לאחר תקופה כל כך ארוכה בה חיכיתי ליום הזה, יצאתי עם משפחתי את ביתינו הקט שבעיירה וואסנר ההולנדית והשקטה, ויצאנו לפלוש אל חופי נורמנדי, והכנסיות הגותיות שהדהימו אותי בכל פעם מחדש ברחבי צרפת.
כמו ישראלים טובים במיוחד, קמנו בסביבות 9:00 בבוקר ה22/04/2011, למרות שתכננו לצאת ב6:30- בדקנו את המצלמה החדשה של סמסונג, דחפנו איזו מצה עם שוקולד לפה- ויצאנו לדרך. 6 שעות של נסיעה ארוכה ברחבי הולנד, בלגיה וצרפת חיכינו לנו עד להגעה לעיר Rouen שבאזור הצפוני של נורמנדי. בדרך עוד עצרנו לפיקניק משפחתי קצר שבו זללנו כל כך הרבה שניצלים, ואפילו מטבוחה שנשארה מליל הסדר. האביב הגיע, כמו שנראה, גם לבלגיה- והיה פשוט כייף להסתכל על המרחבים הירוקים והצהובים.
כשעברו את הגבול לצרפת, החבר'ה במושב האחורי נרדמו להם עוד שירים ישראלים מתנגנים להם מהמערכת המעולה של הוולבווS-80 שלנו- ואני ואבי נותרנו לנווט בעזרת הג'יפיאס אל היעד. עוד אנחנו מתקדמים אל מעמקי האזור הצפוני שנקרא "נורמנדי" (Normandy), ועוברים דרך תחנות מכס שגבו מאיתנו לאורך הטיול לא פחות מ80 אירו (400 שקל)- התחלנו לחזות בנופים המרהיבים של צפון צרפת. גבעות ירוקות המכוסות ביערות עבים וצפופים, ושדות צהובים ופורחים. במחזה הזה יכולנו גם לחזות בכפרים קטנים, ובעיקר בצריחי מגדלי הכנסיות הקטנות. אילו הייתי צריך להמליץ למישהו לנסוע לטייל במקום שונה, אין ספק שזהו אחד המקומות.
לאחר נסיעה ארוכה ומייגעת, הגענו אל העיר Rouen, שם שכרנו חדרים במלון 2 כוכבים- לא צריך יותר מזה, אם לא מחפשים בריכה, אוכל נורמאלי, או שירות כלשהו.
כשאנחנו מותירים את אימי לחרופ לה, אנחנו יוצאים לחקור את העיר. כבר מהרגע הראשון, הנחתי את עיניי על הכנסייה שלא הייתה רחוקה מהמלון ביותר מ200 מטר. ממש קתדראלה גותית, מעוצבת בשלל פסלונים ויופי שגרם לי באופן אוטומטי לצלם לפחות 20 תמונות של היפהפייה שעמדה מולי, מכל כיוון.
משם, בין רחובות צרפתיים ציוריים הלכנו לכיוון של קתדראלת The Notre-Dame de Rouens.
הידעתם?: שאלתי את אחד המתאמנים הצרפתיים בקרב מגע מהו פירוש השם "Notre Dame", ומסתבר שבימי הביניים, הביטוי יוחס למריה הקדושה. בתרגום מצרפתית: האישה הקדושה שלנו".
הקתדראלה הזו אדירה ויפהפייה, אבל הפעם- אקח אתכם איתי לשם:
The Notre Dame de Paris
בתוכה היו שורות של כסאות, ומול כל שורה הייתה שורה של כסאות נמוכים יותר. ניצלנו את ההזדמנות, ועשינו "שחזור" של המקרה בו הושיב סגן שר החוץ הישראלי את השגריר הטורקי על כסא נמוך משלו, בכדי לנזוף בו.
מחוץ ליופי העתיק הזה, עמדה להקה שלמה ברחוב, וניגנה כאילו הייתה עוד איזו אקורדיוניסטית זקנה המבקשת נדבות ברחובות אמסטרדם:
מופע רחוב בעיר Rouen
ומשם, הלכנו אל גדות נהר הSeine, שחוצה גם את פריז!
את ארוחת הערב העברנו בזלילת שווארמה מקומית, ממסעדה המנוהלת עד ידי מרוקאי (לקחנו טייק אוואי, כמובן). מתוך פחד קל וניסיון לטשטש את זהותנו הישראלית במחזותיהם של המוסלמים המקומיים, אבי הסביר שאנחנו באים ממלטה, כשנשאלנו בחביבות למקום מגורינו. הוא טוען שאף אחד לא יודע איזו שפה מדברים במלטה, ולכן לא יעשו לנו בעיות מיוחדות. אבל למרפי היו תכניות אחרות, ואחד היושבים במסעדה ידע שבמלטה כנראה מדברים איטלקית, ו..זה היה רגע לא נעים, אבל לא נשאלו שאלות נוספות.
המרוקאי היה חביב מאד, ופינק אותנו בהרבה אוכל יחסית למחיר (4 אירו ללאפה דקה עם שאוורמה וסלט, ועם צ'יפס בצד?). לאורך כל הזמן ששהינו במסעדה, לא החלפנו מילה בעברית, וביקשנו מאחי הקטן שיקפיד על כך. הוא אמנם כבר שולט בשפה האנגלית, אבל גם אני תהיתי על התשובה לשאלה: "למה אנחנו צריכים לטשטש את העובדה שאנחנו ישראלים?"- מעניין אם היינו זוכים ליחס אחר, אם בכלל- אילו היינו אומרים בגלוי שאנחנו שגרירים ישראלים ש"פלשו" לאירופה (לא כמו המוסלמים, שבאמת פלשו בהמוניהם לשם...).
באותו הלילה, כשרפרפתי בין התמונות מאותו היום, ראיתי כמה הכרס הקטנה שלי הולכת וגדלה. זה ממש הציק לי- והחלטתי, בפעם ה534 בחיי, שאני מפסיק עם המתוקים. למה זה אף פעם לא עובד?
ביום למחרת, לאחר ארוחת בוקר יקרה ודלה ביותר (הידעתם שצורת הקרואסון גזורה מניצחון הצרפתים על הצבא "העותומאני", שסמלו היה חצי הירח המוסלמי?)- יצאנו את דלת "בית המלון", אל עבר הטיול שכה חיכיתי לו- הפלישה לחופי נורמנדי, אליהם פלשו אלפי חיילים מכוחות בעלות הברית אל מול אלפי הכדורים והפגזים הגרמניים שהועפו לעברם. (כשהייתי בבית הקברות האמריקני, שעליו אספר בהמשך- אזרתי אומץ קל, והצדעתי קלות אל הקברים הזרים לי של אותם גיבורים מתים, כי בהחלט הרגשתי גאווה בהקרבתם).
את היום התחלנו ב"מוזיאון הפלישה", שם ראינו שלא שווה לנו לבזבז 4 שעות בצפייה בסרטונים שערוץ ההיסטוריה שידר לפני, וכל מיני חליפות ונשקים אותנטיים שבין כה וכה, ראינו על הדרך. בחנות המזכרות של המוזיאון, לעומת זאת- קניתי שני ספרי קומיקס אדירים על הפלישה, מסיפורים אמיתיים.
בדלפק הקבלה, נתנו לנו מפה וחוברת עם כל המקומות שכדאי ושווה לראות לאורך חופי נורמנדי. אי לכך, ובהתאם לזאת- יצאנו בתכנון ספונטני למדיי, אל הפלישה מיוחלת. כבר אמרתי ששווה להיות ספונטני, כי גם ככה תמיד התכניות הולכות לעזאזל? :)
נסענו במשך רבע שעה, והגענו לגשר הנקרא "גשר פגאסוס". זהו גשר חדש, שהחליף גשר ישן, שהיה המטרה הראשונה שנכבשה על ידי חיילי הקומנדו הבריטים, בערב ה5 ליוני 1944. על הגשר הזה, כמו כן, נהרג החייל הראשון באותה פלישה אמפיבית (בים, באוויר וביבשה) שהייתה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית.
גשר "פגאסוס" בנורמנדי
מצד אחד של הכביש היה טנק שסימל את קרב הטנקים המפורסם (או שלא...?) שהתרחש שם כמה שעות לאחר כיבוש הגשר על ידי הבריטים. בקרב הזה הגשר נהרס, ובמהלך הניסיון לכבוש את השטח מחדש, ניסו הבריטים לצלוח את הנהר ברגל, ונקצרו על ידי הגרמנים כאילו עמדו כיהודים אל מול קיר המוות באושוויץ.
ליד הטנק עמד בובת שעווה של חייל אמריקאי מסתער, ולידה חנות מזכרות קטנה העמוסה בשטויות צבאיות, ואפילו נשקים אותנטיים מהתקופה. כמובן שהייתי חייב להצטלם. "היינו פה!"- הוא הרי מוטו ישראלי, לא? :)
מהצד השני של הכביש עמד בית קפה שכנראה היה הבניין הראשון שממש "שוחרר" מידי הנאצים על ידי בעלות הברית.
משם נסענו אל כפר שישב ממש מעל Sword Beach, שהיה אחד משני החופים שאליהם פלשו הכוחות הבריטים. אני עדיין תוהה למה בחרו הבריטים לפלוש היישר אל תוך כפר הומה אדם. אבל מי יבין אותנו? אנחנו הרי שותים תה עם חלב...
משם המשכנו על הדרך המסומנת של חופי הפלישה, ואפילו אכלנו את ארוחת הצהריים (בגט עם פסטראמה וחרדל די'זון חריף במיוחד) על עוד קטע חוף מ Sword Beach, שעליו שיחקו ילדים ונערים כאילו לא נהרגו שם אנשים לפני 65 שנה. קצת התאכזבתי מהמראה, כאילו ציפיתי לשמוע את קול הצרורות הנורים על החוף, ולחזות בבריטים הנהרגים ובאופק העמוס בספינות ומשחטות.
לאחר שמילאנו את כרסינו בכל טוב, חזרנו אל הדרכים, כשאנחנו עוברים בכבישים צדדים, בין שדות ויערות. המקום נראה כאילו לא הופגז בפצצות ודם חיילים לפני כמה עשרות שנים. זאת אכזבה לא מובנת, שכן היא שקולה לאכזבה שלא אראה את קוואזי מודו (הגיבן מנוטרדאם) מדלג לו על גג הקתדרלה בפריז). בדרך Omaha beach, שהיה היעד העיקרי מבחינתי בטיול הזה- עצרנו גם ב Juno Beach, שהיה נקודת הנחיתה של הכוחות הקנדיים.
על החוף עמד בונקר גרמני אותנטי, ובו בפעם הראשונה הלכתי עד לקו המים, הסתובבתי לאחור- וניסיתי לראות את המחזה שראו הקנדים כשירדו לחוף. את המחזה שהיה לרבות האחרון לחלק מהנחתים. גם פה, החיילים פלשו אל תוך איזור כפרי, ללא יכולת תמרון טובה, וכשהגרמנים עומדים על הדיונה שממעל- וקוצרים בהם ללא רחם. בכדי לנסות ולהבין מה הם עברו, הלכתי אל קו המים- ופשוט רצתי אל הדיונות. זאת הייתה חוויה.
לצערי, מתוקף העובדה שאבי היה לחוץ בזמן מסיבה לא ברורה, והעובדה שלא טיילתי עם האנשים הנכונים לטיול שכזה- לא הצלחתי להתחבר לגמרי עם העובדה שאני עומד בנקודה בה מתו אנשים, ולא חשבתי על בכלל לצלם בוידיאו את הפלישה האישית שלי לאירופה, ולחופי נורמנדי. זו אחת הסיבות שעוד אחזור לשם :)
משם המשכנו אל איזור המשקיף ממצוק על Gold Beach, שהיווה עוד נקודה אליה פלשו הבריטים. קצת אידיוטי, הייתי אומר- מכיוון שאומנם החוף רחב, אך גם פה הנחתים פלשו אל תוך איזור עירוני, וממעל עמדו המצוקים שמהם טבחו הגרמנים בפגזים ופצצות בחיילים חסרי האונים. העיירה שעל אותו החוף יפהפייה, ועומדים בה מוזיאונים שונים וחנויות מזכרות שסוף סוף "מדברות" אליי. המון שטויות הקשורות לפלישה, וזהו הרי הנושא שמושך אותי הכי העולם.
על הדרך עברנו גם בחנות צדדית המוכרת חפצים אותנטים מתקופת המלחמה, לדוגמת קסדות גרמנים, כלי נשק, קליעי כדורים וכדומה.
באותה עיירה היה אמור להיות מוזיאון המציג סרטון של 360 מעלות, הממחיש את הפלישה, בכדי שנוכל כצופים להזדהות ולנסות להבין את הרגשתם של החיילים שהסתערו על מצוקים וחוף העולה באש. רק חבל שלא מצאנו אותו...
משם נסענו במשך כחצי שעה, כשבעינינו גבעות ושדות פורחים, עמוסים בפרות ושמש- אל בית הקברות האמריקני שעומד על המצוק שממעל Omaha Beachשהיה מוקד הפלישה העיקרי של בעלות הברית ככלל, והנחתים האמריקאים בפרט- ובו התחולל הקרב העקוב ביותר מדם באותו היום. רצינו גם לבקר בבית הקברות הגרמני (למרות שיובל התלונן: "לא רוצה לבקר בבית קברות של נאצים!"), אבל לא הזדמן לנו.
בכל מקרה, הגענו אל המקום המיוחל, ונכנסו אל אתר המבקרים. שם קראתי ברפרוף סיפורי נופלים, וסיפורים על גבורה ולחימה. זה היה כזה בזבוז. השעה כבר הייתה 17:00, והייתי לחוץ מאד שלא אספיק לראות את החוף עצמו, ולהיכנס לים- כדי לראות את הכול מזווית החיילים שמתו שם. אני חייב לחזור לשם שוב, רגוע ועם הרבה מאד זמן לנסות ולעכל את כל ההיסטוריה שעוטפת את האזור הזה.
אחרי סרטון קצר, שממנו יצאנו באמצע, וכל מיני דוכנים וקטעי קריאה- יצאנו מבטן האדמה ובית הזיכרון (שבו, כמו ביד ושם בביתן הילדים- מקריאים את שמות הנופלים, אחד אחרי השני) אל בית הקברות.
אחרי שעברנו את האנדרטה הגדולה של אדם ערום ושחור, קפאתי. אני עמדתי מול שטח עצום המכוסה קברי שיש לבנים, שרובם מפוסלים בצורת הצלב הנוצרי. ביניהם התחבאו, כשווים בין שווים, קברים של היהודים שנהרגו בלחימה בנורמנדי בחודשים יוני ויולי של שנת 1944.
התקרבנו אל הקברים, והגענו לנקודה ממנה אפשר להתהלך ביניהם.
זה היה הרגע לו חיכיתי.
ממש פנטזתי על הרגע הזה. על הרגע בו אעמוד מול קבר של חייל, ואדע בכל ליבי שמתחתי שוכב שלד אדם, צנחן או נחת- שממש לחם במקומות שאותם ראיתי לאורך כל היום שעבר עליי. אדם שחיי באותה התקופה, והיה ממש חייל בצבא שראיתי רק בסרטים ובתכניות בערוץ ההיסטוריה.
לא עוד סרטים. רק אמת.
ומשום מה, היה לי קשה להתחבר לרגש הזה. אולי מתוך הלחץ, או אולי מתוך השוק. היה לי קשה לקרוא את שמות הנופלים, או את הכתובות על המצבות אשר מספרות שהאדם השוכב תחתיהן "אינו ידוע, אלא לאלוהים".
כשאבי מאיץ בי להתחיל לזוז לכיוון הים, כדי שנוכל כבר לצאת לכיוון המלון בקרבת פריז- אני משתדל לברוח עוד יותר אל תוך בית הקברות. נדהמתי מהעובדה שלא מצאתי כמעט איש שנהרג ביום הפלישה עצמו- בשישי ליוני, 1944. מצאתי יותר גיבורים שאיבדו את חייהם בתאריך יום ההולדת שלי, מאשר כאלו שחירפו נפשם על החוף שהשתרע מתחת למצוק עליו עמדתי.
עברתי על פני קברים רבים, צלבים ומגני-דוד כאחד, וחיפשתי נואשות אחר אדם שנהרג באותו היום על החופים. תחילה, מצאתי צנחן יהודי שלא זכה לחיות מעבר לאותו "יום הרה הגורל", אבל ידעתי שעליי למצוא אדם שנהרג בחופים. ואכן מצאתי אחד, אבל לא הייתה בידיי המצלמה לתעד אותו. אדם אחד מתוך 9200 קברים, בקירוב, שהיו שם. קברים של אנשים שלא העלו בדעתם שיהרגו כל כך רחוק מהבית, וגופתם תירקב על אותו מצוק במשך יותר מ65 שנה.
גיבורים.
כשאני מצדיע בחשש לאותו אדם זר ומת, במבוכה קלה כשאני גלוי לעיניי אותם אנשים, כאילו, חושבים הם- שאני מנסה להיות דרמטי משהו- אני מבחין באבי קורא לי להזדרז ממרחק. ניסיתי בפעם האחרונה למצוא עוד חיילים שנהרגו על החופים, והתאכזבתי. כל כך רציתי לעמוד מעל קבר של אדם, שבליבי אדע שהוא היה חייל שנהרג על החוף, ויהיה לי קל יותר לתהות מה עלה בגורלו, ולמה.
משם ירדנו אל חוף אומהה, שגם בו רצתי במעט מקו הים אל הדיונות, בכדי לראות את הכול מזווית החיילים, אך לא הספקתי להגשים את החלום של להיכנס אל הים עצמו, כי אבי הביט בי במבט של רס"ר זועם. לחוץ כל כך, ואני לא הספקתי אפילו לדמיין את אלפי הספינות, המשחטות והנחתות ששטפו את האופק. בכלל, הרגשתי שאני לא עומד בחלק החוף הנכון. הרי בסרט "להציל את טוראי ריאן" המקום נראה אחר לגמרי. לא הבטתי ימינה או שמאלה בכדי לתהות אודות התחושה הלא נעימה הזאת. יכולתי רק להרגיש אטימות לעובדה שעמדתי על קרקע שעליה נהרגו אנשים.
סוף סוף אני שם, ואני לא יכול לדמיין את החיילים נהרגים על החוף?!
ולצורך השוואה:
(נסו לדמיין את האופק המוצף בצורה שלא תיאמן ממש בכלי שיט, ואת החוף עמוס באותן צלבים מברזל אשר נועדו למנוע חדירת שריון, ואת אלפי הלוחמים המסתערים ליד חברים פצועים ומתים).
וכך זה באמת היה ("Omaha Beach \ "Saving Private Ryan):
אגב, בדיוק על הקרב שהתחולל על החוף הזה, כתבתי את קטע הקרב "יום הרה הגורל"
בדרך חזרה אל האוטו, אנחנו עולים על הדיונה אל תוך בונקר גרמני. בדיוק נגמרה לי הבטרייה, ולא יכולתי להראות בצורה טובה איך אותו בונקר השקיף בצורה מושלמת על החופים, בכדי לטבוח בדיוק בחיילים המסתערים אל מותם.
כשאנחנו מותירים מאחורינו עוד נקודות רבות ששווה לראות בטיול שהיה אמור להיות אך ורק על החופים הרווים בדם- אנחנו עוזבים בשקט את אומהה, לאחר שאבי נוזף בי שאני מבזבז זמן בשטויות (לאורך כל הטיול התעמתי איתו בטענתי: "אנחנו סוף סוף כאן- שלא נראה את הכל כמו שצריך?). לאחר שעתיים של נסיעה, וכמה מערכונים של "הגשש החיוור" באוזניים (אין כמו חתונת הדמים...)- הגענו אל מלון שיכל לשמש כסט מצויין לסרט אימה דל תקציב. הרצפה חורקת, ולא פעם העירו לנו שאנחנו מפריעים, על אף שבסך הכול דיברנו אחד עם השני, אך לא בלחישות. מה היה עושה זוג שהיה רוצה לחגוג כל הלילה?
ביום שלמחרת, אספנו את עצמינו אחרי שינה על מזרון מאבן, ויצאנו לראות את העיר פריז, במן ספונטניות שכזו- מהסיבה הפשוטה שלא יכולנו להמשיך את הטיול בנורמנדי, כי פשוט לא מצאנו מלונות פנויים, כנראה בגלל ש"חג האסטר" אופף את אירופה.
אחי גל לא יהיה חייל קרבי, שכן הוא אלרגי ליתושים. הוא נעקץ בכל כך הרבה מקומות בגוף, והתנפח עד כדי כך שהוא נראה כמו תפוח אדמה מהלך!
הטיול נעשה בהמון וויכוחים, עצבים ולחץ, ועל אף שזכיתי לראות את מגדל האייפל בפעם הראשונה בחיי, אבי לא הסכים לעמוד אפילו דקה בתור.עמידה בתור, בניגוד לאופי הישראלי, הייתה אורכת כשעה וחצי לדעתי- ובכל זאת, כל כך רציתי לטפס את מגדל האייפל ברגל. בסוף מאי אני חוזר לפריז, וכשאני לבדי- אף אחד לא ימנע ממני לעמוד אפילו 10 שעות בשביל לעשות את זה.
("היינו פה!")
משם נסענו ל The Notre Dame de Paris, שרחבתה נראתה שונה לגמרי ממה שזכרתי מהסרט של וולט דיסני, "הגיבן מנוטרדאם". גם לשם היה תור ענקי, וגם פה יכולתי ליהנות רק מהדמיון על הפאר שנמצא בפנים. גם לשם אני עוד אחזור לבד.
משם המשכנו ברגל, לאורך נהר הסיין, שלגדותיו טיילנו גם ב Rouen, וראינו קצת מפריז.
אחרי ריב של אימי ואבי, מצאנו איזו מסעדה נחמדה שמוכרת כל מיני דברים, ללא קשר למוצא שלהם. שווארמה, וספגטי בולונז. את זה עוד לא ראיתי.
באותה מסעדה יובל, אחי- אפילו התחיל עם מישהי (אניה, שמה- רוסיה שגרה בגרמניה), שגרמה לו לאכול כל כך לאט (והוא בדר"כ אפילו לא לועס את האוכל) כי היא פשוט נעצה בו מבטים כל הזמן (או שבי? אין לי מושג).
בהמשך עברנו ליד ה"לובר", קנינו חולצות בחנות מזכרות של יהודים, ואפילו שתינו שוקו סמיך ב"אנג'ליקה". זוהי מסעדה שמוכרת רוטב שוקולד לעוגות כמשקה, ב35 שקלים ל100 מ"ל שוקו. לא שווה ת'מאמץ. אגב, השוקו ב"מקס ברנר"- זול יותר, והטעם שלו זהה.
ולאחר שראינו את "שער הניצחון", שדרכו עברו לפני עשרות שנים תהלוכות של נאצים, וצבא ארה"ב (כל אחד בעיתו)- נסענו חזרה אל המלון, בכדי להתכונן לארוחת הערב אצל המשפחה היהודית שלנו בפריז. יש להם איזו קרבת דם מאד קטנה לאבי, אבל מבחינתו של אבי, ראש המשפחה שלהם הוא דודו לכל דבר. זאת הייתה ארוחת "חג שני", או איך שלא תקראו לזה, והתנהלה גם בעברית, וגם בצרפתית. היה באמת מאד מאד נחמד לחגוג ארוחת חג בפסח לשם שינוי, ואחרי שהשולחן הסכים פה אחד שאנחנו לא אוהבים פלסטינים (אבי באמת שונא אותם- ואני מניח שבתור אדם חריף שכל ששירת במודיעין במשך 25 שנה בתפקידים בכירים מאד- אני לא יכול לפקפק בעובדה שכנראה יש לו סיבה טובה לכך).
לאחר שסיימנו את הארוחה כשאנחנו משקרים שאנחנו בשום פנים ואופן לא הכנסנו חמץ לפינו בשבוע האחרון- נסענו לבית המלון, וחרפנו טוב טוב. (בחלומי חלמתי שאני צריך להופיע בערב יום הזיכרון מול כל כך הרבה אנשים, וכל הולך להיות אגב- וכשהתעוררתי החלטתי שאני חייב להחליף שיר, מ"פרח" של יהודה פוליקר, שהוא ארוך מאד- ל"נסיך הקטן".)
וכך, לאחר ארוחת בוקר יקרה ביותר ודלה עוד יותר ממה שאכלנו ב Rouen- נסענו לעיר Lille, ומשם בדוך הביתה, בכדי שאוכל לכתוב לכם את מילים אלו.
איך אסכם את הטיול? היה טוב, ומאכזב מאד, למען האמת. אמנם נהנתי, אבל הרגשתי שפספסתי את הרגעים החשובים באמת. בכלל, אני לרוב מוצא את עצמי מתעסק במחשבה שהחיים שלי זורמים במסלול קצת שונה ממה שחשבתי שהם יהיו, או מהשוואתי לחיי אחרים. לטוב, ולרע.
אז כן,
עד לטיול הבא ("מצעד החיים, בעוד 3 ימים, ב29 לאפריל!),
מאד מקווה שנהנתם!
שלכם,
סר וינסטון צ'רצ'יל, שמאחל לכולם Bonne nuit(לילה טוב!).
נ.ב.: הקתדרלה St. Mont Saint-Michel נמצאת באיזור בריטאני, הנמצא דרומית לנורמנדי, כך שאין פלא שהפעם לא זכיתי להראות לכם את "ארמון דיסני". בפעם הבאה, מבטיח!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
