רק למען הפרוטוקול- את הקטע הזה כתבתי וערכתי ביותר מ12 שעות של עבודה.
"Zonder Commando" \ "Winston Churchill"
"...Izek! Izek! You must not cry, You must not feel human, You must not scream to the dark sky, For if you would shed a tear upon those who have died, You shall become one of them.
But Izek! Izek! I want you to cry, I want you to feel human, I want you to scream to the sky of blackness, I want you to shed a tear upon those who have been murdered, For WE, Izek- WE are already dead..."
מחנה ההשמדה מיידנק, קרימטוריום מס' 2. המדריך הישראלי חיים מספר את סיפורו המר של יהודי השייך לחבורת ה"Zonder Commando" (היהודים אשר ליוו את גופות הנרצחים במחנות ההשמדה בדרכם האחרונה דרך הארובה) אשר מצא את גופת אהובתו בערימת הגופות שנערמה באותו הרגע מתוך תא הגזים. מתה.
"אסור לבכות, ולא להזיל דמעה. כי אם מישהו יבכה ויפגין חולשה- הנאצים יחסלוהו מבלי למצמץ. היישר לגזים!" הסביר באנגלית קולקלת.
ביום שישי האחרון (ה29 לאפריל) קמתי אחרי 3 שעות שינה בלבד, ב 4:00 לפנות בוקר, בהתרגשות גדולה. אחרי מקלחת ארוכה שגרמה לי לחשוב איך אסתדר בטירונות אם אני פשוט לא מתפקד באותו הרגע (מי היה מאמין שצ'רצ'יל הוא אדם מפונק. מאד.), בדקתי שהכול ארוז ומאורגן- הערתי את אבי, ויצאתי אל הדרך.
לאחר 20 דקות של נסיעה, מצאתי את עצמי עומד בשדה התעופה "סחיפול" שבאמסטרדם, מנסה לזהות קבוצה של יהודים, שאיתם אעביר את המסע לפולין. מוזר, אבל לא מצאתי חבורה של אנשים עם אפים גדולים מהממוצע.
לאחר היסוסים קלים ותהיות לכל עבר, מצאתי את הקבוצה- מגוונת מכל גזע ומין, אבל לא בדת.
הצגתי את עצמי, ופגשתי אנשים בשמות כל כך... יהודים אירופאים. נפלתי, מקסים, חיה, חווה, דפנה ועזרא, וזאת רק ההתחלה!
לאחר שעתיים כבר מצאתי את עצמי על המטוס של חברת התעופה הפולנית, בדרכי לבירה הפולנית ווארשה, אל תוך לילה שחור, כשלצידי אדם העונה לשם עזרא, האדם שארגן את היציאה ל"מצעד החיים" מהולנד.
ב9:30 כבר יצאנו אל לובי הכניסה של שדה התעופה הפולני, שם פגשנו את המדריך הישראלי שלנו חיים, שנראה ממבט ראשון אדם חביב, עם היסטוריה. צנחן שלחם בגבעת התחמושת.
למען האמת, הוקל לי מאד לראות שהמדריך ידבר אנגלית, גם אם הוא לא דובר בה ברמת שפת אם, בלשון המעטה- והעברית שלו אפילו...יותר טובה?
בין כה וכה, תוך זמן קצר יצאנו לכיוון היעד הראשון- בית הקברות היהודי העתיק- בית קברות בו נקברו יותר מ200,000 בני אדם תוך 200 שנה, ביניהם אנשים חשובים מאד לקהילה היהודית בפולין, גם אם אתם או אני לא שמעתם עליהם מעולם. רבי משה, פרץ, יפתח, ידידיה ועוד כל מיני אנשים שרואים בגן החיות התנכ"י בירושלים לבושים בשטריימלים העשויים עור של דוב באמצע הקיץ. אפשר להגיד שהם נמצאים במקום הנכון?
בבית הקברות ראינו לראשונה קבוצה אחרת שעמדה להשתתף ב"מצעד החיים" ביום שני האחרון, זהו יום השואה. ארגנטינאים, רובם בני 16. ילדים.
משם פנינו לאיזה קבר של איזה רבי צדיק, ועל כך הסביר חיים המון, וכלום- למעשה:
עוד אנחנו מעמיקים אל תוך בית הקברות, עוברים על פני קברים שעומדים שם כבר יותר ממאה שנים (ולחשוב שמתחתם שוכבים שלדיהם של אנשים שבאמת חיו, נשמו כמוני וכמוכם, עוד במאה ה19), הגענו לרחבה גדולה, המוקפת בעמודי אבן קטנים. הרחבה מכוסה בצמחייה, ונראית כלא שייכת לבית הקברות הצפוף ביותר.
(ביהדות, אני נחשב כ"כהן", ולכן אסור לי להתקרב לקברים. יש דברים שאני פשוט לא אבין...)
אותה רחבה שלווה, לדברי חיים- היא למעשה בור גדול ומכוסה, ובו שוכנת השכינה. כ80,000 יהודים אשר מתו בסבל רב בגטו ורשה בין השנים 1940-1943 נזרקו אל תוך אותו קבר אחים גדול.
כשהתהלכתי על אותו שביל החוצה את רחבת המוות, ניסיתי לראות בעיניי רוחי את אותן הגופות הדקות, ללא שומן או כל סימן חיים, שוכבות אחת על השנייה באנטרופיה (אי סדר) אדיר. עצובות. מתות. רק עכשיו, כשאני כותב מילים אלו אני מצליח להרגיש את הכאב העמום הזה, שכן אני כבר עכשיו אגיד- המסע הזה היה רחוק מלהגיע לרמות החיבור וההתרגשות שקיוויתי וששמעתי עליהן.
אחרי שעברנו גם את הקבר של אדם צ'רניאקוב (יושב ראש היודנראט בגטו ווארשה, שהחליט בצעד הירואי לשמו לקטוע את חייו מאשר לשלוח במו ידיו יהודים אל מותם), שם העדפתי פשוט להסתכל סביב ולהתפעל מנוף המתים העתיק מאשר להקשיב להסבר של חיים שארך 40 דקות, הגענו לנקודה בה חיים חיזק את העובדה שמהתחלה כבר חדשתי שאין הוא המדריך לו ציפיתי, שיגרום לי להבין עד עמקי נשמתי שאכן מיליוני אנשים נרצחו על האדמה עליה עמדתי, ואין אלו הם סתם סיפורי ישנים נושנים שנשכחים ומתפוררים עם הזמן:
לאחר שחזרתי הביתה ושיתפתי את אבי בחוויות שלי משם, גיליתי כמה פספסתי. אבי סיפר לי שכשהוא נסע לשם, המדריך הראה את התעלות התת-קרקעיות שעברו מתחת לבית הקברות, וסייעו ליהודים להתחבא ולהתחמק מידיהם נוטפות הדם של הנאצים שהצליחו להכפיל את כמות המתים באותו בית קברות תוך 3 שנים בלבד.
מבית הקברות נסענו אל מרכז גטו ורשה, בכדי לראות בניינים. לא סיפור חשוב או מעניין- אלא הסבר למה הפולנים המקומיים, שכיום מאכלסים את אותם בניינים עשירי הסטוריה, לא אוהבים תיירים במיוחד. משום מה, במהלך הטיול לא הרגשתי כזאת סלידה מחיים, אולי כנראה בגלל שמנעתי מעצמי להיות עצמי לגמרי, אולי עוד גורם שמנע ממני להזיל דמעה או לחוות כאב עמום מהזוועות שעמדו לפניי בימים הבאים.
לקראת ערב נסענו לבית המלון, שם הוחלט שאחלוק חדר עם בחור בן 19 העונה לשם "רוי", אשר בא ממשפחה יהודית לא יהודית. כלומר- הוא אמנם יהודי "בדמו", אבל הם לא נוהגים להכניס שום מנהג יהודי או חג לביתם, ולא מתוך סיבה שאותה אני יודע. רוי דווקא מאד התלהב להתחבר גם לצד הזה שבו, ומאד נהנה להיות לפתע בין המוני יהודים. כמובן שכיהודים, יכלנו לצחוק על עצמינו לאורך הטיול. זאת הייתה האווירה- של צחוק ושמחה, ולא של בכי ושבר.
לקראת הערב, לאחר כניסת השבת הלכנו אל אחד מבתי הכנסת הגדולים (והצהובים להחריד) של ווארשה, שם לא ממש נשאנו תפילה אל השמיים ואל לבבותינו, אלא רקדנו כמשוגעים בקולות שמחה ואושר עם עוד 300 יהודים מקסיקנים, שלאחר סיום התפילה, המשיכו לשיר ולרקוד גם מחוץ לבית הכנסת. היה כל כך נחמד לפגוש אנשים זרים לגמרי, ופשוט ליהנות איתם מכל רגע. כשאני מחוץ לישראל, הקהילה היהודית היא ממש משפחה אחת גדולה. זאת חוויה אדירה!
אירוני, לא? שבחו"ל הרבה יותר כייף וטוב להיות יהודי.
אגב, במהלך אחת התפילות, עוד אני יושב ליד חבריי לקבוצה, אני מעלעל בספר התפילה, ונתקל במשפט מוזר ביותר :"ויאמר ה' אל משה, קח לך סמים!"- אתם לא תאמינו לי, אבל תאמינו לי! (עוד משפט אידיוטי ומצחיק של חיים, שליווה אותנו לאורך כל הטיול).
ארוחת ערב הפוכה, שכמעט התחילה מהקינוח למנה העיקרית (את העוף הגישו בסוף), שהוגשה באיזה בונקר במרתפי בית המלון ומשחק תפקידים מוזר עם הקבוצה ההולנדית הפכו את הערב לחוויה מיוחדת. משום מה, אני אף פעם לא מוצא את עצמי כדמות דומיננטית במצבים שכאלה, אלא רק עוד בורג במערכת. יושב במעגל ושותק. למרות שלעיתים, אין מפקד ממני!
את היום השני פתחנו אחרי שינה ארוכה של 10.5 שעות, שכן זהו יום שבת, וחלקינו רצו ללכת להתפלל באותו בית כנסת אפוף היסטוריה. תודה לאל?
לאחר ארוחת הצהריים הקלילה שהובאה כולה מישראל (שומרים כשר, אלא מה?) יצאנו לטייל ברחבי גטו ורשה, שם ראינו את אותן אנדרטאות שרואים גם ב"יד ושם"- יפות וחזקות. לאנדרטה לזכר המרד שהתרחש באפריל 1943 בהחלט העבירה בי תחושת גאווה.
משם גם עברנו ב"רחוב מילה 18", שם ביקרנו מעל הבונקר של מרדכי אנילביץ', אחד ממפקדי המרד הגדול, שגבה את חייהם של 101 גרמנים, ו64000 יהודים. שם הסביר חיים המון, ולמעשה כלום.
כשאנחנו עוברים כל קבוצות רבות של ישראלים, אמריקאים, קנדים ושאר ירקות יהודים (היהודים הגיעו ממימון של "בנק לאומי", ואלו שהגיעו דרך חברת- החשמל בכלל נראו מגוחכים עם כובע הקאויבוי שלהם)- הגענו לרחבת המשלוחים. ה Auschemplaatz. באותו מקום סיפר חיים על כאלו שהצליחו לברוח, והראה לנו את התמונות בהם ריכזו בשטח קטן אלפי יהודים מדיי יום מגטו ורשה (6000 בממוצע) בכדי לשלוחם למחנה ההשמדה טרבלינקה, בין השנים 1942-1943, שם נרצחו ללא רחמים בגז ויריות.
ומשם, דרך האנדרטאות למרד של המחתרת הפולנית בנאצים, הגענו לעיר העתיקה של ווארשה, שהייתה יפהפייה, שם אכלנו גלידות מוזרות, צילמנו נופים מרהיבים ואפילו ראינו את אצטדיון הכדורגל שבו הולך להתרחש גמר טורניר אליפות אירופה בשנה הבאה!
בדרך חזרה למלון עברנו גם דרך פארק גדול, ומתחם בו אירגנו הופעות באותו הערב לרגל "יום העצמאות" הפולני. באותו פארק עברנו על אנדרטה לזכרם של כל אלו שמקום מותם לא ידוע לאיש. אפשר להגיד שהחיילים ששמרו על הקבר הריק לא היו מתקבלים למשמר המלכה הבריטית, אם אתם יורדים לסוף דעתי...
לאחר ארוחת הערב שכללה בעיקר שניצלים, חמין וסלט כרוב- הוזמנו על ידי הקבוצה הקנדית, להצטרף אליהם לטקס שהם עורכים באוניברסיטה של ווארשה (שם, אגב, לפני פרוץ המלחמה למדו אלפי יהודים- רק רציתי שתדעו.). הם היו כ700 אנשים, בעיקר תלמידים בני 16-18, שלווו בניצולים ותזמורת. אנחנו היינו רק 24 חבר'ה, ואני תמיד זכרתי להזכיר באוזניהם שזאת לא הכמות, אלא האיכות!
(למה לא הבאתי את המצלמה שלי לאירוע?!)
באותו הטקס, אחרי מספר רק של מחיאות כפיים ושריקות לכבודם של הניצולים שחיים כבר שנים רבות בקנדה, כאילו היו עוד שרתים וטכנאים שזוכים לתודות רבות בטקס סיום בית ספרי (השוואה נוראית, מה?)
- שרנו כולנו את ההמנון הקנדי, ולאחריו את "התקווה". זאת הייתה אחת הפעמים המרגשות ביותר ששרתי את השיר הזה. אפילו לא בטקס יום השואה באושוויץ- בירקנאו לא חשתי גאווה כה רבה, ואהבה אדירה לביתי בישראל. כשיותר מ700 בני אדם שרים באולם סגור את אותן מילים חזקות, כל האולם רעד ממש, וכך גם ליבי.
כבר אמרתי שזהו ההמנון הלאומי היפה בעולם?
כשסיימנו, חזרנו נרגשים אל בית המלון, אחרי שראינו שפשוט אין לאן לצאת בשבת בערב בווארשה, עיר הבירה הכי פחות מרשימה שראיתי עד כה (במהלך שעות היום באמצע השבוע- אין כמעט נפש חייה ברחובות!). שם ישבנו על כוס משקה, ואז הבנתי למה לפעמים באמת טוב לדעת שפה זרה. במלונינו הייתה קבוצה ישראלית מפתח תיקווה, שדגלה בחוסר הנימוס הישראלי ובמראה שונה, והבנתי שלפעמים עדיף להישאר ישראלי בצללים. יהודי בראשי חוצות, וישראלי בארון. סתם, דווקא היה נחמד לפגוש חלק מהם בחדר המדרגות. מאז שעזבתי את הארץ, אני תמיד נרגש לפגוש קצת שכנים. הם בטח מכירים אנשים שאני מכיר, לא? ;)
ביום השלישי למסע, יום ראשון, קמנו ב6:30 בבוקר, דחפנו דבר מה אל הפה בארוחת הבוקר הדלה, ועלינו על האוטובוסים בדרכינו לקראקוב. 7 שעות נסיעה עמדו על הפרק, אבל אני פשוט העברתי את רוב הזמן בחלומות טובים.
לאחר שעתיים של נסיעה, הגענו אל הישיבה הגדולה של לובלין- עוד בניין יהודי עתיק שהיה צבוע בצבע צהוב מזוויע. בחצרו, חיים סיפר על ההיסטוריה של המקום, שהייתה דווקא מעניינת. הייתי רוצה לראות את המקום בשעתו הזוהרת ביותר, בו למדו אנשים הצבועים בשחור- לבן, אם אתם יורדים לסוף דעתי.
אלפי אנשים למדו בישיבה הזאת בעיר לובלין, שפעלה רק 9 שנים, עד פרוץ המלחמה שחיסלה הכל. צריך להיות שם, בשביל בכלל לנסות ולהבין איזו המולה הייתה במקום.
מהישיבה הגדולה, החשובה והמכוערת להפליא- עזבנו אל מחנה ההשמדה מיידנק.
כשהגענו, יכולתי לראות דרך חלון האוטובוס את אותו מונומנט ענק שראיתי בתמונות חברים שעברו את המסע דרך בית הספר. המחנה רחוק באופק, והשמיים נעשים אפורים מרגע לרגע.
ירדנו מהאוטובוס, והתחלנו ללכת לכיוון אותה אנדרטה לצלילי תפילות ומנגינות שפשוט לא תאמו לאווירת הרגע. תודה, חיים.
באנדרטה עצמה העדפתי לצלם ולתעד מאשר להקשיב לעוד הסבר באנגלית לא אנגלית, וחיכיתי להיכנס למחנה, עליו שמעתי מאבי, שהיה הקשה ביותר מבחינתו.
אנחנו עומדים ברחבה בה עמדו היהודים המבולבלים מול תא הגזים הראשון במחנה, אינם מודעים שהשהייה הארוכה בכל תנאי מזג האוויר, לאחר שרצו כקילומטר אל המחנה מן הרכבת בה סבלו ימים ולילות- היא למעשה הדקות האחרונות בחייהם.
כשהגיע תורינו, נכנסו לתא הגזים.
חיים הסביר שלפני התא עצמו, דחפו כ300 איש בכל פעם למקלחות, שם נשטפו במי קרח או מים לוהטים לפני הכניסה לתא בו ימצאו את מותם הברוטאלי, מכיוון שהמים שעל גופם סייעו לגז הציקלון-B להדבק לגופם ולרצחם ביעילות יתרה, יש לציין.
כשנכנסו לתא הגזים עצמו, חיים סיפר סיפורים, הסביר אודות הכתמים הכחולים של הקירות (שאריות מגז הציקלון B שבקופסא נשמר גבישי, אך במגע עם האוויר נהפך לגז), ושר שירים. אבל את החשוב מכל, שכח לציין- אבי סיפר לי שבאותו תא ממש, אפשר לראות סימני שריטות על הבטון החשוף, מציפורניהם של הקורבנות שנדחסו בהמוניהם לאותו תא קטנטן, ונחנקו ברעש ובהמולה נוראית. אחד על השנייה. לא ראיתי את זה במה עיניי, "תודות" לחיים, אבל רק המחשבה על כך מעלה דמעה בעיניי.
(מחדר קטן זה רצחו הנאצים בתא הצמוד לו את הקורבנות בפחמן חד- חמצני, ודרך החלון יכלו ממש לצפות במוות וברצח של אנשים חפים מפשע. לחזות בצעקות השבר והאימה של אלו שנפלו אחד אחרי השני אל הרצפה. מתים.)
מחוץ לתא הגזים, חיים סיפר את סיפורה של בחורה שמסתבר (אחרי בדיקות של שנים רבות) שהייתה האדם היחיד ששרד את תאי הגזים. מזלה היה שהנאצים לא סגרו לגמרי את החור ממנו זרקו אל התא את קופסאות הציקלון- B, וכשכולם נערמו אחד על השני בפאניקה שקשה לתיאור, כשהיא רומסת מתחתיה אחרים שלא זכו לנשום עוד אוויר צח- היא הספיקה לנשום עוד כמה נשימות מאוויר הצח שבחוץ, לפני שהתמוטטה על הקרקע, כמו שאר הנרצחים, אך נשארה בחיים.
ההיסטוריון הראשון שגילה את הסיפור היה יהודי מפלסטינה שנסע לאירופה לסייע לפליטים באירופה. במהלך נסיעה ברכבת, הוא שמע אישה בוכה בכי תמרורים, וכשהביט בה במבט תמוהה, אמרו לו הסובבים: "היא משוגעת! משוגעת! היא אומרת שהיא שרדה את תאי הגזים"...
משם עברנו אל הביתנים, בהם חיו האסירים שנותרו בחיים בכדי לעבוד במשך חודשים, אם לא שנים בעבודות כפייה קשות ביותר. בכלל, מהמחנה הזה שרדו רק רבע מהביתנים שהיו בו, מה שמעיד על האכזריות הנאצית.
בתוך הביתנים חזינו באותן ערימות מפורסמות של נעליים, בגדים, והדרגשים עליהם ישנו 12 איש לאחד.
דמיינתי במוחי את אלפי האסירים עומדים במשך שעות במסדרים הקשים, כשלצידם שוכבים המתים. בתוך צריף השינה, חיים סיפר סיפור קשה: כל ערב היו מגישים לאסירים מעט מים עם טעם של קצת ירקות, דבר שנועד להחזיק אותם ליום מפרך של עבודת כפייה ביום שלמחרת- ומכיוון שהיה דל ביותר, האסירים נזקקו לכל טיפה בכדי שיהיה בידם את הסיכוי הקלוש לשרוד את הזוועות והאימה. עם זאת, היו כאלה שעשו מעשה הירואי, ומשוגע לגמרי. היו כאלה שהעדיפו לתת את מנתם לאלו שנקראו בפי הנאצים "מוזלמן"- אותם אנשים שכבר נעשו אדישים למצב, שכבו חסר מעש על הדרגשים, וויתרו על המאבק לחיים. אותם גיבורים החליטו לתת להם מנה כפולה, דלה ככל שתהיה- בכדי לנסות ולהחזיר אותם למאבק היומיומי לחיים.
באותו הרגע, חשבתי לעצמי- מה אני (!!!) הייתי עושה?
ומה אתם הייתם עושים?
בביתן אחר, חזיתי בתמונה מזעזעת של ערימת עצמות וגולגולות. כשראיתי את אותן גולגולות, דמעות עלו בעיניי. אותם אנשים חסרי אונים, חפים מפשע- לא חשבו מעולם שחייהם יסתיימו כעוד גולגולת אחת מתה, מתוך רבות ששכבו על הקרקע הרוויה בדם של מחנה ההשמדה מיידנק. כאילו לא היו דבר, אלא עוד עלה ברוח- נזרקו ככה "לכלבים", כמו שנקרא. קשה לי מאד לנסות ולהסביר את התחושה. אולי תבינו בעצמכם:
משם, תוך סופה וגשם- עברנו אל הקרמטוריום המתקדם של המחנה. במבנה הזה היו תאי גזים צפופים יותר, וגם משרפות. ממש בביתן המשרפות, עמדה המקלחת של מפקד המחנה. כמה חוסר הגיון יש במקום שכוח אל זה?
כשחיים קרא קדיש, דפנה, אחת מבנות הקבוצה ההולנדית- קראה שמות של בני משפחה שנרצחו, קובצו בערימות חסרות כבוד, עירומים ומתים- בכדי שיוכנסו בקבוצות של 5 (שתי גופות, ועליהן גופות של ילדים בשביל לחסוך זמן ומקום) אל התנורים שעמדו כמה מטרים ממנה. עמדנו במקום בו שרפו בני אדם, בו שכבו גופות מתות וריקות מנפש, שומן ובשר כלשהו- והיה יותר מקשה להבין את זה. כנראה בגלל שחיים רק שר וסיפר סיפורים לא קשור בעיבריש (עברית- אנגלית) ולא דיבר לעניין. ארור יהיה. (הגזמתי, לא?)
משם, כשאנחנו רצים בגשם- אנחנו עוברים ל"הר האפר", שהוא מונומנט שבו ערימה של אפר. קשה מאד לעכל את העובדה שזהו אפר של עשרות אלפי בני אדם, כמוני וכמוכם, ש"דרכם היחידה אל מחוץ למחנה, היא דרך הארובה", וגם את הנחמה הזאת הם לא קיבלו. מהרגע שכף רגלם החשופה פגשה בשלג של מיידנק, אפילו אפרם לא עזב את המקום במשך 70 שנה מאז. בין אם כדשן לשדות החקלאיים או לזכרם כחלק מאותו מונומנט- הם נשארו שם לעד.
הסיור במיידנק הסתיים, ואנחנו עלינו אל האוטובוס לכיוון העיר "קראקוב", שמכונה "בירת התרבות הפולנית". חיכו לנו 4 שעות של נסיעה, ואני החלטתי לעצום את עיניי. לאחר שעה התעוררתי, כשאני מוצא בחורה מלאה ולא נאה במיוחד בשם חיה יושבת על ידי. היא דווקא בחורה מצחיקה, קצת חסרת בטחון עצמי, אבל יש לה מה לומר- והיא החליטה שמאותו רגע והלאה היא הולכת לעשות לי עיניים עד לסוף הטיול. למה?!
על הדרך ראיתי את המרחבים הירוקים של פולין, את הכנסיות שנבנו בסגנון באזרי לחלוטין, ואת חוסר היכולת של הפולנים לבנות כפרים יפים. הם טובים בבייגלה, זה כן. רק בזה.
כשהגענו לקראקוב, עשינו סיור עם האוטבוס בעיר, כשה"פיילוט" (הזקנה הפולנייה והמטורללת שהייתה הג'יפיאס האנושי של הקבוצה שלנו) שלנו כל כך מתלהבת מבנייה חסרת חן ועיר לא מלהיבה בעליל. נו, מילא.
ירדנו לארוחת הערב בהאנגר ענק, שהכיל עם כניסתנו אליו יותר מ600 איש שדיברו בקולי קולות, ואיזה ישראלי שהציק לכולם עם חוסר היכולת שלו לדבר במיקרופון. התיישבנו לשולחנות צפופים ביותר, אבל נהנו מההוויה החברתית, ומהאמריקאיות מלוס אנג'לס בנות ה16 שניסו להתחיל עם כל אחד מאיתנו.
"You're from Amsterdam?! You have free drugs?! YOU MUST COME TO VISIT US!"
וזה רק קצת המזלג.
משם נסענו לבית המלון, ולאחר ישיבה קטנה בלובי, ושיחה קבוצתית ארוכה מאד, הלכנו לישון.
אני דואג ואוהב לשתף את דעתי בנושאים השונים, אבל בשיחות האלה לא אמרתי יותר מדיי, מהסיבה הפשוטה שדאגתי לשתף את האחרים בחווייתי לאורך כל הטיול, ואין צורך היה מבחינתי לחזור על זה שוב במעגל.
זה כמו ביום-כיפור. יום זה הוא יום בו צריך לבקש סליחה ולסלוח לאחר, ואף לעשות חשבון נפש. על כל אדם ואדם לעשות את זה מדיי יום, ולא פעם אחת בשנה.
ומשום מה, העובדה שלא דיברתי יותר מדיי, אם בכלל- הזכירה לי את גיבוש הצנחנים באפריל של שנה שעברה, באותו מעגל שבו כל אחד היה צריך לדבר על משהו במשך חצי דקה. הרגשתי שעליי לשתף משהו, גם אם אין יותר מדיי מה לומר. להיות יותר אקטיבי, אבל תבינו אותי אם אגיד שבכל זאת שתקתי כמו דג, נכון?
היום למחרת, היה היום הגדול.
"מצעד החיים"!
קמנו מוקדם מאד בבוקר, דחפנו איזו פרוסה עם שוקולד "השחר" לפה, ועלינו על האוטובוס לכיוון מחנה הריכוז ועבודת הפרך אושוויץ. כשהגענו המתחם כבר היה מלא בקבוצות יהודיות ולא יהודיות מכל העולם, ביניהם גם כיתות חיילים מהצבא הפולני, חבושים כומתות ירוקות.
היעד הראשון באותו מחנה עבודה ("בירקנאו" היה מחנה ההשמדה בו נרצחו מעל 1,100,000 יהודים, ועוד 200,000 גויים) היה "הקרימטריום מס' 1", בו היה תא גזים שיכל להכיל 300 איש בכל פעם, ומיד אחריו- גם המשרפות שבהן התבצעה ה"לוויה". אחרי שהקימו את מחנה ההשמדה "בירקנאו", המקום הפך לבונקר של סוכני האס.אס.
מחוץ לבונקר עומד גרדום, בו תלו אסירים שעונו ונחקרו בידי האס.אס., ובשנת 1947 נתלה שם רודולף הס, המפקד הראשון של המחנה, שנשפט בבית המשפט לפשעים בין לאומיים בפולין.
(דמיינו את האסירים עומדים בשורות במסדרים שלקחו שעות)
משם עברנו אל תוך ביתנים שונים במחנה, שלפני המלחמה שימשו מגורים (Barracks) לחיילי הצבא הפולני (שבטיפשותו הרבה החליט להלחם בטנקים הגרמניים עם פרשים רכובים על סוסים- מה, הם יהודים שהם יכולים להרשות לעצמם לשחק כדוד וגוליית?).
פה החליפה את חיים מדריכה פולנית שעובדת באותו "מוזיאון", וסוף סוף יכולנו לקבל קצת אינפורמציה מדויקת ורבה, ואף באנגלית רהוטה, אודות הזוועות במקום.
באותם ביתנים ראינו את ערימות המשקפיים, הנעליים, המזוודות, כלי עזר לנכים ודברים רבים אחרים. המחנה נהפך למוזיאון לכל דבר.
באחד הביתנים ראינו את השלבים בחיסול היהודים חסרי האונים במחנה ההשמדה "בירקנאו" שהיה רחוק ב2.5 ק"מ מאושוויץ 1. היהודים היו מגיעים אחרי ימים ולילות בנסיעה בתנאים שאין לתאר, לעיתים מחכים שעות ברכבת עד ירידתם ל"רמפה" המפורסמת, שם היו עוברים את הסלקציה, לחיים ולמוות. אילו שנבחרו לצד שמאל, היו מקבלים את ההזדמנות לשרוד כמה שעות, ימים, שבועות ואולי אפילו חודשים- אבל אלו שנבחרו ללכת לימין (לפעמים הרופאים היו מחליפים בין הצדדים)- תוך שעה בלבד, אלפי האנשים ששרדו את הגטאות, המחבואים והנסיעה הקשה- היו שוכבים בעירומות אחד על השני, עירומים, לרוב ללא טיפת שומן לעורם הלבן והחיוור, ולעיתים ורוד מהגז ממנו נחנקו באיטיות. מתים, ומחכים לתורם להידחף בהמוניהם אל המשרפות, בכדי לצאת מהארובה, וכשהרוח תיקח אותם הרחק מהגיהינום.
במהלך הסיור יצא לי לראות דגם של תאי הגזים, ובו רואים את האנשים לפני כניסתם ללובי, את רגע ירידת הבגדים מגופם הרועד, ואת רגעי המוות. הדגם מראה דמויות לבנות דחוסות בצפיפות הגדולה מהרכבת של ראשון ב7:00 לת"א (וזה כבר כמעט בלתי אפשרי..!), נעים בפראות, רומסים אחרים, צועקים אל תקרת הבטון, שורטים את הקירות העבים בציפורניהם, ונופלים מתים אחד אחרי השני על הרצפה הקרה והאפורה.
מיד לאחר מכן יצא לי לחזות בכמה תמונות קשות:
בתמונות הללו רואים קבוצות של יהודי הונגריה שהגיעו לבירקנאו, ונבחרו ללכת ימינה. ל"טיהור ושטיפה". בתמונות האלו רואים אותם בשעה האחרונה לחייהם, הולכים אל תאי הגזים, שם, יכולתי לראות את המחזה הנורא בעיניי רוחי ממש- התפתלו בין גברים, נשים וטף, כשהם חסרי אונים נופלים לרצפה בלי חמצן באפם. זה היה מראה לא קל, בלשון המעטה.
כשיצאנו מהביתנים הללו, אחרי שעתיים וחצי של סיור בין מאות אנשים שהגיעו להשתתף ב"מצעד החיים" שנועד להתחיל ב13:00 באותו היום (14:00 שעון ישראל), נכנסו אל ביתן ההנצחה והזיכרון לזכר שואת יהודי הולנד. במקום ראינו תמונות של הקהילה היהודית ההולנדית לפני המלחמה, והרגשתי חמימות קלה למראה היהודים הצוחקים והמחויכים, מבלי לחשוב שמספר שנים לאחר מכן הם כבר לא יחייכו, או יבכו. באותם רגעים עלו בי המחשבה והצורך לנסות להבין את צורת המחשבה שלהם באותה התקופה. ניסיתי לנסות ולהרגיש איך הייתי מתמודד עם הידיעה שבעוד ארבע שנים מהיום יגמרו חיי- למרות שאותם צעירים מאושרים לא היו מודעים לכך כלל.
בסוף הסיור בביתן שהיה מלא בכתבות על הכרזת המלחמה בין הולנד לגרמניה, תמונות ופרטים הקשורים- הגענו לחדר השמות, שם היו כתובים על הקירות כ80,000 שמות, כשחלק מחברי הקבוצה שלי הצליחו למצוא ביניהם שמות של קרובים ובני משפחה.
לאחר מכן ישבנו באותו החדר במעגל, ודיברנו על הנושא. על איך החבר'ה מרגישים למראה שמות בני משפחותיהם שנרצחו לא במקום דמיוני, אלא על האדמה שעליה אנחנו יושבים. לאחר מכן אדם בשם עזרא מלמל במרכז המעגל אל תפילת ה"קדיש", ואנחנו שרנו ש"עם ישראל חי" וקינחנו ב"תקווה":
(אני לא מצטער ששומעים אותי בצורה דומיננטית שר, גם אם לא בצורה מרשימה במיוחד- אבל כששרים את התקווה, אני לא עוצר את עצמי, ולו לרגע, מלשיר את ההמנון הישראלי בראש זקוף ובקול רם.)
יצאנו מהביתן, והלכנו לרחבת "קיר המוות". הקיר כיום הוא שחזור של הקיר שהנאצים הרסו, ועליו הוצאו להורג עשרות אלפי אנשים, בעיקר אסירים פוליטים ופולנים, על ידי כיתת יורים.
לאחר מכן, אכלנו ארוחת צהריים שלא כללה יותר מהרבה סנדוויצ'ים מרוחים בריבה ושוקולד, חילקו לנו דגלים, צמידי יד של "מצעד החיים", פלקטים קטנים מעץ, בכדי לכתוב עליהם מסר כלשהו, ולנטוע אותם ממש באדמת בירקנאו.
על שלי כתבתי:
"My son's name was Naftali. He had blue eys..."
המשפט הזה לקוח מהסרט "התנגדות" ("Defiance") בכיכובו של דניאל קרייג (המגלם את "טוביה ביילסקי), בסצנה בה השומרים על הקהילה היהודית המסתתרת ביער מצליחה לשבות חייל גרמני, ולמרות שחלק מהיהודים מבקשים לתת לו ללכת, הרי הם אינם חיות כמו הנאצים- שאר אנשי הקהילה מתגודדים סביב הגרמני המבוהל, בכדי להרוג אותו. אחת הנשים, כשרובה בידה- צועקת לאוויר את המשפט שאני כתבתי על הפלקט, ומיד לאחר מכן מכה את הבן זונה עם כת הרובה.
זוהי סצנה חזקה מאד לטעמי, והרגשתי שהיא מתאימה לדבר שכזה.
מיד לאחר מכן, לאחר כמה צילומים, יצאנו לדרך.
על האדמה שידעה קורבנות כה רבים, יצאנו הקבוצה ההולנדית, בין 9000 אחרים, ממחנה אושוויץ 1 לבירקנאו- אל מצעד החיים.
את המצעד לא אתאר במילים, שכן לא יעניין אתכם לדעת שהלכנו בין אלפי אנשים, שרנו, צחקנו, הצטלמנו ונופפנו בלי סוף בדגלי מדינת ישראל. זאת הייתה חוויה מדהימה:
כשהגעתי אל תוך בירקנאו, נדהמתי מגודלו. מימין ומשמאלי עמדו אנשים שצחקו ודיברו בקול רם, ומאחוריהם עמדו גדרות תיל, שסגרו מתחמים שהם עמדו הביתנים בהם חיו האסירים. לא נותר כמעט דבר, הרי הנאצים חיסלו כמעט הכול בכדי לטשטש את העקבות, לפני בוא הצבא הסובייטים לשערי המחנה.
המשכתי ללכת על פסי הרכבת המבוילים אל "הרמפה" עליה התבצעו הסלקציות, כשרבים אחרי ומלפניי הולכים אל עבר סוף המחנה, שם יתקיים הטקס הגדול, בזמן שהם נוטעים את פלקאטי העץ בין לוחות העץ של מסילת הרכבת.
כשהגעתי אל הרמפה, עצרתי- והסתובבתי. אל עיניי נגלה השער של אושוויץ בירקנאו צבוע בכחול ולבן, ותמונה אחת עומדת בעיניי: באחד הביתנים במחנה אושוויץ 1 הייתה תמונה של רופא נאצי מצביע באחת מאצבעות ידו הימנית לכיוון ימין, כשמאחורי רואים ברגע חבורה גדולה של אנשים צועדת לכיוון הקרימטוריום מס' 2, שם נרצחו. התמונה הזאת הייתה חזקה ומלאת רגש מבחינתי, אך יתרה מזאת- באותם הרגעים עמדתי באותו המקום שהבן זונה עמד לפני 70 שנה. ממש באותה נקודה בה הוא עמד ובאדישות שלא תיאמן שלח אלפי אנשים אל מוות אכזרי.
משם הצטרפתי אל שאר הקבוצה ההולנדית, שכבר עמדה סביב אדם זקן שהחזיק בידו את דגלי פולין וישראל יחדיו. הוא היה ניצול שואה הונגרי, שהסביר לנו בהולנדית פלמית (מצפון בלגיה) לאן הגיע, וממש יכל להצביע על הנקודה. הוא סיפר איך אמו נשלחה לצד ימין, אל המוות הבטוח עם אחיו הצעירים, כשהוא עצמו שיקר ואמר שהוא בן 16 במקום 14, ונשלח לשמאל, לעבודת הכפייה. זאת הפעם הראשונה שבה הוא סיפר את סיפורו, כך לפחות נאמר לנו- אחרי 66 משחרור המחנה בידיי הסובייטים.
המשכנו כולנו אל רחבת הטקס הגדולה, והתיישבנו ממוזגים עם אחת הקבוצות שהגיעה היישר מלוס אנג'לס בארה"ב. שתי נערות בנות 16 מאחורי התחילו איתי, ולא אכחיש שזה היה נחמד.
טקס "יום השואה" עמד להתחיל, ואני חשבתי לעצמי בצורה מלאת משמעות- שלפני שנה, כשישבתי ישיבה מזרחית על הדשא של רחבת הנאומים בתיכון שלי, קורע את הדשא לגזרים עוד אני מקשיב למילותיו הארוכות של מנהל בית הספר ("גאון גאון"- אני לא סבלתי את הבן אדם), לא העזתי אפילו לחשוב ששנה לאחר מכן אשב לצד חברים טובים במחנה ההשמדה הגרוע מכל "אושוויץ בירנקאו"- אותו מחנה שהיה לי כל כך קשה לדמיין בעת העמידה השקטה בצפירה.
את הטקס ניהל "חיים טופול" (שחקן ישראלי ששיא הקריירה שלו היה תפקיד בג'יימס בונד), שהזקין נורא, ואת השירים הנהיג "דודו פישר" (דיבב את משה בסרט "נסיך מצרים"). סקס. אפילו הרב הראשי מבית הכנסת הגדול בירושלים, והרב לאו, שהיה ניצול שואה בעצמו- הגיעו לשאת דברים בטקס. אפילו ביבי האידיוט שלח סרטון שבו הוא מזבל את השכל, כרגיל.
הטקס לא היה ארוך, וכלל כמה קטעים יפים ומרגשים, שאת חלקם תרגמתי בטוב ליבי לשאר חברי הקבוצה.
במהלך הטקס עלה ניצול שואה בן 80 שבזה הבוקר עלה לתורה בתוקף חגיגת הבר מיצווה שלו, שנמנעה ממנו בגלל השואה. כשחיים טופול התלוצץ איתו ואמר "תוכיח להם שאתה יהודי", ענה הקשיש בחיוך: "אז להוריד את המכנסיים?"
שירת "התקווה" עם זאת, לא הייתה מרגשת כמו הפעם באוניברסיטה בווארשה, שם הרגשתי בכל נימי גופי חלק מהקהילה היהודית.
אחרי הטקס, התאספנו מהר, וחיים התחיל בסיור בחלק מהמחנה. ראינו את שאר המשרפות ותאי הגזים ("קרימטוריום") שנהרסו כליל על ידי הנאצים, או על ידי מרד הZonder Commando , כמו בקרימטוריום מס' 4. (מי שראה את הסרט "ניצחון הרוח", יבין על מה מדובר), ואף ראינו אגם טבעי, שנראה טוב לכל דבר, אך תזדעזעו לשמוע שבתוכו טמון אפרם של יותר מ100,000 נרצחים.
בהמשך הסיור ראינו את מחנה הCanada Commando שהיו אחראים למיון חפצי הנרצחים בחיפוש אחר דברי ערך בשביל הרייך השלישי, אך מצאו לרוב מזון שאותו טרפו ברעב גדול ("קנדה" נקראו מכיוון שקנדה נחשבה למדינה עשירה ביותר), וגם נכנסו אל ה"סאונה".
ה"סאונה" הייתה מבנה בו האסירים שהצליחו לשרוד כ3 שבועות במחנה העבודה הקשה, לאחר עוד סלקציה של בדיקות רפואיות- היו עוברים חיטוי ומקלחת במים רותחים כאש או קפואים כקרח, עוברים גילוח של שיער בכל הגוף, ולעיתים גם קעקעו את מספרם האישי לידם השמאלית. כמו כן, במקום הזה ניתנו להם המדים המפוספסים.
חוץ מהעובדה שהתחשמלתי בצורה לא נורמאלית מחשמל סטטי כשנגעתי במעקות הברזל במקום, ניתקלתי בתמונה שמאד נגעה בי: התמונה הייתה אחת מבין מאות שנמצאו לאחר המלחמה בכפר סמוך, ואחרי מבצע אדיר מטעם המחנה ו"יד ושם", הצליחו לזהות את חלק מהנרצחים שבתמונות. התמונה היא:
התמונה זעזעה אותי, מכיוון שהאישה נראית כל כך עצובה ואפלולית, ללא שום קשר לשואה המתקרבת, בה מצאה את מותה בייסורים. עורה החיוור ועיניה הלא מפוקסות הזכירו לי ממש רוח רפאים. לא יכולתי שלא לנסות ולחשוב מה עלה בגורלה של המסכנה.
אירוני יהיה לומר, שעל אף ההסטוריה הקשה והמזוויע שעברה על המקום שכוח האל הזה- המחנות אושוויץ 1 ובירקנאו היו המקומות היפים ביותר שראיתי בפולין.
וכך הסתיים הביקור במחנה הקשה מכולם, כשאני הולך עם חברי הקבוצה ההולנדית, ומשתף את חוויותיי ומחשבותיי, ומקשיב לשלהם. באמת שהתגבשנו מאד, ולא יכולתי לצפות לאווירה טובה יותר.
בלילה האחרון קרה לי דבר מוזר ביותר. הייתי עייף ביותר, אבל ידעתי שאני רוצה לעשות משהו קצת "מטורף" בלילה האחרון של המסע. עוד אני תוהה מה לעשות במיטה, אנחנו, אני ורוי (חברי לחדר) מקבלים טלפון מאדם שיכור שמלמל מילים בפורטוגזית, אנגלית וצרפתית- אני הייתי בטוח שאני שומע את רונאלנדו (אדם בשם נתן, שמזכיר מאד את כרסיטיאנו רונאלנדו) מעבר לקו, וחשבתי שיהיה נחמד ללכת אליו לחדר, ובלות קצת עם החבר'ה שהיו עסוקים בשתיית וודקה מקומית. בכלל, רוי קנה כמה בירות לפני כן.
רוי ואני עלינו קומה, אך לפני לא יכולתי שלא להבחין שהמסדרון האדום של הקומה שלנו נראה כמו סמטה ברחוב החלונות האדומים באמסטרדם, מכיוון שהוא היה מלא בבנות בנות 16, שפשוט הסתובבו בתחתונים.
הגענו לחדר 240, כמו שרונאלדו השיכור הסביר, דפקנו על הדלת וחיכינו. אחרי 10 שניות בערך, נפתחה הדלת ויכולתי לראות איזו ילדה מציצה עלינו. התנצלנו מעומק נשמתינו שהפרענו לה לישון, והחלטנו לחזור אל החדר שלנו. עוד אנחנו מסתובבים, אותה ילדה קופצת על רוי ושואלת אותו "מה?!", כשהיא מבחינה בבירות שהוא נושא בידו. לפתע אני רואה שאחריה יוצאת עוד נערה שנשענת על הקיר. אנחנו מסבירים להן שזו טעות, אבל הן כנראה לא הבינו מילה באנגלית. הצרפתים האלה...
בכל מקרה, עוד אנחנו נאבקים למצוא דרך להסביר להן לחזור לישון, שאר הדלתות במסדרון נפתחות באורח פלא, ואם זכרוני אינו מטעה אותי (ואני דיי בטוח שהוא כן)- לפחות 20 נערות בנות 16 התחילו לרוץ אחרינו בתחתונים, כשאנחנו ורוי נסים כל עוד נפשנו בנו, אל המעלית.
כשחזרנו סוף סוף אל החדר, נכנסתי למיטה, ולפתע נשמעה נקישה על הדלת. רוי פותח, ואני שומע קול נשי שואל אם אנחנו יכולים לעשות עם חבורה של בנות ארגנטינאיות משהו. אמרתי לעצמי ש"אם כבר החלטתי לעשות משהו 'משוגע' הלילה, אז זה עדיף מכלום". התחלנו לדבר איתן, וכאשר שאלו אם אנחנו יהודים בכדי לפתח שיחה, הרגשתי איך המשפט "רוצה לראות?" נפלט מפי. מזל שזה היה בלחישה :P
אחרי חצי שעה שחבורה של בנות בתחתונים היו אצלינו בחדר, אחרי שכמובן הנערה היחידה שבאמת יכולה לגרום לגבר זר להזיל ריר כמו כלב הודיעה שיש לה חבר, רוי הפחיד את הבנות אל מחוץ לחדר, ו"החגיגה" נגמרה.
זה היה מדהים כמה כל נושא השואה גרם לאותן נערות להתעוררות מינית אדירה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה בנות חרמניות בעת ובעונה אחת.
המקרה הזה גרם לי לתהות לגבי מיה, אותה בחורה ישראלית שהכרתי בפייסבוק. גם היא חגגה בינואר את גיל 16, ואחרי הסלידה שלי מאותן נערות במחשבה: "פאק! הן בסך הכול ילדות קטנות" (לא שמגיע לי להיות בררן, כן? אבל זה אני)- החשש שאת אותה הרגשה ארגיש כלפי מיה ביום מן הימים חלחלה לליבי. אם ניפגש, אני אהיה בן 19, כשהיא בת 16 וחצי בלבד. תודה, מרפי.
ביום שלמחרת טיילנו בקראקוב, ראינו בתי כנסת רבים, שמעו סיפורים על יהודים ורבנים, שרנו שירים, ביקרנו בבית קברות, ואפילו היינו על הגבול של הגטו בעיר: "מעבר לבניין הזה נמצא הגטו. בואו נסתלק מפה!"
ומשם במשך 7 שעות של נסיעות- עד להגעתי הביתה, והתמוטטות על המיטה החמה.
אז כן, זאת הייתה "פלישתי לפולין", וחוץ מהעובדה שפגשתי אנשים מדהימים שרק אתמול יצאתי איתם לבלות ב"יום העצמאות ההולנדי" (אבל זה לפוסט אחר כבר), הבנתי שפשוט טוב להיות יהודי. בקהילה שמחוץ לישראל, כשאנחנו נחשבים ל"מיעוט"- העובדה שאנחנו יהודים ממיסה קרחונים, ומאפשרת לנו ליהנות בריקודים בבית כנסת, ושירה בעברית לאורך מצעד החיים בקלות שכזו.
אמנם מבחינת אינפורמציה וחיבור רגשי לזוועות, אני דווקא דיי מאוכזב מהמסע- אבל מבחינת ההוויה והאווירה- לא יכולתי לבקש יותר. זה היה פשוט מדהים.
וממצעד החיים, להכנות לטקס יום הזיכרון שבאמסטרדם (עברתי את ה"אודישנים" לשיר את "פרח" / יהודה פוליקר, בטקס),
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
