלמה המלאה במחבלים, אך חיל האוויר לא יכול היה להפציצה, שכן היא הייתה מלאה באזרחים חפים משפע, שאנשי החמאס ניסו להיבלע בתוכם.

שוב ההתרגשות מההליכה אל הלא נודע. אני כבר ימים לא מעטים בשטח, ו"זכיתי" לחזות במחזות אימים, ולהרגיש את אובדן היקרים לי. ידעתי, שהמשימה העומדת לפנינו חשובה מאין כמוה, שכן המחבלים המסתתרים שם, ללא שום מוסריות בליבם, או חמלה ורחמים לזקנים, הנשים והטף- ינסו לפגוע ולהרוג בעוד ישראלים, כמו שעשו למשפחתי. הרגשתי שליחות ממש, בעת היציאה למבצע.

"...בשכונה בתים רבים, המאוכלסים בתושבים. הבני זונות מנסים להסתתר בתוכם. עליכם להיות זהירים, להפעיל את הראש ושיקול הדעת. אנחנו רוצים להימנע מפגיעה בחפים מפשע. לפחות כמה שנוכל. תזכרו, הם אמנם רוצים להרוג בנו ככל שיוכלו, אבל אנחנו לא הם. אנחנו בני אדם. במלחמה, כמו שבמלחמה." נאם המפקד דן, לפני היציאה.

"כן, המפקד!" סיכמנו כולנו יחדיו.

"אז למה אנחנו מחכים?" השיב דן בחיוך.

ההליכה בין הבתים ההרוסים והנטושים הייתה חוויה משונה. כולנו ידענו שאלו היו בתים של אנשים, ואולי אותם תושבים עדין בתוכם, מתים. ממש כמו ביתי שלי. אבל לא הרגשתי רחמים, ולא ייסורי מצפון. כשחוש ההישרדות משתלט, הוא דואג לנתק אותך מרגשות העלולים ממך לנסות ולשרוד בכל מחיר. גם לא נקמה גאתה בתוכי. לא הרגשתי שמחה או ניצחון כשראיתי כיצד חיים של אנשים התמוטטו להם ונגמרו. חשבתי שאשמח לקחת מתושבי עזה את מה שהם לקחו ממני. כנראה שמהפקד דן צדק. אני לא חיה.

עוד אני מהרהר ומביט סביבי, אנחנו חולפים על פני גבעת חול גבוהה יחסית, ארוכה מאד- שכאילו הפרידה בין השטח שלנו, לשלהם.

"יוני, לך תציץ מעלה- ותדווח מה אתה רואה" פקד עליי דן.

"הנהנתי, וטיפסתי במעלה הגבעה הקטנה. כשהגעתי לפסגתה, הבטתי סביב, וראיתי רחבה ענקית, שבתוכה עומד שוק ממש, אך ריק מאדם, לפחות כך ניראה- ומסביב הרחבה בתים רבי קומות. לפתע, בזווית העין אני רואה תנועה, וכשאני מביט לימיני- אני רואה אדם מבוגר אוחז בידה של ילדה קטנה, האוחזת בידה השנייה בדגל לבן, כאות לכניעה. הם התקרבו לעברי, ויכולתי ממש להבחין בתווי פניה של הילדה. עורה בהיר מאד, ושיערה אסוף בשתי צמות. עיניה קטנות, ופיה קפוץ. היא לבשה סרבל קטן מג'ינס על חולצה לבנה.

כשהבטתי בה, תקף אותי המחזה של ידה הקטנה של אחותי המתה, מתוך הבית העולה בעשן במושב "נחל עוז". לא יכולתי להפסיק לחשוב על היד המתה המבצבצת מבין ההריסות. רעד עז עבר בגופי, והרגשתי דחף נורא לשבור, להרוס ולנתץ. מבלי לחשוב, אני מרים ומכוון את נשקי אליהם, ופניי מתכסות בזיעה קרה. אני ממש עומד לסחוט את ההדק ולהוציא את זעמי עליהם, כשאני מרגיש כיצד אדם עומד לידי, ומסיט את נשקי כלפי מטה. התסכלתי עליו- המפקד דן עמד שם בחיוך, והניד את ראשו בשלילה. הוא הבין אותי, וכנראה ידע מה חלף בראשי באותם רגעים.

עוד אני מביט בפניו הרגועים, ירייה נשמעת. אני רואה למשך שנייה קצרה איך החיוך הקל שעל פניו של דן נגוז, וכיצד הוא מועף במורד הגבעה הקטנה. אני מסיט את ראשי מיד אל זוג הפלסטיניים ההולך מולי, ורואה לשבריר שנייה את הגבר מחזיק בידו אקדח- ויורה. אני מרגיש כאילו אגרוף מברזל פוגע היישר בחזי, ואני מועף לאחור. אני נופל אל הגב, וממשש את גופי, בכדי לראות אם נפגעתי. השכפ"ץ שנשאתי עלי גופי, הציל את חיי, ומנע מהכדור לקרוע את ריאותיי. הרגשתי שנאה כה רבה גואה בתוכי. אותו אדם מבוגר, השתמש בילדה קטנה, בשביל להערים עלינו. הוא השתמש בגופה של ילדה תמימה, במחוזם של גברים.

מסביבי החלו צעקות והוראות להישמע לכל עבר. עופר עוזר לי לקום, ומורה לי לעלות על הגבעה, שם חיילי הגדוד כבר מנהלים חילופי אש לעבר מחבלים שנמצאים בבניינים הגובהים שסביב הרחבה, מעל לראשם של המחבל האוחז בידה של הילדה. הבטתי סביבי, וראיתי את הרופא הגדודי מכסה את גופתו של המפקד דן המתה בשמיכה. לא היה באותו הרגע מקום לבכי או שברון לב, שכן היה עלינו לצאת משם בחיים. בהיעדרם של המפקד דן, וסגנו אמיר- הוטל עליי לפקד על הפלוגה. עליתי בחזרה במעלה הגבעה, והבטתי על השוק שלפני רגעים קלים, היה שומם ושקט. יריות, אש וצעקות מכל עבר. צרורות העיפו את החול שמולינו, ולצידי חיילים החלו להיפגע מרסיסים וכדורים. ידעתי שאסור לנו לוותר בקרב הזה, אך גם אסור לנו להיות מרותקים לאותה גבעה- אחרת כולנו נמות שם. בהחלטה של הרגע, ירדתי מן הגבעה וחילקתי את החיילים לשתי קבוצות. אחת לחיפוי, ואחת להסתערות. הוריתי על אנשיי לפתוח באש תופת, מבלי לפחד, על נקודות הירי, כשבו זמנית נזרוק אל השטח הפתוח רימוני עשן רבים. בזמן המתאים, נפרוץ במרווחים גדולים אל השוק  העומד מתחתינו, והנהרס תחת התופת.

וכך היה.

הוריתי על בדיקת תחמושת. לאחר דקה, הוריתי על כולם יחדיו, להסיר כל פחד מעליהם, ולפתוח באש על הנקודות שציינתי. בן רגע, הירי כלפינו כמעט הופסק, כשכוחותינו ירו כמו משוגעים לעבר האויב. בלי לחשוב פעמיים, הוצאתי מהחגור שעליי את רימון העשן, שחררתי את נצרתו, וזרקתי אותו אל השוק. כמוני, עשו כך גם אחרים. תוך חצי דקה, השוק התמלא עשן- ובצעקתי "שמע ישראל!" קמנו על רגלינו והסתערנו.

העשן החל ממלא את ריאותיי, ומסביבי ניתזו קליעים נותבים, שכן המחבלים שבבניינים מעל לא יכולנו לראות אותנו בכל המהומה. הסתערנו לעבר המבנים, והניצחון. כבר הייתי בחצי הדרך, כשלפתע הבחנתי בדבר שהקפיא את רגליי. הילדה הקטנה, שנשאה את הדגל הלבן הייתה שרועה מעל גופה, ללא נוע, ודגלה שכוב לידה, קרוע.  הבטתי בה במבט קפוא, והרגשתי חסר אונים. לא יכולתי לנתק את הרגש הזה ממני. מה הביא אדם מבוגר לגרור ילדה קטנה ותמימה אל מותה בקרב שנאה של אחרים?

"יוני! יוני!!" אני שומע צעקה עמומה. אני מביט לשמאלי, ורואה בהלם כיצד מחבל משופם מכוון אליי את נשקו. במוחי עוברת המחשבה שכאן אמצא את מותי, בין נקיקי השוק הנטוש, לרגליי הילדה המסתורית. אך עוד אני משלים עם המוות, אני רואה כיצד ראשו של המחבל מועף לאחור, וגופו נגרר אחריו, כשפרץ של דם ניתז על הדוכנים והרצפה של לידו.

אני מהנהן לעבר עופר שעמד לידי, וחוזר לרוץ דרך העשן לעבר הבניינים.

הגענו, עופר ואני, אל אחד הבניינים, ולפנינו ניצבה דלת. ריססתי את המנעול, ובעטתי בה בחוזקה. לפנינו נגלה גרם מדרגות. התחלנו לעלות בו בריצה, כשלפתע יוצא מאחורי העיקול מחבל. אנחנו כל כך קרובים אחד לשני, שאין כבר שימוש לאש חיה. המחבל מפוחד, ואני מלא באדרנלין וגאווה- ואני מטיח בו את כת הנשק שלי- והוא מועף על אחד הקירות. אני מכה בו שנית, ורואה כיצד ראשו מוטח  בקיר, ולא נע עוד, כשדם רב זולג מפניו השבורות.

אנחנו פורצים את דלת חדר המדרגות לתוך מסדרון, ורואים שני מחבלים היורים על כוחותינו שמסתערים בשוק. אני ועופר לא מהססים, ויורים בהם בגבם. אחד נופל הצידה, חודל מלנוע- והשני מועף בעוצמת האש אל מחוץ לחלון.

אני מביט בעיניו של עופר, וממשיך לטפס בגרם המדרגות אל הקומה השלישית, והאחרונה. כשאני מגיע לסוף המדרגות, ניצבת מולי דלת. אני מנסה לסחוט את הידית, אך זאתי נעולה.

אני יורה במנעול, שולח את ידי אל הידית בפעם השנייה, ונזרק על הרצפה. פיצוץ אדיר מרעיד את הבניין כולו. עשן רב ממלא את חלל חדר המדרגות, וכשאני מצליח לפתוח את עיניי, אני רואה שהדלת רוסקה לחתיכות, והצילה את חיי שלי ושל עופר. כשהעפר התפזר במקצת, יכולתי לראות שכל הקיר החיצוני של המסדרון שאליו ניסינו להיכנס רוסק, וכאילו עמדו במרפסת.

על הרצפה זחלו להם מחבלים גוססים. ניגשתי אל אחד מהם, סובבתי אותו אליי, והוא הביט בחלל האוויר, כשהוא מלמל בערבית, ממש לוחש. הוא מסיים את מה שנראה כתפילתו, ולפתע נועץ בי מבט חודר. אני מביט בו בחזרה, ורואה כיצד אישוניו מתרחבים. הוא מת בזרועותיי.

הבטתי אל הנוף שבחוץ, וראיתי טנקים ישראליים שמפגיזים את הבניינים סביבי. עופר חשב במהירות, והוציא מתיקו דגל ישראלי. הוא נופף בו, בכדי לסמן שאנחנו חיים בבניין, ובכדי שלא יפגיזו אותנו. שוב.

אני מתיישב ונשען על קיר המסדרון הפנימי, ומתנשף בכבדות. הדירות בקומה הזו נהרסו כליל. אני מקווה מאד שלא היו בהן משפחות.

עופר מוצא מקל מטאטא ארוך על הרצפה, ומורה לי לבוא אחריו. בלי לשאול שאלות, אנחנו עולים עוד קומה, אל הגג. כשאני יוצא, רוח קלילה מנשבת ומלטפת את פניי. עופר אוחז בידו האחת את הדגל והמטאטא, ובידו השנייה חגורה שכנראה לקח מאחד המחבלים המתים. הוא קושר את כל אלה לאנטנה שעומדת על הגג. המחזה הזכיר לי את הסיפורים על החיילים הרוסיים, שהניפו את דגל הצבא האדום על גג הרייכסטאג בברלין. גאווה שטפה אותי.

ובחיוך קל, אני מתסכל לאחור. לנגד עיניי נגלת העיר עזה, שחורה ועצובה. המבצע הזה, "עופרת יצוקה", גבה חיים רבים, וגם אם לא את חייהם- אז את בריאות נפשם של בני אדם שבסך הכול רוצים לחיות בשקט. כשהעיר כולה עולה באש ועשן, ידעתי שבסכסוך הזה הולכים להיפגע ולהיהרג עוד אנשים רבים, איני יכול לנחש כמה, אך שאלה אחת מתגנבת לליבי:

"למה?"