"...אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה- שזו תהיה המלחמה האחרונה."
יובל מסיים את קטע הקריאה שלו "אני מבטיח לך" (של יהורם גאון), ואני מרגיש איך גופי רועד קלות.
הוא יורד במדרגות הקדמיות של הבמה, ואני יוצא מאחורי הפסנתר שמאחורי הקלעים, אל מרכז הבמה, ואל הרגע הגורלי.
אני מביט אל הקהל שמונה בסביבות ה300 איש, שבאו לטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל ופיגועי האיבה שבאמסטרדם, כשהפלייבק מתחיל להתנגן ברקע. 40 שניות מהירות (האדרנלין בדם גרם לזמן לטוס) עד תחילת השיר עצמו, ואני עומד כמו דחליל אל מול המיקרופון. הרגע הגורלי מגיע, ואני מתחיל:
"פרח" / סר. וינסטון צ'רצ'יל
(לצערי, עקב אי הבנה מצערת, לא צולמתי שר את "פרח" לבדי, ונהנה מכל רגע).
"שם, בעפר ותכלת חלקת שלום ישנה נומי פרח, נומי נומי ילדה קטנה.
את החיים לקחו לך הו, מלחמות קדושות מלאכים בכו לך בעיניים יבשות.
את חיוכך, תינוקת, קברו באדמה איך צומח שקט מתוך המהומה.
מי שלחץ על הדק דם את ליבו מכתים במלחמות לצדק גם ילדים מתים.
את החיים לקחו לך...
שם, בעפר ותכלת חלקת שלום ישנה נומי פרח, נומי נומי ילדה קטנה.
את החיים לקחו לך...
בחלומך ברוח חרוז למנגינה נומי פרח, נומי נומי ילדה קטנה."
אני שר, וגופי מרגיש כמו הר געש. למה כל תא בגופי רצה להתפוצץ רק מעצם העובדה שאני שר מול אנשים?
כשאני מסיים, אני מחכה שהפלייבק המאולתר שלי יסתיים, ולפתע אני זוכה בהמון מחיאות כפיים.
זהו אמור להיות טקס באווירה כבדה, ובכל זאת- לא יכולתי לרדת אל מאחורי הקלעים מחויך קלות.
כשאני חבוי מאחורי הוילון, אבי שהתלבש בהדר שהציעו המדים הצה"ליים- חיבק אותי בהתרגשות: "אני לא חושב שאתה צריך ללכת לגולני. אתה צריך ללכת ללהקה צבאית!"
בסוף הטקס, שלא איחר להגיע במהירות, רבים ניגשו אליי ואמרו שריגשתי אותם מאד.
ההקלטה המצורפת היא ניסיון לחכות, כנראה- לביצוע שיצא מפי כשהאדרנלין פעפע בעורקיי.
וכמו שחיים המדריך מפולין נהג לומר:"That was something!"
את יום העצמאות השנה לא העברתי בפלורנטין, צוחק על אנשים שיכורים ומתחכך בחוסר נוחות באלפי אחרים ברחובות הצרים של דרום ת"א, אך גם לא במסיבות הגדולות באמסטרדם.
השנה גם לא עמדתי בערב יום העצמאות עם להקת "צעירי תל מונד" וקורע את האוויר בשירה אדירה, ומרגיש כאילו אין מחר.
לא. השנה ישבתי על המחשב, וחיסלתי נאצים זה אחר זה, במשחק Call of duty 2. תגידו שזה פתטי- אבל אני נהניתי מכל רגע.
בכלל, אני לא אוהב לצאת.
בערב "יום העצמאות ההולנדי" בשבוע שעבר, יצאתי עם שני חברים שהכרתי ב"מצעד החיים" אל העיר רוטרדם (העיר שבה יש יותר ערבים מהולנדים "מקוריים") לראות הופעה של זמר הולנדי מפורסם מאד.
הגענו לרחבה ב22:30, והיא הייתה כמעט ריקה. חשבנו שזו רק ההתחלה. טעינו טעות גדולה.
המופע ההולנדי נגמר ב23:00, למזלי הרב. אני פשוט לא נהנה לעמוד במקומות שכאלה (במיוחד שמוכרים כוס בירה ב4.5 יורו- 22.5 שקל)- אלא מעדיף לשבת עם חברים, לדבר ולצחוק.
גם בשנה שעברה, כשחגגתי את ערב יום העצמאות בפלורנטין- פשוט חיכיתי לברוח משם. משום מה, אני פשוט לא סובל את האירועים האלה, שהם חסרי כל פואנטה, למען האמת. סתם הרבה אנשים שעומדים, בתוך ערימה של כוסות בירה מפלסטיק- ולא עושים כלום חוץ מלהשתכר ולעשות שטויות. זה רע שאני לא מתלהב מזה?
אגב, אתמול הייתי צריך להתמודד עם דבר שהעלה לי את הסעיף.
כבר שנים שבנות כאלה ואחרות מתחילות איתי, בחורות שאין לי שום עניין בהן- ואני פשוט נותן להן את התחושה שגם אני בעניין. אולי אני נהנה מתשומת הלב והפלרטוטים, אבל כשהציפיות מתחילות לעלות, אני נקלע למצבים שלא מומלץ להגיע אליהם. מצבים שבהם לרוב, אני פשוט פוגע בצד השני (מחוסר טאקט, כמובן- וחוסר אכפתיות מוצהר).
לדוגמה: לקראת סוף כיתה י', הכרתי בחורה בפורום שנקרא "סקס" נוער, העונה לשם מור. במהרה התברר שהיא גרה ממש לידי, ודווקא דיי נהניתי לדבר איתה. אפילו "נדלקתי" עליה. ועם זאת, היא דחתה את חיזוריי הוירטואליים.
יצא לנו לריב הרבה, ובסופו של דבר, פשוט חתכנו את הקשר. ובכל זאת, מדיי פעם היא הייתה "מתגעגעת" אליי ומנדנדת לי עד שהייתי נכנע, וחוזר לדבר איתה. או אז, גיליתי שהצד השני חסר כל תוכן או עניין, ומצאתי את עצמי נקלע כל יום מחדש לשיחה שבאמת לא הצלחתי להבין למה היא מתקיימת. רוב השיחות הסתכמו בשאלה לשלום כל אחד הצדדים, כשהיא יזמה זאת בכל פעם. למה לעזאזל לפתוח בשיחה כשאין לכם מה להגיד?! ומור עוד הייתה נפגעת שאני לא מדבר איתה. נשים....
בכל מקרה, אתמול בחורה שהכרתי ב"מצעד החיים" העונה לשם גבריאל ("חבריאל", בהולנדית) שלחה לי אימייל שזעזע אותי:
Heey Churchill,"
I'm totally confused, and I hate it that already came to this point. Maybe I'm pushing things but that is mainly because I want to know you, be friends with you especially since it seems like we have many things in common. I'm rushing because you're leaving in november already (which gives me a sort of time pressure) and I want to understand you, what is driving you, what you expect from the future, how you look at the world.
Moreover, you're giving two messages: stay away and the message of ok heey let's know eachother. It is totally confusing me, because you were upset that I didn't come to you last night, where you were with your whole family. While for me it was more out of respect since you gave me the idea that you didn't want me to come to you especially when you are there with your family. I just want to getting to know you that's all and for me that is not via facebook, because you cannot read someones emotions or understanding different meanings via facebook. They are letters, forming words and sentences but they don't tell anything about the underlying philosophy.
I hope you will give me a chance, so you can see that I'm not a silly blond girl that doesn't understand your jokes but as someone who enjoys eating ben and jerry's when feeling bad, has a great passion for music and just has a great curiosity to figure out the person behind the physical appearance.
I hope today's goodbye was not the last one.
Gabrielle
במצעד עצמו דיברנו לנו קצת בדרך חזרה מבירקנאו לעיר קראקוב, על צילום ותעוסקה בחיים, ואפילו מצאתי את עצמי מסתובב איתה במשך חצי שעה במרכז העיר באמצע יום העצמאות הפולני (הרבה חגיגות עברתי בתקופה האחרונה). הבעיה היא, שכל כמה דקות הסתכלתי בשעון בכדי לראות מתי אוכל להפסיק את השיחה איתה.
אל תבינו אותי לא נכון- היא בחורה חכמה (יהודיה, בסופו של דבר)- לומדת את הקשר בין פעילות המוח לכושר החברתי של האדם, ויש לה הרבה מה לומר ולספר, אבל היא לא מעניינת אותי. אולי בגלל שהיא פשוט לא מוצאת חן בעיניי.
כשקראתי את המכתב, לא ידעתי איך להגיב. היא הרי גם הזמינה אותי להיפגש איתה בייחידות באמסטרדם, ואף לא היססה להזמין אותי לארוחת ערב אתמול, בערב יום העצמאות. אני כמובן נרתעתי מאד, וסלדתי מאד מהקשר החדש שלי איתה. אפילו הצהרתה שהיא כבר בקשר עם איזה בחור במשך 4 שנים, לא הותירה לי מנוח.
אחרי הרבה עצבים והרמות קול מצידי, אבי הצליח לשכנע אותי לא להכאיב לה בתגובתי למכתבה, ומצאתי את עצמי משקר "שקר לבן" באומרי שאני אשמח לשמור איתה על קשר. ובכל זאת, הצבתי גבול אדום:
Dear Gabrielle,
I'm really flattered that you're really interested in me, and my personality.
I had thought that the meaning of "Goodbye" is known to all- "We shall meet again". At least, this is the meaning in Hebrew, when we say: להתראות!
I like talking to you, because you are smart (You're Jewish, after all), and you seem so enxious to share your knowledge, thoughts and feeling with the world, a trait that I appriciate a lot. The English makes it a bit difficult for me, but still- I believe I can learn from you, and maybe- you from me.
But I have to make one point clear.
I know you've told me you have a boyfriend, but your passion writing me those messeges seems to hint that you want something that is bhyond "Friendship".
Even if I'm wrong, I have to tell you, that I'm not looking for a romantic relationship, for I have a girl waiting for me back in Israel.
I think we should take things more slowly, after all- you've still got more than 5 months to reveal my darkest
secrets.
I hope you've had a wonderful "Indipendence Day"!
Yours,
Sir Winston Churchill
טוב,
זהו זה בינתיים,
אני מקווה שכולכם ידעתם לחגוג ולזלול הרבה מאד בשר (ראיתי כתבה בYNET שאומרת שאם רוצים לשמור על גזרה ביום העצמאות, בשורה התחתונה...אסור לאכול דבר).
שלכם,
סר וינסטון צ'רצ'יל, שבסך הכול רוצה לחזור להתאמן, ולראות האוס כל היום.
נ.ב: מי היה מאמין שהשיר הזה הגיע לאורוויזיון ב1999?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
"...אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה- שזו תהיה המלחמה האחרונה."