רקמה אנושית / נינט (טקס יום השואה)

"תגידו, "אימי שואלת אותנו בחזרה מארוחת הערב. "אני יודעת שזה לא פייר לשאול אתכם, אבל-  אתם חושבים שתוכלו להסתדר בלעדי?"

אני נוהג, ויובל יושב מאחורי.

"על מה את מדברת?!" אני מתפרץ לעברה. "למה העובדה שאנחנו כבר "ילדים" גדולים הופכת אותו לחסרת משמעות בשבילנו?"

"שמע, אתם כבר באמת גדולים, ויכולים לדאוג לעצמכם..."

"למה לעזאזל את חושבת שאנחנו לא צריכים את אמא שלנו יותר?!"

אני ויובל התחלנו לריב איתה, תוך כדי נהיגה חזרה לוואסנר, כשבליבי כל מה שרציתי לעשות, למען האמת- זה לשתוק. לשתוק ולהתעלם מהשאלה הטיפשית הזאת, שכניראה הייתה מאד חשובה לאימי, אחרת לא הייתה שואלת, ובכל זאת- התעמתי איתה כי הרגשתי צורך לעשות מה שכולם היו עושים- ולהלחם באימי החולה.

זאת לא הפעם הראשונה שהיא מציבה אותי מול השאלה הזאת. "האם אתה מוכן לרגע בו אני אמות?"

אימי באמת חולה.  לפי דבריו של אבי, אמי בת ה46 (שחוזרת, וטוענת בצחוק ילדותי שהיא תישאר לעד בת 21) הייתה חולה כמעט כל חייה. חולה במה שכל כך הרבה בנות בישראבלוג מפתחות אט אט. אימי אנורקסית.

אבי טוען שזו גם בולמיה, אבל אני פשוט לא מבין בזה יותר מדיי. אולי אני צריך להתעניין יותר?

אבל כל מה שאני יודע הוא, שאמא לא אוכלת. היא שורדת ימים שלמים באפיסת כוחות, עם בחילות ורגשות אשם קשים, גם אם לא הייתה מכניסה דבר לפיה, ולו רק לגימה של מיץ לאורך כל היום.

לאימי יש כרס קטנה מ3 לידות קשות, אך היא צנומה לגמרי. גובהה הוא 1.55 מטרים, ולא פעם צחקתי עליה שהיא "קומפקטית". אך היא מאמינה שהיא "פרה" המהלכת על שתיים.

איני יודע יותר מדיי אודות מחלתה, שכן רק לאחרונה ההורים שלי התחילו להיות יותר גלויים, והחליטו לשתף אותי ביותר פרטים. משום מה, איני מאמין שזהו יצר העצלנות הידוע שלי- אני לא רוצה לדעת יותר מדיי. אני מרגיש שאני פשוט לא מוכן לפתוח את ה"תיבת פנדורה" הזאת עדיין.

כל כך קשה לה לאכול מוצרים, גם כשהם נושאים את התווית "דיאט", ומצידה תרעב אם לא תמצא מאכל שהוא נטול קלוריות לחלוטין. אך הגוף לא יכול ללא מזון, ולא פעם היא נשברת, ובצורה קיצונית ביותר. היא פשוט מגיעה אל המטבח כשעצביה בשמיים ומתחילה לזלול ברעב לא נשלט מכל מה שנמצע על הכיריים. אני כותב את המילים הללו בדמעות ממש. כל כך קשה לי לראות אותה כל כך סובלת. אותה אישה חזקה כל כך בנפשה, מתפרקת לרסיסים, ופשוט בוכה שעות לאחר מכן. ומה אני כבר יכול לעשות, חוץ מללטף לה את השיער, לחבק אותה חזק אליי ולהרגיש כל כך לא נוח בקרבתה באותם רגעים?

בחודש אוקטובר 2008, כשעליתי לכיתה י"א, אימא שלי הודיעה לנו שהיא מתאשפזת במחלקה טיפולית בבית החולים "הדסה עין-כרם" בירושלים למשך שנה, בה יטפלו לראשונה בצורה רצינית במחלה.

לא ידעתי אז איך לעכל את זה, ואני לא יודע לעכל את זה גם היום. היא פשוט יצאה מחיינו, ממש נעלמה- ואנחנו נפלנו לטיפולו של אבי שבדיוק סיים תקופה בה היה שקוע עמוק במלחמה בעזה בדרום, במרחק של שעתיים נסיעה מהבית. לפחות המחבלים אכלו אותה חזק, על חשבוננו. למזלינו, הוא עבר במהרה למשרד ראש הממשלה, לעבוד עם אולמרט. חצי הכוס המלאה בכל הסיפור, הוא שאבי לראשונה ממש "טיפל בנו". היה איתנו.

מדיי פעם הייתי שולח ס.מ.סים מאולצים לאמא שהתגוררה לה במחלקה הסגורה אי שם בירושלים, והיא הייתה רצה להראות את זה לכל המחלקה.

הייתי שומע שאנשים מתאבדים בתלייה במחלקה, ולא אוכל להכחיש שפחד התגנב לליבי, והוא קיים עד היום. האם אמא שלי גם תשים קץ לחייה?

כשנפצעתי בידי , היא האשימה את עצמה מכיוון שהיא לא הייתה בבית "לשמור עלינו", וזכור לי שהיא בכתה כשדיברתי איתה בטלפון. כשאכן ביקרנו אותה לעיתים רחוקות, הייתי אדיש לעובדה שהיא הייתה כל כך רחוקה ממני. כאילו דבר לא השתנה. גם כשראיתי אותה מודאגת מהגבס שעטף את ידי וגידיי הפצועים. היא פשוט לא הייתה חלק מחיי באותה תקופה. עד כדי כך, שכשנסענו לבקר אותה בימי שבת בירושלים, הייתי מתווכח עם אבי שאני פשוט לא רוצה לנסוע. האם הרגשתי שנטשו אותי?

אחריי שנה שבה מדיי פעם הייתי מתקשר ומודיע לה על ציוני מבחנים ובגרויות- ובה הייתי צריך להמציא תירוצים לחברים ול"בלאדי מרי" (האקסית) למה אימא שלי פשוט לא נמצאת בבית אף פעם, אימא חזרה הבייתה. היא חזרה, וכל העוזרות המוזרות שאבי שכר, חזרו לחור ממנו באו.

החיים חזרו למסלולם, כאילו דבר לא השתנה. אמנם צחקנו ונהנו שוב עם אמא שלנו, אבל הבית נשאר ריק מאור ושמחה.

אימא התחילה לאכול יותר, כך ראיתי, וזה גרם לכולנו קצת נחת. ובכל זאת, אנורקסיה ובולימיה הן אינן מחלות שמבריאים מהן לעולם (לתשומת לבכן...), ולכן מצבה חזר להדרדר.

נסענו להולנד, והמצב לא השתפר. המזון פה נוראי לאנורקסים, שכן הכל פה שמן. הגבינות מלאות בשומן, ומלבד יוגורטים נטולי שומן- אמא לא אכלה דבר במשך חודשים. אפילו אבי הוריד יותר מ10 ק"ג בגלל זה, אבל זה כבר סיפור אחר.

החודשים עברו, ונראה שאימא יוצאת פחות ופחות מהמיטה. ימים שלמים עברו עליה כשהיא פשוט ישנה, אך בקימתה היא תשושה מדיי מלעשות דבר. ימים שבהם אינה אכלה, והתייסרה קשות כשדחפה לעצמה עוגייה מתוקה או עוגת שוקולד- צ'יפס ברעב גדול אל תוך הפה והמעיים שמשוועים לקצת מזון.

ולכן ידעתי שלא ירחק היום שאימא תתאשפז שוב. ואכן, היום ב17:00 אחר הצהריים חיבקתי אותה לשלום, חיבוק קצר במיוחד, נישקתי אותה על המצח- והבטחתי שאטפל בגל ויובל בהעדרה, שכן אבא עדיין "נהנה" לו בארץ.

"אמא? איפה את??" שאל אותה גל, אחי בן ה11, "למה את לא בבית?".
עוד היא מספרת לו שהיא בבית החולים, אנחנו עוד בדרכינו חזרה משיעור השחייה שלו. הוא פורץ בבכי, ואומר לה שהוא מפחד שהיא תמות. שיקרה לה "מה שקרה לסבתא". כשהם עמדו לסיים את השיחה, הוא ישב על המדרגות ההולנדיות המובילות אל דלת הכניסה שלנו, ובכה אל תוך השפופרת: "אימא, אני מטורף עלייך!" וראיתי איך הדמעות זולגות על לחייו.

הרגשתי איך דמעותיי חונקות את גרוני, ומציפות את עיניי. ראיתי את אחי הקטן והחמוד חסר אונים לחלוטין, ולא מצאתי את המילים להסביר לו שאימנו לא הולכת למות, אלא רק לטיפול במחלה הקשה שלה. חיבקתי אותו אליי, הכנתי לו ארוחת ערב של פתיתים ועוף, והשכבתי אותו לישון בוכה, כשאני שוכב לידו ושר לו שיר ערש. הבטחתי לו שהכול יהיה בסדר, "אכלתי" את הבטן שלו, נישקתי אותו- ויצאתי מהחדר. כמו שזה נראה, הוא נרדם ללא בעיות.

לפחות זה.

מוסר השכל: עדיף להיות טיפה מלאים בצדדים, אך גם מלאים בחיים, מאשר חסרי שומן על האיברים, או חיוך אחד אמיתי על הפנים.

שלכם, ובעיקר שלכן,

סר וינסטון צ'רצ'יל, שנעשה לחוץ כל כך, עד שתסמיני העבר חוזרים אליו במכה אחת חזקה וקשה.