על שלושה פשעי דמשק / צוות הווי חטיבת גולני

זו כבר הפעם הרביעית או החמישית שזה קורה לי בתקופה האחרונה. פעם נוספת אני מוצא את עצמי עומד במקלחת במשך דקות ארוכות, ולא מצליח להאמין ש"נגזר" עליי לא להתגייס לצנחנים. דקות לפני ניסיתי למצוא נחמה בדיונים באינטרנט אודות אהדה לחטיבות החי"ר השונות והכומתות שלהן- וכמו בכל פעם מחדש, נתקלתי בדמות של צנחן שכאילו לעגה לי מתוך המסך.

"אני התקבלתי, ואתה לא".

במיוחד לא נהניתי לפרגן לחבר שכתב לי באושר גדול בצ'ט המזורגג של הפייסבוק: "עברת גיבוש צנחנים!". ררררר...

אחרי לפחות שעה של עמידה תחת זרם המים החמים, כשראשי בכלל במקום אחר- ליבי התמלא ברוח קרבית. ידעתי שהגיע הזמן להמשיך להלחם, ולא לוותר (כיאה לדמותי חסרת עמוד השדרה). גם כן ראש ממשלה.

החלטתי לכתוב לאבי מכתב נוסף, בנסיון נואש נוסף לשבור אותו, בכדי שיעזור לנסות ולהגשים את החלום ולחבוש בבוא היום את הכומתה האדומה:

אבא,

אני מבקש שתקרא את המכתב הבא, ותנסה להדחיק לרגע את הרגשת ההסתייגות שלך מבקשתי.

נגיד ולפנייך עומדות שתי אופציות: לגור בדירת פאר על הרי האלפים במקום הקרוב לציוויליזציה , או באחוזה אדירה במקסיקו סיטי. כמובן שתבחר בדירה היפהפייה על האלפים, שכן המקום מדהים. בכל יום שתקום בבוקר, לא תראה את הכיעור של הבירה המקסיקנית, אלא תקום לאוויר צח שממלא את הריאות, ולנוף שיגרום לך לפתוח את הבוקר עם הכוס קפה השחור שאתה אוהב, כשאתה יושב שעות על המרפסת, ולא יכול לדמיין לעצמך אושר גדול מזה.

אתה פונה למתווך בבקשה לדירה הזו, ואתה ממש מרגיש שהדירה כבר אצלך בכיס- מן בטחון לא מוסבר.

אתה מגיע ליום ההחלטה, ומסתבר שהדירה ניתנה למישהו אחר. תחילה אתה לא רואה הפסד גדול- הרי אחוזה אדירה היא תמיד אופציה טובה בעיר בירה, אבל אט אט אתה מתחיל להפנים את גודל הפספוס.

אתה יודע שאתה עוד יכול להלחם על הדירה באלפים, אבל אתה יודע שתצטרך לשבור הרבה מוסכמות, כי הרי הפסדת בדרך הרגילה.

אבא,

כשקיבלתי את ההודעה שלא אתגייס לצנחנים, אני זוכר את הרגשתי באותם רגעים- לא הרגשתי כעס או אכזבה, אבל היום אני גם יודע למה. הרי גדלתי בצלך 18 שנים, ורק לעיתים רחוקות ביותר העזתי להמרות את פיך, מילתך היוותה עובדה מוצקה בסלע, מבחינתי. כך כשאמרת לי "אתה עושה את זה בכוחות עצמך, דן- אני לא מתערב", הבנתי שאם נכשלתי- נחרץ גורלי, ואין לי סיבה לבכות על כך.

אבל, אבא,

מאז הכישלון בגיבוש הצנחנים עברתי תהפוכות גדולות, והעברתי שעות בכעס עצמי אדיר שאני לא נלחם על מקומי בצנחנים. דיברתי איתך, ועם הרבה אחרים על המצב, ושמעתי מכל עבר כמה גולני, או חטיבות החי"ר האחרות אינן שונות מהחטיבה האדומה.

עליתי על האינטרנט, והקלדתי אין ספור משפטי חיפוש אודות החטיבות, היחידות המיוחדות בהן וחיפשתי בנרות איזה משפט שיראה לי את גדולתה הגדולה של חטיבת גולני, לעומת הצנחנים. ואכן מצאתי. ובכל זאת, רבות הפעמים שמצאתי את עצמי יושב מתוסכל מול המחשב, לאחר שבמשך שלוש שעות גיבשתי לעצמי בטחון בגולני, ואז נתקלתי לפתע בתמונה של צנחן. בכל פעם, ליבי צונח לתחתונים. אני רוצה להיות בצנחנים.

חטיבת גולני, מבחינת חטיבת חי"ר- אינה שונה מחטיבת הצנחנים יותר מדיי. רמתה גבוהה מאד, על כך אי אפשר להתווכח. הם נלחמו בגזרות הקשות של כל מלחמות ישראל, הם מצוידים בציוד הטוב ביותר שיש לצה"ל להציע, וכחיילי חי"ר- הם לא נופלים מהצנחנים. אבל למרות זאת אבא, הם לא הצנחנים.

כששתי החטיבות כל כך דומות אחת לשנייה, נשאר לך רק להסתכל על מה שמסביב.

אם אראה חייל גולני ברחוב, אתעלם ממנו, כי הוא הרי עוד חייל בצה"ל. אבל כשאני רואה צנחן, אני מתמלא גאווה. אושר ממש. קנאה אדירה.

אתה הרי יודע שלצבעים וחזות יש השפעה מאד גדולה על צורת המחשבה שלנו, ועל מצב הרוח שלנו. לכן הדוגמה של הבית בהרי האלפים, והאחוזה במרכז מקסיקו סיטי המכוערת.

אין הבדל בין הכומתה החומה לאדומה, מבחינתך- אבל מבחינתי ההבדל הוא כמו שמיים וארץ.

הצנחנים צונחים, גולני לא.

הצנחנים מקבלים את הכומתה היפה והמהוללת בהיסטוריה בגבעת התחמושת, וגולני מסתפקים בטקס עלוב בבא"ח גולני שנמצא באיזה חור ליד אום- אל- פאחם.

הנעליים האדומות מצביעות על רמה טובה יותר, הרי אלו הנעלים שמשמשות את רוב יחידות העילית של צה"ל, ואת זה לא תוכל להכחיש.

לצנחנים יש מורשת אדירה, ועליהם שומעים כל הזמן, אותם מהללים כל הזמן בסיפורים ובתקשורת, בעוד שגולני נדחקים לפינה.

גם אם מבחינה קרבית, גולני לא נופלים מהצנחנים- כחטיבה בעיניי, הם נמצאים במקום השני.

אתה יכול לקרוא לי ילדותי, טמבל ואידיוט, אבא- אבל הדברים האלו משנים. הם משנים כשזה מגיע לגאווה במקום בו אתה משרת, לאושר בעת קבלת הכומתה. הגאווה האדירה שארגיש אם אוכל לחבוש את הכומתה האדומה, ולא איזו כומתה חומה שלא רואים על המדים בכלל, מבלי קשר לעובדה שהיא מייצגת בעצמה חטיבה בעל היסטוריה אדירה ומדממת. לדעת שאני במקום הטוב ביותר שאני יכול להגיע אליו בצה"ל.

זה הרבה לבקש? אני יודע שכן.

אבא, אני יודע שצה"ל הוא לא עוד מגרש משחקים. זהו ארגון מכובד, ויש לי כבוד רב אליו. הוא מקום "לגברים".

אבל גם "גברים" הם בני אדם, וכמו שאתה היית רוצה לגור בבית על הים, כי התחושה של לקום כל בוקר ולראות את הים הכחול והאדיר היא בלתי ניתנת להמחשה במילים- כך העובדה שהצנחנים מוצגים כטובים יותר בעיני כל, משנה לי מאד מאד.

אבא, לא ביקשתי ממך דבר כה גדול מעודי. אמא תמיד מהללת את התכונה הזאת בך, שמעולם לא השתמשת בקשרים שלך בשביל להגיע לאן שהגעת. אבל אבא, אני את הטעויות שלי עשיתי, ואני לא הצלחתי לתקן אותן. ואני חיי עם ההשפלה שלא אוכל להגשים אל החלום הגדול ביותר שלי, ולהיות חלק ממשפחת הצנחנים. "על טעויות משלמים", ויש דברים שלא אוכל לתקן לעולם, אבל הפעם אבא, אתה יכול לעזור לי. אני מודע לכך שאתה טוען שזה "בלתי אפשרי", ואתה דוגל באידיאולוגיה מרשימה- להיות צנוע, ולא להשתמש "לרעה" בכוח שניתן לנו. אבל אבא, אתה חייב לנסות ולהבין אותי.

אם אתגייס לגולני, אני אחיה בהרגשה של פספוס, שלא נלחמתי עד זוב דם בשביל החלומות שלי- לא אוכל להאשים אותך שלא ניסית לעזור לי, הרי אתה אדם של עקרונות, ואני הרי מבקש ממך לשבור אותם. להתעלם מהם. אני מבקש ממך הפעם לפגוע קצת במוניטין שלך, בשביל לעזור לי.

הרי זו לא פעם ראשונה, ובטח לא האחרונה שמשתמשים בקשרים בכדי להגיע למקומות טובים, ותאמין לי, אבא- הלוואי והייתי חכם מספיק בשביל שלא אצטרך להגיע למקום הזה. למקום בו צריך לשחק מלוכלך, אבל אני אוכל את עצמי מבפנים כשאני יודע שאני לא עושה את זה. כי זו הדרך היחידה שנותרה לי לגרום לעצמי אושר גדול הרבה יותר מאיזו שנה של בטלה באחת המדינות היפות באירופה.

אני הרי אהיה שנתיים לבדי, ואתה הרי יודע שלא יהיה לי קל בשום חטיבת חי"ר שאלך אליה, וגם אני יודע את זה. אבל אני יותר ממוכן לכך נפשית, תאמין לי. התבגרתי.

אבל אני יודע שאם אלך לצנחנים, ההתמודדות הזאת תהיה הרבה יותר קלה, כי אני אדע שאני נמצא במקום בו אני רוצה להיות. אני אקום כל בוקר ואהיה מאושר. אני בטוח בזה.

אתה יכול להסביר לי שאני פשוט אידיוט, ילדותי, ושאני לא מבין כלום- אבל זה לא שולל את העובדה שאני רוצה להיות בצנחנים, לא משנה כמה דיונים אקרא, וכמה הסברים ודברי שבח אשמע אודות החטיבות האחרות- המקום שלי, הוא בצנחנים.

אני זוכר את הניצוץ בעיניך כשסיפרתי לי שהיית קמ"ן בחטיבת הצנחנים, שחבשת את הכומתה האדומה בעצמך, ושאתה עדיין נועל את הנעליים האדומות, ולא השחורות של גולני או חיל המודיעין.

לכל מקום שאפנה, אראה את היחס לחטיבות הצנחנים לעומת חטיבות חיל הרגלים הרגילות.

בכל מקום כתוב "חיל רגלים וצנחנים"- הצנחנים תמיד יהיו שונים משאר החטיבות, ולא משנה כמה תנסה להסביר לי שזה אחרת- זאת עובדה בשטח. כבר מתקופת מלחמת העולם השנייה, הצנחנים נחשבים כלוחמי העילית בקרב חיילי החי"ר.

אני משתגע, יוצא מדעתי, ולא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר בשנה האחרונה- חוץ מגיוס לצנחנים. ואני יודע שזו הבקשה הקשה והגדולה שביקשתי ממך אי פעם, אבל אני מבקש שוב, אבא- תעזור לי להגיע לשם.

אני לא מקבל את הסירוב של גדי, מפקד הבקו"ם שסירב לי כבר 3 פעמים ברציפות, ואני לא מקבל את ההתנגדות שלך לעזור לי. אני צריך לדעת שאתה מסוגל לעשות בשבילי את הצעד הגדול ביותר הזה, כפי שאני הייתי עושה בשבילך, ללא היסוס. כי אתה אבא שלי, ואני מעריך אותך ואוהב אותך. ואני אעריך אותך ואוהב אותך גם אם תסרב לי שוב, וגם אם תלחם בי חזרה, אבל אני צריך שתדע, שאני לא מוכן לוותר. אני אלחם על המקום שלי בצנחנים, ולא אתן לך, או לכל גורם אחר להגיד לי "לא".

הרי לצה"ל לא משנה אם אני אשרת בגולני, בנח"ל, בגבעתי, בצנחנים, או אפילו בשק"ם בקריה בת"א. אני לא מבקש שישבצו אותי לסיירת מטכ"ל, שייטת 13, דובדבן, מגלן, שלדג, ועוד סיירות רבות ואחרות- לא, אני בסך הכול מבקש לשרת כחייל קרבי בחטיבת הצנחנים. בבקשה, אבא - תחשוב על זה, תעזור לי.

כי המוטיבציה שלי לשרת שם גבוהה מהעננים בשמיים, ושם אני אתן את כל כולי- שם אני רואה את עצמי יוצא לקורס קצינים, ובשום מקום אחר לא. למישהו יהיה איכפת אם אני אהיה בצנחנים או בכל מקום אחר? לא! אבל לי כן.

אבא, אני יודע שאתה יכול לעזור לי, על אף שאתה טוען בתוקף שאתה לא. אתה יכול, אבל פשוט לא רוצה, הרי יש לך שם ומוניטין לשמור עליהם. אבל רק בידך האופציה להפוך אותי למאושר באדם.

זאת פעם ראשונה בחיי, שאני לא מוותר, רק כי אמרו לי "לא". אני לראשונה נלחם בשכנועים שתוקפים אותי מכל עבר. זאת פעם ראשונה בחיי שאני אעשה הכול בשביל להגשים את החלום שלי. מצידי, להתגייס מחר. ובתור הבן שלך, אני מבקש ממך לעשות בשבילי צעד שהוא לא אתי בכלל, ולא מוסרי- אבל הוא אנושי.

אני נכשלתי, אבא- ורק אתה יכול לעזור לי.

אבא, גולני היא לא שלי, וגם בלהקת הנח"ל לא אהיה- אני רוצה לצעוק "אחרי לצנחנים!".

גם אם אגיע לשם בדרכים לא אתיות, לא ארגיש שאני שם לא בזכות עצמי. כי הרי אני זה שנלחם בך בשביל לנסות ולהגיע לשם. אני זה שלא מוכן לוותר יותר. אני זה שמוכן להתייצב בפעם הראשונה באמת מולך, אבא- שאני לא חולם להמרות את פיך או לסרב לבקשה גדולה ממך, כי אני מעריך אותך, מכבד אותך, ואוהב אותך- אבל הפעם, אני לא יכול שלא ליפול על ברכיי ולהתחנן.

אבא, עזור לי.

פורים, השנה. וכשהבית ריק, אני מגשים לא מגשים חלום?

ביום שלמחרת אבי חזר הביתה מוקדם מהרגיל. הוא נכנס למטבח, ומשם עמד בפתח הדלת המחברת בין המטבח לסלון- צופה בי שואב ושוטף את הרצפה, לצלילי שירים ישראלים. בכוונה לא יישרתי מבט אל עיניו- רציתי שהוא יגיב, אם בכלל קרא את המכתב.

"וינסטון", אמר בקול- "עצור רגע. אני רוצה לדבר איתך".

הנחתי את האייפוד שלי בצד, התיישבתי על הכורסא, כשאני מנסה למנוע מהדמעות להציף את עיניי.

עד אותה הנקודה, היה לי כל כך קשה לעמוד מול אבי, ולהתכווח איתו. להתעקש על מילתי כנגד מילתו.

הוא הסביר לי שהוא קרא את מכתבי בכאב. לראשונה בתוך המלחמה האישית שלי לקבלת מקום בחטיבה האדומה, אבי לא הפציר בי שאני ילדותי או טמבל. הוא אמר שהוא מבין אותי, והוא יודע שמאד קשה לי להתמודד עם העובדה שלא התקבלתי. הוא סיפר לי שהוא בעצמו הלך לגיבוש הצנחנים בזמנו, ונכשל (מפאת "חוסר מקום בחטיבה", לדבריו). ולכן הוא תחילה התגייס לגולני, שם, הוא הסביר- הוא חווה חוויות קשות כל כך- התעללות ממש. הוא עזב לחיל מודיעין מסיבות כאלה ואחרות שלא אפרט כרגע.

אחרי שניסיתי שוב להסביר לו בעיניים דומעות אך בקול יציב למה אני רוצה להתגייס לצנחנים, ולמה אני לא מצליח לראות את עצמי בשום מקום אחר- הוא זעזע אותי עד עמקי נשמתי.

"צ'רצ'יל- אני רוצה שתדע שאין לי בעיה להשפיל את עצמי בפני מפקד הבקו"ם, אבל מה אתה מצפה שאני אעשה? אולי אני צריך לפנות לרמטכ"ל ישירות? (הם נפגשים בשבוע הבא בבלגיה)".

על אף שחלמתי על כך שהוא יזכיר בעיני בני גנץ שחלומו הגדול ביותר של בנו הבכור הוא להיות צנחן, הורדתי אותו מהרעיון היהיר (וטיפה מגוחך, יש לציין), ושאלתי אותו אם פנייה למח"ט הצנחנים תשנה משהו. הוא הסביר לי שהוא יכול לנסות, ומוכן לעשות זאת בשבילי- אני רק צריך לבקש.

היה לי כל כך חשוב לפתע להבין שאבי הוא לא אויב במערכה הזאת, ובאותו הרגע הפנמתי שהוא דובר אמת- שהוא באמת יעשה הכל בשבילי. להגיד את האמת? התרגשתי עד עמקי נשמתי.

משם הוא עבר להסביר לי למה הוא חושב שגיוס לחטיבת גולני הוא אופציה לא רעה בכלל, ואף לא פחות טובה.

הוא הסביר שגולני לא יורדת ברמתה מהצנחנים, למרות שכך זה גם אחרת. הוא סיפר קצת על פעולות החטיבה לאורך השנים, בין אם סיפור קל על כיבוש הבופור במלחמת לבנון הראשונה, ועד לעובדה שגולני קיבלו את הגזרה הקשה ביותר במבצע עופרת יצוקה. הייתה לי מוזרה העובדה שחטיבת גבעתי לא הופקדה על הגזרות הקשות בעזה, הרי זו ייעודה המקורי של החטיבה, הלא כן?

הוא הסביר לי שמכיוון שרוב הצנחנים מגיעים לחטיבה האדומה כשהם נופלים מגיבושים ומיונים ליחידות העילית של צה"ל, איכות כוח האדם שם גבוהה יותר- ולכן יהיה לי קשה יותר לנסות ולהתקבל לאחת מהיחידות החטיבתיות של הצנחנים. לדבריו, יהיה עליי להתמודד עם כאלו שהיו בגיבוש לסיירת מטכ"ל / שלדג- כאלו שהכינו עצמם במשך חודשים רבים, ואף שנים לגיבושים האלו.

אי לכך, ניסה לשכנע- יהיה לי קל יותר (כמובן שיחסית- גיבוש היחט"יות של גולני הוא מהקשים בצה"ל, לפי הבנתי) להגיע לגדס"ר המהולל והחום.

סיימנו את השיחה, כשאני מבולבל מאד, ולא יודע מה לחשוב, או איך להפנים את כל החוויה הגדולה שעברה עליי בשיחה החשובה הזאת. עליתי על המחשב, והסתכלתי בפרופיל פייסבוק של אדם, שלמד איתי בכיתת האם בתיכון, שהתגייס לגולני. ראיתי את החוויות שהתמונות יכלו לספר, וההסתייגות שתמיד גאתה בי למראה הכומתה החומה פשוט נעלמה כלא הייתה. ראיתי כמה הם נהנים, ועל אף הקושי שהיה ברור שהם חווים- יכולתי לראות את החיוך הקל על פניהם של החיילים שאילו לא הייתי "פולש לאירופה", הייתי אחד מהם כיום. למען הפרוטוקול- היום הייתי אמור להיות כבר חצי שנה עמוק בספירת הפז"ם ובבוץ.

חיפשתי תמונות של חיילי גולני חבושים בכומתה החומה, ולפתע הרגשתי גאווה ולא סלידה.

אני חושב שהעובדה שאני יודע היום שאילו היינו, אבי ואני, נלחמים בצה"ל על גיוסי לצנחנים- היינו מצליחים, הייתה חשובה לי יותר מכומתה ונעליים אדומות. אבל שינוי גדול חל בי, וכעת אני רוצה להתגייס לחטיבה החומה. אני אפילו מצפה לזה.

"משתגע כבר גולנצ'יק להיות!"

אני אמנם תמיד אגיש צביטה קלה בליבי כשאראה צנחן, ולו רק מהסיבה הפשוטה שהוא הצליח להגיע למקום אליו אני נכשלתי להעפיל. בדיוק כמו עם רישיון הנהיגה שלי, כש"התפשרתי" על רישיון המוגבל לתיבת הילוכים אוטומטית בלבד, מכיוון שהמשכתי להיכשל מטעויות לחץ אדירות עם המכונית הידנית (לזכותי ייאמר שבשיעורים נהגתי "מושלם", לדברי המורה שלי- והטסט עם המכונית האוטומטית היה מושלם! חוץ מהעובדה ששכחתי להוריד את בלם- היד בהתחלה, אבל היי- למי זה לא קורה?).

אולי אני מנסה לשכנע את עצמי לרצות דבר מה שהוא לא ה"חלום" הגדול שלי, ואולי התבגרתי. מי יודע? אדע ביום בו אעמוד בבקו"ם, פותח פרק חדש בחיי, כחייל בודד בצה"ל.

אבל עד אז,

שלכם,

סר וינסטון צ'רצ'יל, שצועק בקול "אחריי לגולני!"

נ.ב.: מיה כתבה לי משפט שגרם לי לחייך ימים ולילות:

אני:

"אני צריך להתלונן במשטרה שמשרד החינוך חטף נערה בת 16?"

היא:

"יכול מאד להיות. אבל עד שהם יבואו...

... מה איתך? מתי אתה מודיע לי שהזמנת כרטיסי טיסה ויש לנו הרבה זמן לפני שאני בי"א?

תכלס, אתה צריך להתנחם בזה שאתה בערך הסיבה היחידה שיש לי להכנס לפייסבוק ..."