כל כך הרבה עבר עליי השבוע. גם נפשית, וגם פיסית- נקרעתי מכל עבר. סבא שקופץ לביקור ורוצה לראות את הולנד היפה, ודילמות קשות לגבי שירותי בצבא. נערה שמטריפה בי את החושים, ולקחים רבים על החיים. אז נתחיל?
הכול התחיל ביום חמישי שעבר, כשאני ואבי עמדנו במטבח והכנו ארוחת ערב, לפני שעלינו לראות את "בחירתה של סופי", שהוא סרט קשה על ניצולת שואה שמגולמת על ידי מי עם לא מריל סטריפ המעולה.
עוד אנחנו מכינים את הכלים להקרנה, אני משתף אותו שהצלקת הנחשית שלי מתחילה להציק לי לאחרונה. הוא מביט בי בעיניים רציניות, ומחליט להעלות מחדש את הסיפור שכה ניסיתי להדחיק. יעד הגיוס שלי לצה"ל.
"אתה יודע, וינסטון- אני עדיין חושב שאתה צריך לשקול את האפשרות להיות מדריך קרב מגע בצה"ל. תאמין לי, בגולני יקרעו לך את הצורה, אני הרי התחלתי שם- ואני עוד יכול להביא אותך לשרת ולאמן ביחידות עילית. תוכל לחיות את החלום של הנעליים והכומתה האדומות. אתה לא יודע כמה יעזור לך בחיים, כמה זה ייתן לך. אתה לא יודע מה זה גולני."
"אבל אבא, אני רוצה להיות חייל קרבי..."
"אתה ילד, תסלח לי. פשוט ילד!" הוא תוקף אותי. "הלוואי ויכולנו לשים אותך רק לחודש בטירונות של גולני, בכדי שתראה כמה יהיה לך קשה להתמודד עם הטירונות הקשה ביותר מבין חטיבות החי"ר, ועוד כשאין לך משפחה תומכת מאחוריך בארץ. אתה לא יודע כמה חרא אתה תאכל שם. ובכלל, כשאתה כל כך רוצה להתגייס לצנחנים, אז אתה גם תבוא בלי יותר מדיי מוטיבציה לגולני, ואתה פשוט תתרסק..!"
השיחה הזאת גרמה לי להתהפך במשך שעות במיטתי, למרות שסיימנו את הסרט ב2 בלילה.
לא יכולתי לישון, ולא פעם קמתי מהמיטה והלכתי להביט אל השמיים דרך החלון, כשאני תוהה בחלל שמעליי. בחירה שכזו, בין גיוס לחטיבת גולני, שם אהיה רק עוד בורג במערכת, אך אזכה לשירות כחייל קרבי, כמו שרציתי, ואזכה להווי יחידה- לבין מאמן קרב מגע ביחידה מובחרת, ששם אהיה רק תומך לחימה, אך עם מקצוע לחיים- היא אחת ההחלטות הראשונות בחיי שהן כה כבדות משקל. זאת החלטה לחיים- זהו צעד שממנו אין דרך חזרה. באותו הלילה השתכנעתי בקלות מדברי אבי, כרגיל, והרגשתי שזהו ייעודי. הרי, אמרתי לעצמי, כבר זמן רב אני חושש לתפקוד שלי בגלל הפציעה ביד, ועכשיו כשהתווספה הרגל שלא נותנת לי מנוח- פחד רב לגבי התפקוד שלי כחייל קרבי החל לגדול בליבי, כשהוא גורם לי לתהות האם אוכל בכלל לשרת כחייל ביחידות הגדס"ר של החטיבה החומה.
ובכל זאת, לא יכולתי להתעלם מהמחשבה שכמאמן קרב מגע בצה"ל, אולי אתרום המון מעצמי ואקבל הרבה בתמורה- אבל לא אגשים את החלום שלי, ולהיות עוד בורג קטן בשטח. עוד צעד קטן לצה"ל, אך שירות משמעותי לוינסטון.
לאחר שיחה עם חבר, הבנתי שעל אף שיש יתרונות רבים בלהיות מדריך קרב מגע בצה"ל- אני מעדיף את השירות בחטיבת חי"ר קרבית. זהו החלום שלי, ושם אני ארצה לבנות את עצמי.
"...אתה צודק אבא, הדרכת קרב מגע תתן לי המון לחיים, בעוד שגולני לא ייתן לי כלום."
"למה אתה אומר כלום?, " הוא הביט בי במבט רציני. "הרבה חרא אתה תקבל שם, זה מה שתקבל."
אז תמיכה מצד המשפחה ללכת לשירות כחייל קרבי, אין לי- גם שאחיי הצעירים ממני חוזרים ומבקשים ממני שוב ושוב לא להתגייס לחי"ר. הם פוחדים עליי פחד מוות.
"וינסטון, עזוב- אל תלך לגולני. אותך אוהבים. תן לי ללכת לשייטת, הרי לאמא ואבא לא איכפת אם אמות בקרב." מנסה אחי יובל להתבדח עימי. אם נניח את הביטחון העצמי שלו בכל הקשור למשפחה שלנו בצד לרגע- עולה פה עוד נקודה בהחלטה הקריטית ביותר לגבי כרגע. דאגת המשפחה במרחק של אלפי קילומטרים ממני. מעניין איך הם יסתדרו פה בלעדי.
אני אוהב את המשפחה שלי- אבל לא אוכל להם למנוע ממני להגשים את חלומותיי. הרי אימא שלי תמיד אמרה שהיא תתן הכל בכדי שאנחנו נוכל להגשים את החלומות שלנו. אז אני לא אתבדח ואשאל בציניות מזעזעת: "אז למה היא לא שכבה עם מח"ט הצנחנים?".
דממני כשנסעתי לארץ בנובמבר שעבר לחודש וחצי, בכדי לטפל בסבתי ז"ל.
מתי הפסקתי להיות ילד, והפכתי לעלם? לאדם בוגר?
"מי ידע שכך יהיה, שבכמה לילות ללא אימא- תהפוך מנער ותהיה, לבחור מסתער קדימה!"
אז החלטתי בכל ליבי. גולני, הנה אני בא!
ביום שלמחרת סבי, הצנחן, ובן 76 אך בנפשו בן 20- הגיע לביקור. וואו, הבן אדם הזה לא אוהב לנוח. במשך 4 ימים רק טיילנו וטיילנו באותם חורים בהולנד שכבר ראיתי. שכבר התחילו לשעמם אותי. רק ביום הגעתו בזבזתי 40 יורו על מוזיאונים ושטויות אחרות. היינו במוזיאון "פנורמה", שזוהי תמונה של ש360 מעלות, שהחדר אותו היא מקיפה מעוצב בכדי להתמזג איתה. התמונה הייתה של העיר האג ב1880- ומכיוון שהצייר צייר אותה מהדיונה הגבוהה ביותר באיזור, כך גם החדר היה בנוי. כדיונה של חול, שמתמזגת על הציור, ויוצרת יצירה מדהימה פשוט. בכלל, התקרה הייתה מזכוכית, וגרמה לתמונה להשתקף בהתאם לאור שהיה בחוץ. זאת אומנות. או זה.
ביום שבת שעבר נסענו שוב לאתר מוכה התיירים- זאנסה סחנאס. אותו מקום שלא תוכלו שלא לבקר בו אם אי פעם תגיעו להולנד, ולאמסטרדם. אחרי שביום שמשי שכזה ראינו את תחנות הרוח ואת הנהרות והבתים הקטנים, נסענו לעיירת הדייגים וולנדאם, ומשם החלטנו לחזור הביתה. או אז, אבא שלי מילא בתחנת הדלק דלק במקום דיזל למנוע הוולבוו S70 שלנו, והמכונית החלה לקרטע ממש באמצע הכביש, כך שהיינו חייבים לעצור בצד- באמצע שום מקום. איזו פאשלה.
אז הקפצנו את אימי שתבוא לאסוף אותנו ממרחק של שעת נסיעה מהבית, בזמן שאבי ניסה להבין איך הוא לא הורג את המנוע לגמרי. בסופו של יום ארוך ומתיש- נהגתי אני בעצמי ב"מכונית החילוץ" של אימי (סוזוקי SWIFT) כשמרחבי הולנד השטופים שמש בעיניים, והפסקול של שר הטבעות באוזניים- כך שזה לא היה כל כך נורא, בסופו של דבר :)
חבר'ה, בטיולי עם סבי הגעתי למסקנה חשובה. אמסטרדם היא עיר משעממת ביותר. פשוט נמאס לי מהעיר הזאת. הייתי בכל מקום אפשרי בה, ואין בה יותר מדיי. אז נכון, בתור תיירים בהחלט נחמד לבקר בה, ולראות קצת מת"א ההולנדית- אבל באמת שאחרי ההתלהבות מהארכיטקטורה המיוחדת ורחוב החלונות האדומים- אני מתחיל לחשוב למה אני מוציא בכל פעם מחדש כל כך הרבה כסף בכדי לנסוע לשם.
כשנסענו לשם ביום שלישי, נסענו בכדי לראות קצת מהפן היהודי שבעיר. נסענו לבית אנה פרנק, לבית כנסת הפורטוגזי, שם הייתי בתפילת יום כיפור, ולמוזיאון היהודי שלא שווה כלום (חוץ מ10.5 יורו כניסה לאדם, וחיוך בקבלה מאישה קשישה. יהודים בני זונות. גם לוקחים הון, וגם לא מציגים שום דבר מעניין. פלא שלא אוהבים אותנו?!). אגב, במסעדה הארגנטינאית המלצר שלנו היה מצרי נוצרי, והוא בהתרגשות לא מובנת הסביר שהוא שונא מוסלמים, וטען שבקוראן "הקדוש" כתוב שיש לשנוא את האחר, ואת הכופר, ומכאן שיש לשנוא את היהודים והנוצרים. "הישמר מכל אבן, עץ ושיח- כי מאחוריהן עורב היהודי...!"
בבית אנה פרנק, שהיה מעניין מאד אני חייב לציין (ידעתם שפועלים לשם פרסום אחותה "מרחוט" (לפי ההולנדים) באמרה שגם לה היו יומנים ואין זה פייר שאנה קיבלה את כל תשומת הלב, ומרגוט נדחקה הצידה? הקדישו קומה אחת שלמה למענה!) , קרתה לי טעות מצערת. לפני שעזבנו, החלטתי שאם כבר יש פה שירותים בחינם, למה לא לנצל את ההזדמנות?
עוד אני סוגר את החגורה לאחר מעשה, אני מרגיש כיצד המצלמה שבכיס החולצה שלי מחליקה החוצה. אני פועל במהירות ורודף אחרי המצלמה שצוללת, תרתי משמע, אל מעמקי האסלה. היא לא הספיקה להיות שם שניה, ושלפתי אותה, אך זה היה מאוחר מדיי. המצלמה שעברה איתי כל כך הרבה- נרטבה עד שד רכיביה, ונפטרה. המוות עוד עוטף את בית אנה פרנק. יופי, עכשיו אצטרך לשלם 350 יורו על מצלמה חדשה. אני כזה טמבל לפעמים, שזה פשוט מדהים. מי מכניס מצלמה לתא שירותים?
נפילת המצלמה לא זעזעה אותי יותר מדיי, הרי אנחנו בני אדם ואנחנו עושים טעויות- אבל העובדה שהמצלמה היקרה שלי, תרתי משמע- מתה בכזאת שטות- עצבנה אותי מאד. הרי גם את ששת גידי ידי קרעתי בשטות מטומטמת. מילא היא הייתה נשברת במהלך קרב הירואי, אבל ככה? בשירותים?!
המקרה הזה גרם לי לחשוב הרבה על ההתנהלות שלי, והזכיר לי את אותן תקופות קשות בחיי בהן לא הייתי מרוכז, ולא חשבתי אפילו לא חצי צעד קדימה. וכמה שסבלתי באותן תקופות. אף פעם לא ידעתי מהי הסיבה האמיתית ללחץ האדיר שעליי, ואני מניח שאלה לא היו הבגרויות, שבהן הפגזתי, עם כל הצניעות שבעולם ;)
אני חושב שבתקופות כאלה התת מודע שלי היה עסוק בדברים קצת יותר חשובים מלימודים, אבל המודע לא ידע במה מדובר. כנראה מהתוכנה העצלנית של לא לטפל בבעיות כשהן צצות. לא להתעמת איתן. הכניסה לשגרה שלא מוצאת חן בעיניי, פשוט גורמת לי לאבד את העשתונות.
ואני חשוב שזה מה שקורה גם הפעם. הרי אין לי בדיוק לחץ מלימודים, אחרי הכול שיעורי הבית היחידים שיש לי הם של האחים (בשביל מה סיימתי 12 שנות לימוד?!). השגרה שבה אני לא לומד, לא מתרועע עם בני אדם יותר מדיי, ופשוט נח פיסית, אך לא נפשית- חבר'ה, אל תגיעו למצב אידיאלי שכזה, לכאורה. אני רוצה להית מוצף באקשן מכל עבר, ולחוות שוב את תחושת הצפייה של החופש המתקרב. מי היה מאמין שאבקש חופש מחופשה?
למרות זאת בימים האחרונים מצאתי לעצמי למה לחכות בקוצר רוח. מאיה, אותה נערה ישראלית בת 16, שהכרתי דרך הפייסבוק- החלה לתפוס לעצמה, בכזאת חוצפה, חלק נכבד ממחשבותיי ביום. השיחות שלנו כל כך מהנות וזורמות, שלא פעם פשוט כעסתי עליה קצת בליבי שלא הייתה מחוברת לאיזו שיחה טובה במסנג'ר. מניסיון אני יודע שביום שניפגש, שאם יהיה- הוא יהיה מתישהו באוקטובר- אנחנו נהיה כמו שני זרים אחד לשניה. כמה פעמים כבר הבטחתי לעצמי שלא אפתח קשרים דרך המסנג'ר? אבל איזו ברירה הייתה לי?
דרך מוזיקה וכל הקשור בה, אנחנו מדברים ומכירים אחד השנייה. לכל דבר אנחנו מוצאים איזה שיר מתאים ביוטיוב. נסו את זה, זה באמת נחמד.
אני לא מאמין באהבה וירטואלית- אבל אני בטוח שלא מעטות הפעמים בהן גברים ונשים התאהבו בדמות שיצרו במוחם, ולאו דווקא בבן אדם האמיתי שנושא את שמו של מושא אהבתם. ועם זאת, מצאתי את עצמי לא פעם מביט דרך החלון על השמיים הכחולים, ומרגיש את החום המתפשט בחזה כשאני חושב על מאיה. אומרים שהטבע פועל בדרכים נסתרות...!
אגב, התנדבתי לשיר בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (ופעולות האיבה...) פה בהולנד. בטקס הולכים להשתתף כמה מאות של אנשים- ובכל זאת, ועל אף הפחד הקל שמציף אותי- החלטתי שאני חייב לעשות את זה. הרי בכל פעם שאני פותח את הקריוקי ביוטיוב או בכל אתר אחר, אני מרגיש כמה אני רוצה לעמוד מול קהל ולעשות את זה, וכן- תמיד רציתי לשיר באחד הטקסים הללו. וכשבראשי אותן מחמאות מטקס הסיום של י"ב, אני מוכן לקחת בידי את המיקרופון ולפצוח את פי בקולי קולות. אני עדיין תוהה עם להעלות הקלטות שאני נהנה לעשות מדיי פעם לבלוג. נו, בסדר- שכנעתם אותי :)
טוב,
אני מקווה שהשבוע יהיה לי כח להזיז את התחת ולצאת לטייל, כי השמיים כחולים, העצים מלבלבים, הדשא ירוק- ואני הרי תמיד רציתי לנסוע רחוק רחוק.
שלכם,
סר וינסטון צ'רצ'יל- שמחר הולך לקרוא את האג עם כמה חברים מקומיים!
"יוצאים לבלות, מחפשים בחורות..."
נ.ב.- אתמול והיום אני מציין את יום השנה לכשלון בגיבוש הצנחנים. כניראה זהו כשלון שירדוף אותי לעוד הרבה זמן- כשאחרים הצליחו במקום בו אני נכשלתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: