לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


דבר אינו אמיתי. הכל מותר.

Avatarכינוי: 

בן: 33




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2011    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  




הוסף מסר

3/2011

יין ויאנג


השירים שעשו לי את השבוע!

 

Dynamite \ Cover by Alex Goot

 

 

California Gurls \ Cover by Alex Goot

 



בתרבות הסינית העתיקה, ולאורך השנים- גם בתרבויות מערביות יותר, הסמל "יין ויאנג" מסמל את שני צדדי המטבע. את הדבר והיפוכו. והיום, במהלך הג'וגינג ביער שבחצר האחורית של ארמון מלכת הולנד, עלתה בי שוב המחשבה החדה והכואבת שגם לחיי יש שני צדדים, טוב ורע.

 

עוד אני ואבי מפלסים לנו את דרכינו בשטח לא מוכר, דרך יערות אגמים והולנדים חייכנים, אני בודק לראשונה את נעלי הריצה הכתומות שחורות החדשות שלי שעלו 150 יורו (750 שקל. הייתי בשוק כשאבי הסכים לקנות לי אותן) ומרגיש כבד ולא בטוח כלל שהריצה הזאת תעבור בשלום, הרי הקודמת הופסקה באמצע בגלל כאבים חדים בברך. כשבדיוק עברנו מאחורי ארמון המלכה המפואר והנישא אל על- התחלתי להרגיש כיצד כף הרגל שלי נמעכת בתוך הנעל, ואיך הלחץ פשוט שוחק לי את הברך. כנראה שאריות מהפציעה שעברה- לעולם אל תקנו נעל שהיא אינה במידה שלכם. איך עשיתי שטות שכזו?

בראשי חלפה במיידית אותה מחשבה מדרבנת שאימצתי לקראת הגיבושים לצה"ל- לא להיכנע, ועל אף הכאב- להמשיך הלאה. אבל לא עבר זמן רב, לפני שהחלטתי להקשיב להגיון, ולא לטירוף הצבאי- עצרתי שוב באמצע, כי פשוט נשחקתי לגמרי.

כשאבי ממשיך הלאה, בין אגמים, עצים אדירים וגשרים- אני התחלתי לחזור בהליכה לכיוון המכונית, והמחשבות לא נתנו לי מנוח:

 

עד הגעתי להולנד לא היו לי שום בעיות עם הריצה, אלא להפך- תמיד הייתי בין המובילים. גנים טובים, יאמר לזכותי. אז נכון, קניתי בארץ נעליים שלא תאמו את המידה שלי- אבל לא תיארתי לעצמי שזה יגרום לי כל כך הרבה סבל עכשיו. המחשבה שחלה לחלחל לליבי כבר לפני שבועות מספר- "האם דפקתי את עצמי שוב, ולצמיתות?", "האם לא אוכל להתגייס לאחת לגולני בסופו של דבר, שלא לדבר על הצנחנים?"- גרמה לפניי להתעוות בכאב, ולמצב רוח הטוב שהיה לי לאורך היום פשוט להתרסק לרצפה.

התחלתי לבחוש בהרגשה הרעה שהכול מתפורר סביבי.

 

אבל כמו שאמרתי, יש גם צד חיובי. עד כה חייתי חיים לא רעים, לכאורה.

סיימתי את התיכון עם בגרות מעולה, קבוצת חברים טובה, חגורה שחורה בקרב מגע וחיוך על הפנים.

זכיתי להיות חלק ממשפחה בה ההורים לא גרושים, וזה לא מובן מאילו בימים אלו- ואפילו זכינו כולנו בהזמנות נדירה, ועברנו לחיות בהולנד בשליחות.

לדעתי, אני נראה טוב, ויש לי גם הרבה שכל ורעב לידע, ושאלות אין ספור. אנשים מעריצים אותי על היכולות שלי, ומאד מעריכים אותי. נחמד לדעת שאנשים תופשים ממני משהו, על אף שאני מרגיש כלומניק. כשבן אדם פוגש אותי לראשונה, הוא בדרך כלל רואה בי דמות מלאה בטחון עצמי ואדיבה, ואת זה לא אני אמרתי. לא פעם "החמיאו" לי כשאמרו לי שאני אדם בוגר, ומתחשב. כל כך הרבה פעמים החמיאו לי בחיי, עד שנהייתי ממש אדיש לכך.

 

ובכל זאת, כשהתהלכתי לי היום בראש מושפל אל האוטו, וחשבתי על הפוסט שאכתוב, כמו ישראבלוגר אמיתי (כמו שנאמר באחד מהפוסטים המומלצים, שאליהם עוד לא הצלחתי להגיע)- גאו בי המחשבות דווקא על הצד השני של המטבע. החלק הפגום של חיי. ולא חסרים בי פגמים.

 

הראשונה, היא הפציעה שלי ביד. אותה פציעה טיפשית, כבסוף הכול שיחקתי עם אחי בתור נער משועמם - ונכנסתי הישר בדלת זכוכית. קרעתי 6 גידים, ואת נשמתי ממש. 5 מהם חוברו, ועל ידי נותרה צלקת נחש אכזרית, ובכל פעם שאני נוגע במקום, ומשווה עם היד השנייה- זה מרגיש כל כך מוזר. למעשה, לאחרונה אני ממש מתחיל להתעסק עם האיזור, ואני חושב שהיום אפילו הצלחתי לדגדג את העורק הפנימי שלי. זה אפילו כואב לפעמים, סתם כך. מן כאב לא כאב מעצבן בשורש כף היד. לחשוב שטעות כל כך קטנה, עלתה לי לסיוט הזה לכל החיים. מילא זה היה בקרב, אבל מכזאת שטות?! בכל פעם שאני רואה את ידם הימנית של אחרים, אני מתמלא קנאה ועצב. יש לי מזל שאני לא נכה?

 

אני מוותר בקלות, ותמיד תישאר בי תחושת הכישלון מהעובדה שלא הצלחתי להתקבל לחטיבת הצנחנים. אילו הייתי פחות תמים ולא מספר לרופא, שלא בדיוק מזיז לו מכל המלש"בים שהוא בודק מידי יום ביומו, שלקחתי כדורים שנותנים גם לאוטיסטים- הייתי יכול להיות הרבה יותר שלם עם הגיוס שלי לצה"ל. ולמרות זאת, כבר קיבלתי בכל ליבי את גיוסי לחטיבת גולני.

לעולם לא תשכח בי הקנאה והכעס העצמי שרישיון הנהיגה שלי מוגבל לתיבת הילוכים אוטומטית בלבד. נכון, כילד לחוץ כטמפון- הייתי זקוק לבצע ויתורים בשביל לעבור את הטסט הרביעי המזורגג- אבל כשאני רואה כיצד מסביבי אנשים עוברים את הטסט הרגיל על ימין ועל שמאל- אני מתחלחל מקנאה עזה. מהרגשת הכישלון- שאני נכשלתי במקום בו אחרים הצליחו.

 

אני אדם שמנמן, ותמיד הייתי. ולא משנה כמה ניסיתי להרזות, ולהשטיח את הבטן- לא יכולתי להלחם בתשוקה שלי לאוכל. אני אוהב לאכול, ולמזלי יש בי את הרצון לעשות ספורט- אחרת באמת הייתי נראה כמו צ'רצ'יל. ישנם אנשים שמגחכים למשמע קיטורי על הכרס הקטנה שלי, אבל אני תמיד ארגיש לו בנוח, ותמיד אשב כשמשהו לוחץ על הבטן שלי פנימה. חולה בראש, הבריטי הזה. איך הגיע להיות ראש ממשלה?

 

מבחינה חברתית? רק בתיכון נהפכתי לבולט. עד אז- הייתי שולי, או שיער לעזאזל. שק חבטות מילוליות. אבל בתיכון רכשתי לעצמי חברים שנלחמו עליי בדרכים שונות, ובהערכה מצד כל כך הרבה אנשים. אפילו התחילו איתי לא מעט בנות, למרות שאני מעולם לא עשיתי צעד דומה. מעולם לא התחלתי עם עצמי.

אני עדיין רואה את עצמי שונה מהשאר. לפעמים אני רואה בזה יתרון, ולפעמים- אני פשוט רוצה להיות עוד סלמון השוחה נגד הזרם. נגד הזרם ביחד עם שאר החבר'ה בלהקה.

אני תמיד משווה את עצמי לאחרים, ומה הם היו עושים אילו היו במקומי אילו נתנה להם ההזדמנות לחיות בהולנד, במקום ליהנות בדרך הטובה לי, בלי שום דאגות. אני בטוח בכך שאחרים היו כבר מזמן היו תפוסים איזו הולנדית, או לפחות מאבדים את בתוליהם.

נכון, לאורך 18 וחצי שנות חיי היו לי מספר הזדמנויות לא מבוטל לזיין, ואני עדיין מחזיק בקלפים כאלה- אבל מעולם לא ניצלתי אותם. אני לא רואה את הצורך, אלא רק ברגעים בהם אני מתחיל לחשוב עם הזין, ולא עם הראש. גברים, לכו תבינו.

היום קראתי באיזה אתר שאלה של איזה ילד בן 15, בה הוא תוהה מתי אחרים קיימו יחסי מין. מסתבר שרוב החבר'ה שענו לו שם כבר מבלים כארנבים מגילים מוקדמים ביותר (13+), ואני אט אט מתחיל להרגיש רע יותר ויותר עם העובדה שאני  עצמי לא נהניתי מ"תאוות הבשרים", כמו אנדרו לויד וובר ("פאנטום האופרה", "יוסף וכותונת הפסים המשגעת", "ג'יזס סופרסטאר"...) החליט לקרוא לזה. כשקראתי היום את הפוסט המומלץ בו "הגיקית" סיפרה כמה היא מאושרת שחייה שונים כל כך מחייהם של כל אלה שכן הלכו בתלם, וזרמו בזרם חיי החברה המקובלים- ניסיתי למצוא נחמה בין מילותיה, אבל אני כבר שקוע עמוק בבוץ. עדיין מנסה להיות דומה לשאר. ו"השאר" לא היו נשארים בבית כל לילה, במקום לצאת לערים הגדולות ולמצוא להם איזו אחת שתרגיע את הלחץ הגואה בליבם. תגידי לי שזה בסדר, אחרת אשתגע.

 

יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לשנות בחיי, חלק מרצון אישי שלי, וחלק מהשפעת אלו הסובבים אותי. יש כל כך הרבה דברים בחיי שאני עדיין בוכה עליהם, וכנראה שאת הנעשה - לא אוכל להשיב.

וצריך להמשיך לחיות, ותמיד לחשוב איך לא לחזור על טעויות, אלא ללמוד מהן. איך לקחת סיכונים, וליהנות מכמות האדרנלין המקפיצה את הלב לירח, ומשם בחזרה לתחתונים. זהו האור בקצה המנהרה.

 

כל כך עצוב לי שאני לבד, ושעל אף שאני פשוט יכול לקחת את עצמי בידיים ולצאת לראות עולם- אני מחכה למשיח שיבוא לטייל איתי, יד ביד. איכס. אני אומנם הולך לטייל המון בחודש הקרוב, ואפילו אצא ל"מצעד החיים" בפולין (325 יורו! זיל לזול!)- אני עדיין מרגיש את ההרגשה שאיני עושה מספיק, בוערת לי בעצמות.

 

האם גם אתם מנסים להרשים אחרים כל כך? בכל הכנות- ועל אף שאנחנו מנסים להתכחש לכך, לפחות אני- למה אנחנו צריכים לחיות את חלומות האחרים, ולא את אלא שלנו?

 

מיערות הולנד,

שלכם,

סר וינסטון צ'רצ'יל- שלא יודע באיזה שביל לבחור.

 

נכתב על ידי , 29/3/2011 22:10  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צ'רצ'יל ב-7/4/2011 22:14



28,054
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , 18 עד 21 , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצ'רצ'יל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צ'רצ'יל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)