"יסמין" / הפיל הכחול

כשהגענו הביתה, אחרי יום שלם בנסיעות מרומא האיטלקית לוואסנר ההולנדית, הגענו למעשה לדיר חזירים. גל, אחי הקטן, בדיוק חגג את יום הולדתו ה11, והזמין חברים רבים להשתולל ולחגוג איתו את היום הזה. וכשילדים, בעיקר בנים, משתוללים- זה גם לרוב לא נגמר בבית שנראה כאילו שרד סופת הוריקן, אלא גם מישהו נפצע. מרפי צוחק עלינו שוב, ודווקא בחגיגות יום ההולדת, במהלך משחק- גל נפל עם הפרצוף על שפיץ מהמיטה שלו, ופתח את המצח, סנטימטרים מעל העין. סיפרו לי שהוא דימם המון, וצרח. לא שציפיתי לתגובה אחרת. יובל מספר שהמראה של גל רכון על ברכיו, מבטו שבור, ודם נמצא על כפות ידיו כשהוא צועק: "יובל, עזור לי!",  הזכיר לו את רגע הפציעה שלי בידי, כשהוא נכנס אליי לחדר, טרק את הדלת, וכל מה שנותר לו זה לצפות כיצד הידיים שלי חודרות דרך חלון הזכוכית שבדלת, וכיצד היד שלי נקרעת לגזרים  מזכוכית שבורה, בזרם דם אדיר.

כואב לי עליו (וכואב לי השחזור של הרגע. אני מתקשה להאמין שזה בכלל קרה, והמחשבה על הפציעה מעבירה בי צמרמורות חזקות).

בכל מקרה, בכלל רציתי לשתף אתכם שכשחזרתי מלהקפיץ את אחד הילדים הביתה, אבי ביקש ממני לפתוח את חלון המכונית, ותוך כדי שיחה בפלאפון שלו אמר: "הגיע צו- הגיוס שלך, אתה מתגייס ב21 לנובמבר!". משום מה, לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. כנראה פשוט הבנתי סוף כל סוף, אני הולך להיות חייל במשך ה3 שנים הבאות. אני עוד לא נמצא בהולנד שנה, ועבר עליי כל כך הרבה- אז שלוש שנים בצה"ל? זאת הולכת להיות חוויה. אני בטוח!

למרות שבסתר ליבי, אני עדיין מתפלל שיקרה נס, ואגיע כנגד כל הסיכויים לחטיבת הצנחנים.

לפני שנסעתי לטיול הארוך והעמוס שלי ברומא (שעליו אספר בהמשך), סיפרתי שאני מתכוון לנסוע לפריז לפגוש את מיה. איך שהזמן טס- עוד ארבעה ימים אני באמת נוסע לראות את "אשת חלומותיי", שאותה לא פגשתי מימיי. היא חשבה שהמפגש הספונטני הזה נשמע ממש כמו קומדיה רומנטית- "דייט ראשון בפריז". או מאמא- למרות שהייתי מעדיף שיהיה דווקא בהולנד, או ברומא. אבל לא אתנהג כבחורה, וכשנותנים לי אצבע, לא אדרוש את כל היד (איזה שוביניסט מגעיל הצ'רצ'יל הזה).

למען האמת, כבר חודש כמעט שבקושי החלפנו מילה אחד עם השנייה. היא טוענת שזה בגלל הבגרויות, אבל מסתבר שגם האקסית שלי חשבה שהבגרויות ירתקו אותה לספרי הלימוד יום ולילה, ובכל זאת- היה לנו הרבה זמן להשתולל. אני עצמי זוכר שבתקופת הבגרויות של כיתה י' היה לי דיי והותר זמן לעצמי. נעשיתי מבולבל.

זה נראה כאילו "קשרי המימן" (הכימיה) בנינו נשברים אט אט, ועל אף שזה למרות שלא נפגשנו מעולם- אסור לשכוח שלפני תקופה קצרה היינו מדברים לעיתים תכופות ביותר, ולשעות, כצמד זקנות בפארק.

התחלתי, משום מה, לראות את עצמי כ"לא ראוי" לה, ותהיתי אם היא בכלל עדיין רוצה כל קשר איתי (עשיתי מספיק טעויות לאחרונה שהרחיקו אנשים ממני)- עד שראיתי איזו תמונה שהיא תויגה בה בפייסבוק (תמונה יפהפייה, יש לציין) ותהיתי לעצמי- איך ילדה בת 16 מצליחה לסובב לי את הראש בצורה שכזו? מי היא בכלל?
וככה פתאום- נרגעתי. כל מה שנותר כרגע הוא לפגוש אותה במציאות, סוף סוף- ולקוות שמרפי לא יעקוב אחרינו כבלש פרטי. בכל זאת, דייט בפריז (!!), כמה רע הוא כבר יכול להיות?

אתמול, כשמעדתי להדיח את הכלים שבכיור, חשבתי על הרעיון של מיה, שהדייט הוא מן "סרט" אמריקקי. חשבתי לעצמי: "הרי לכל סרט יש את הפס-קול שלא, לא? למה שלזה לא יהיה?"- וכך החלטתי להטעין את האייפוד שלי בשירים כאלה ואחרים, שאם אמצא רגע מתאים שהם ינוגנו ברקע- זה לא יכול להזיק ל"ניצוצות שבאוויר". יש לכם המלצות, חוץ מ Our last summer \ Abba  ו"יסמין" / הפיל הכחול?

בכלל, לאחרונה, בעיקר במהלך הטיולים הארוכים שלי אל תוך נופי אירופה האביביים, שמוזיקת ה"פופ ים תיכוני" ("מזרחית", אם תרצו) היא זבל שלא ברא השטן, אבל אם יש לכם דמות לחשוב עליה כשאתם מקשיבים למילים הרדודות, הן מקבלות לפתע משמעות, ופשוט כייף להקשיב לשירים. ולמרות שזהו עניין של טעם, פשוט כייף לי לשמוע את "תגידו לה" / דודו אהרון, כשאני חושב על מיה. תהרגו אותי.

אגב, המצלמה שהרסתי? זאת שנפלה לשירותים בביתה של אנה פראנק ושבקה חיים לעד? החנות בה קנינו אותה שלחה אותה למעבדה, ואחרי חודש וחצי, החזירה לנו את הסכום המלא במזומן! מה לעזאזל?!

 הולנדים, לכו תבינו. אבא שלי מתכנן להוסיף עוד מאה אירו, ולקנות מצלמה איכותית באמת!

ועכשיו לעניינו.

ביום רביעי שעבר, אחרי שינה קצרה שנקטעה על ידי "תזמורת צבאית" מהשעון המעורר, בדיקה קצרה שלא נשכח דבר מאחור, יצאנו אני ואבי אל שדה התעופה "סחיפול" שבאמסטרדם, בדרכינו לטיול בן 5 ימים לעיר הבירה האיטלקית "רומא", גם בפי המקומיים.

נסענו עם חברית EastJets שמציעה טיסות זולות, בתמורה לחוסר נוחות מוחלט. עם מזוודה קטנטנה ובעיות בזמנים- ובכל זאת, הגענו אל היעד, ממש באמצע היום.

ברכבת משדה התעופה אל מרכז רומא, יצא לי לראות קצת מאיטליה, והודיתי בכל ליבי שסוף סוף יש קצת גבעות בקו האופק, והקרקע לא שטוחה כמו חזה של ילדה בת 10. למרות שיש יוצאות דופן...

הגענו אל התחנה המרכזית, Stationze Terminii בלשון המקומיים, שלפנו מפה, ומצאנו את בית המלון שלנו, שהיה במרחק של פחות מ200 מטר מהתחנה. מושלם. שם קיבלנו חדר צר וארוך- זה אומנם פרט ממש לא רלוונטי לסיפור, אבל אני רק חייב לציין שממש צחקתי לראות אותו בפעם הראשונה.

מכיוון שהשעה הייתה 1 בצהריים, החלטנו להוציא לפועל את אחת מהתכניות לימים הבאים- ויצאנו לחקור את העיר!

אבי נתן בידי את המפה שלקחנו מהקבלה, בדקנו איפה נמצאת נקודת המוצא של הסיור שמצאנו באינטרנט, לקחנו תרמיל ומקל (מישהו עוד עושה את זה היום, חוץ מההולנדים שאוהבים לצאת לטייל בשלג עם מגלשי סקי? אין פה עליות וירידות! הולנדים....) ויצאנו לטייל!

הגענו ל"פיאציה" ("כיכר" באיטלקית) הראשונה, שם נכנסו בספונטניות של הרגע ל"בזיליקה" (ה"קתדראלה" הרומית, שיש לה מבנה מסוים שההסבר לו פשוט לא מעניין או קריטי, והיא שונה מהצורה בה נבנו הקתדראלות ה"גותיות" שראיתי בנורמנדי) העומדת במקום. במילה אחת: "וואו!"

משם המשכנו בהליכה בעיר, כשאני מנווט עם המפה, ומשווה את רומא ליותר ויותר ערים ישראליות. נהגי העיר נוהגים ללא אלוהים בשמיים (אני גם מאמין שאין, ובכל זאת- מי לימד אתכם לנהוג?! אני שונא לנהוג בערים גדולות...), ולכן במיידית השוויתי את העיר לנתניה, אך בסופו של הטיול יכולתי להגיד בפה שלם: רומא היא "חיקוי" של ירושלים.

עליות וירידות ללא הבחנה, בני אדם מכל המינים, הזנים, הצבעים והריחות, והעיר שופעת בהיסטוריה ודת. איתי שבח, אם אתה נוסע לאירופה, דע ששם אתה תרגיש הכי בבית בעולם! (ולווא דווקא בטיסת "אל על", אגב).

בדרך ל"מדרגות הספרדיות" (ששמן אינו מיוחס לבנייה עתיקת יומין ומלאת משמעות מתקופת "הכיבוש הספרדי" של רומא, שכמובן לא היה ולא נברא- אלא בגלל שבקרבת מקום שוכנת הקונסוליה הספרדית. איטלקים, מכל אבן עושים אל, ומכל תייר הם עושים הון!) ו"בית המפלצות" המתנשא ממעל, נישא באוויר ריח של שוק ירושלמי. כאילו מהפינה הקרובה יקפוץ עליי מוכר עם בייגלה טרי עם זעתר. איך אתם קוראים לזה בירושלים, איתי?
ממש להרגיש בבית.

אחרי צילומים על המדרגות המפורסמות, וב"מזרקת הסירה" שלרגליהן, נשאו אותנו רגלינו שלנו למזרקת טרווי. זוהי מזרקה שנבנתה עוד במאה ה18, והיא מציגה את עליונותו של נפטון (אל הים), והיא- כמו כל מזרקה או כנסייה בעיר, מושכת אליה תיירים כאילו היו זבובים בחתונה גרוזינית. (זאת לא הגזענות, אלא הבדיחה!)

ומפסל של אל אחד, למקדש האלים. הגענו אל רחבת ה"פנתיאון", שבתקופת הרומאים היה מקדש פאגני, לכלל האלים הרומים, והוא הומר לעוד כנסייה כשאימפריה הרומית הגדולה קיבלה על עצמה את הנצרות, במן אירוניה קלה- הרי הם אלו שצלבו את ישו, לא?

ומשם אל "פיאצה נבונה", שם ב"מוזיאון רומא" קנינו ב25 יורו ליחידה את הכרטיס "Roma Pass", שאפשר לנו כניסה חינם לשני המוזיאונים הראשונים שניגש אליהם, ונסיעה חינם בתחבורה הציבורית בעיר למשך 3 ימים שלמים!
לאחר שהתיישבנו בפאב שנקרא "בולדוג", ובו אינטרנט אל חוטי בחינם- יצאנו לאזור טרסטרווה ("הרובע האיטלקי" של רומא. מוזר, מה?), שם, טענו בהסברים- נמצאות המסעדות האיטלקיות האמיתיות, אליהן הולכים המקומיים. רק נכנסו לאיזו סמטה צדדית, וכבר התנפל עלינו איזה מלצר קשיש, כנהוג בכלל בטורקיה, והושיב אותנו אצלו במסעדה, בלי יותר מדיי שאלות מיותרות. בכלל, כבר עכשיו אני חייב לציין- כשאני נמצא בנוכחות אבי, אני כאילו נעשה ילד קטן. ללא דעה אמיתית משלו, או עמוד שדרה. חלקכם עד למלחמה האישית שלי בזה, במאבק הכושל שלי להגיע לחטיבת הצנחנים.  

במסעדה הזאת לראשונה העמדתי את הדיבורים על טיב האוכל האיטלקי. הזמנתי פיצה עם שום וירקות, רק שמסתבר שהם פשוט לא שמו עליה גבינה צהובה. זוועה.
לפחות פיציתי על זה בקינוח, כשהלכנו בסימטאות של "הרובע", ומצאנו איזו גלידרייה, שם טעמתי שילוב של גלידת תות, פרות יער ושוקולד-תפוז. א-ל-ו-ה-י, ותסלחו לי הגסות.

בדרך חזרה, לקחנו את האוטובוס, שם פשוט עמדנו כי גם בשעות המאוחרות יחסית של הערב, האוטובוס מלא עד מפוצץ. בדרך יכולנו לראות את המקומות בהם נבקר ביום שלמחרת, ואני מתפלא שהלסת שלי עוד נמצאת במקומה.

איזה יופי של מקומות.

בכלל, שמנו לב כמעט מייד שאם הולנד היא "מדינת האופניים", אז רומא היא עיר הטוסטוסים. אם לא מספיק שנהגי המכוניות נוהגים כאילו אין צורך בהוצאת רישיון נהיגה, אז מאות הטוסטוסים לא בדיוק עושים את החיים קלים יותר.

בבוקר למחרת קמנו, התארגנו, זזנו לאכול שני קוראסונים מסוכרים ויצאנו לכיוון קריית הוותיקן המפורסמת. בדרך עוד עצרנו במבצר St. Angelo ששימש כמבצר בימי הביניים, אך גם כמוזילאום (כקברו של לנין ב"כיכר האדומה" במוסקבה) לקיסר אדריאנוס, ומשפחתו "הצנועה". לכל אוהבי המשחק האדיר Assasian's creed- במשחק השלישי, מטפסים על הבניין הזה ממש. Unbelieveable!

מהמבצר העתיק, עברנו אל קריית הותיקן בכדי לראות את התור הענק שעמד בכניסה לבזיליקת "פטרוס הקדוש" (האפיפיור הראשון). אבי, כישראלי טוב, החליט בן רגע שאנחנו לא עומדים לעמוד את התור הארוך, כפי שעשה גם כשראה את כמות התיירים שעמדה בכדי לטפס את מגדל האייפל, או לפגוש את קוואזי-מודו בכנסיית הנוטרדאם בפריז. כך שלאחר שאיזו אישה ניסתה למכור לנו סיור בעשרות יורו(ים?) לאדם, עד זוב דם ממש- החלטנו שנפנה דווקא לתקופה אחרת שעברה על העיר היפה בעולם- תקופת האימפריה הרומית.

לקחנו את אוטובוס מס' 40 עד ל"פיאצה ונציה", שם ראינו את המוזיאון הלאומי:

שהיה מאד לא מעניין, למען האמת. לראות דגלים ששומשו לאורך ההיסטוריה, מאז תקומתה של איטליה במחצית המאה ה19, זה אומנם "מיוחד", אבל בחייכם. חכמים (יש יותר מצ'רצ'יל השמן?) אמרו לפני: "יש גבול לכל תעלול!".

לעומת זאת, ממרפסת המוזיאון ראינו לראשונה את ה"קוליסאום" (לאלו שלא יודעים מהי הזירה המפורסמת בה נלחמו הגלדיאטורים בתקופת האימפריה הרומית, שיתביישו בעצמם, וירצו לראות את הסרט "גלדיאטור"!), וגם ראינו אנדרטה יפה לחללי מלחמת העולם הראשונה, אך אבי עקץ את "המסכנים", ואמר שמאז האימפריה הגדולה, הצבא הזה לא בדיוק ידוע בניצחונות גדולים או הישגים משמעותיים. גם בתקופתו של "בניטו מוסוליני", איטליה הפאשיסטית כבשה קולוניה אחת בלבד- אתיופיה. לוזרים...

לאחר היציאה מהמוזיאון, נכנסו לעוד בזיליקה מפוארת, ומשם עלינו על "גבעת הקפיטול" שהייתה ממש בסמוך, ושם עמד מוזיאון שהציג המון פסלים. אבל המון. דווקא היה מעניין, בעיקר בגלל שיכולנו לגעת בהיסטוריה בידיים חשופות, למרות שזה לא בדיוק מותר בחלק מהמקומות. אבל היי- ישראלי תמיד יהיה ישראלי ;)

משם, אגב, יכולנו לצפות בנוף של "הפורום הרומי", אותו תראו בהמשך.

אחרי הביקור הנחמד והארוך במיוחד במוזיאון המפואר והמפורסם, הלכנו לאכול. מצאנו איזו מסעדה (יש הרבה מסעדות איטלקיות ברומא. עיר כלבבי!), וביקשתי לנסות את ה"ספגטי בולונז" שלהם. עוד פעם חכמים אמרו לפניי: "כגודל הצפייה, כך גדולה האכזבה".
וכמו שהיינו נוהגים לומר בילדותינו: "איכסה פיכסה". טעם דל ותפל. מי אמר שהאיטלקים מומחים בפסטות?

ושוב, פיציתי על החוויה "הקשה" עם גלידה מצוינת- גלידת שוקולד "נוטלה" (אדיר!!) עם גלידת תות, כמדומני. אני לא פעם אומר זאת, ואומר זאת שוב: "זהו מאכל שאכלו הפסלים האלה שראינו במוזיאון ממקודם!".

לאחר מכן החלטנו להתפצל- אבי החליט שהוא חוזר לנוח במלון, בטענה שאת הקולוסאום הוא כבר ראה, והשאיר אותי לטייל אל ההיסטוריה הרומית לבדי. אחרי שהגעתי למבוי סתום, הצלחתי לעלות על הדרך הראשית, ומשם, כשהחורבות הרומיות מתנוססות בגאון משני צידי הכביש- באופק נראה לו הקולוסאום. קשה היה להאמין, וגם כשאהיה בתוכו אתקשה להבין ולהפנים את מהחזה. אלפיים שנה המבנה העגול הזה עומד שם, ועל קירות האבן נחקקה היסטוריה עתיקה מאד. מיליארדי אנשים היו בתוכו לאורך השנים, חלקם בשביל להתפעל מתפארת הבנייה הרומאית, כמוני- וחלקם בשביל לצפות בגלדיאטורים נאבקים אחד בשני, עד זוב דם (מקרי מוות היו נדירים, ידעתם? אם גלדיאטור אחד היה הורג את השני, הספונסר של הראשון היה צריך לשלם פי 10 מערכו של הגלדיאטור המת לספונסר שאיבד את נכסו), או באריות ונמרים.

הגעתי, נכנסתי, נדהמתי, ומומלץ שתראו בעצמכם את המערכת המדהימה, שכללה מתחת לזירת העץ, תעלות תת-קרקעיות שדרכן הובילו את הגלדיאטורים ואת חיות הטרף למלחמה, והעלו אותם במעליות (לא להאמין איזו טכנולוגיה כבר הומצאה עוד מלפני 2000 שנה! קשה להאמין שהברברים הצליחו לשחוט את האימפריה לבסוף):

מבט "פנורמי" על הקולוסאום

דמיינו לעצמכם

לא נשאר יותר מדיי מהקולוסאום המפואר ומעוטר בשיש של שנות ה70 של המאה הראשונה, ובכל זאת- גם אחריי אלפיים שונה, הוא מסוגל לשבות את נישומתם של אנשים תמימים. להאמין שבזירה שעומד לנגד עיניי אנשים איבדו את חייהם לתרועות עשרות אלפי אנשים (בתפוסה מלאה, הקולוסאום הצליח להכיל 50,000 איש!)- אנחנו פשוט חיות, לא תסכימו?

יש כאלה שיגידו שאין זהו נושא גדול, בסופו של דבר- ושאני מגזים בתגובתי למראה ההיסטוריה שממש גדלתי עליה. ובכן- אני לא רואה את זה כך, אבל מסתבר שכמו בצניחה החופשית לפני כשנה- אני צריך זמן לעכל את המראות, ולהבין את העוצמות שלהם בעיניי.

רק היום, לדוגמה, כשהסתכלתי בתמונות של אדם שהיה איתי בשכבה בתיכון, מהצניחה החופשית שלו- לפתע נפל לי האסימון. לפתע הבנתי מה בדיוק אני חוויתי, כי מהצניחה שלי, אפילו בעזרת התמונות- אני לא זוכר כמעט כלום.

בקולוסאום, הייתי ברשות עצמי, ולכן לא יכולתי בדיוק להצטלם כמו שצריך. אי לכך, הייתי צריך לפנות לאחרים בבקשה שיצלמו אותי, והרגשתי מאד לא נוח. אותה תחושה בדיוק הייתה חולפת בי בילדותי, ואני חושב שאפילו בימים אלו ממש, כשהייתי ניגש לדוגמה להזמין דבר מה לאכול במקדונלדס. בושה נוראית, ופחד מדבר לא ידוע. שאלתי את עצמי: "וינסטון, למה אתה פוחד כל כך לבקש מאחרים שיצלמו אותך? למה לא נעים לך לבקש מהם שישקיעו איזו שנייה מחייהם, ויעשו טובה- ויצלמו אותך כמו שצריך, ולא איזו תמונה מעפנה שלא אומרת כלום?". תכלס, גיליתי שאנשים פשוט לא יודעים לצלם, או שהם פשוט היו נבוכים כמוני מהסיטואציה. ובכל זאת, ידעתי שאם אני לא מבקש דבר שכזה מאנשים, לגדס"ר גולני בדרך הזאת אני לא אגיע, ופשוט ביקשתי מאנשים. והנה התוצאה:

מכירים את התחושה?

משם עברתי לפורום הרומי, שם ראיתי את שער טיטוס, המסמל את ניצחון הרומאים על מרד היהודים בא"י (פלסטינה, בשפתם):

שרידי מקדשים ושערים אחרים:

ואפילו את האבן עליה נשרפה גופתו של יוליוס קיסר (שוב, מי שלא מכיר אותו- שיתבייש, וירוץ ללמוד קצת היסטוריה- הייתה אפילו סדרה מעולה אודותיו. בחייכם!)

בפורום הרומי ובקולוסאום לחצתי על הלחצן במצלמה, כאילו הייתי גרמני העומד עם מכונת ירייה מול חופי נורמנדי המתכסים בכוחות בעלות הברית הפולשים באלפיהם אל מול לוע הגיהנום. בסוף הטיול הזה היו ברשותי 1434 תמונות, מתוכם כ800 בעתיקות הרומיות.

את היום סיימתי כשהבטרייה במצלמה שלי שבקה חיים טוטאלית, ולפניי היו עוד נופים מדהימים שלא הספקתי לצלם. הלכתי משם בלב כבד מאד, והחלטתי שהנופים והבניינים שלא הספקתי לצלם יהיו שווים עוד 9.5 יורו, בכדי שאוכל לצלם אותם בשבילי, וגם בשבילכם. וחזרתי לשם ביום השלישי, למען האמת, כשאני נכנס בחינם, בזכות ה"רומא פאס" שלי, ועל אף האופוריה האדירה שגאתה בי (ברצינות, אני יכול להישבע שיכולתי ממש לדלג מרוב אושר- בסך הכול כסף. יהודי שכמוני!), נוכחתי שוב לעובדה המרה- שום דבר לא מושלם. המקום שאותו רציתי לתעד (ממנו הייתה תצפית מדהימה על הקולוסאום ברקע של צמחייה בלבד, וגם על האצטדיון הרומי) היה סגור. חלפה בראשי המחשבה פשוט לקפוץ מעל השער הנמוך שחצה ביני לבין "חלומי", אך החלטתי לא להפגין יתר על המידה בישראליות הזורמת בעורקיי.

ובכדי לחסוך זמן ומילים, לפניכם ה"פלטינה" הרומית שהיא למעשה מעבר עתיק לסוחרים:

בערב יצאתי עם אבי לאותו "רובע", למסעדה קצת שונה, שם שוב התאכזבתי מאיכות הפיצה האיטלקית המפורסמת, והפעם לא הייתה הגלידה שתפצה אותי- פשוט בחרנו בגלידרייה הלא נכונה.

תם לו ערב יום ראשון, והגיע בוקר היום השני.

אחריי אותה ארוחה מזינה של קוראסונים ושוקו חם- יצאנו בשעה שמונה בבוקר אל רחבת הוותיקן. עקב טעות בזכרוני, והתעקשות מסוימת אל מול אבי (מדהים שרק בגיל 19 אני מתחיל את מרד הנעורים שלי), הלכנו את הרחבה הגדולה, דווקא מהצד, ולא מהחזית המרהיבה. זה גרם לי לתהות אודות חיי, הרי בסופו של דבר- אני נהנה, אבל הדרך להנאה תמיד לא קשורה לדרך המלך. כלומר, אני בטוח שיהיה לי שירות משמעותי בצה"ל, לדוגמה- אבל הוא יהיה בחטיבת חי"ר שהיא לא הצנחנים, שהיו חלומי.

תהיות של ראש ממשלה זקן ומאוכזב, קלות. זוהי דרכו של עולם.

אבי התעקש שדווקא נתחיל את הסיור במוזיאון הוויתקן, אבל אני נלחמתי בו, והתעקשתי שניכנס היישר לבזיליקה, אחרי הכול- לא היה תור כלל באותם רגעים. אז נכנסו לאחד התורים, עברנו במהרה את הבידוק הביטחוני, והתקדמנו. לפתע שמנו לב שאנחנו כלל לא נכנסים מהדלת הראשית אל הכנסייה האדירה. אחרי ששילמנו 5 יורו לאדם, הבנו שאנחנו בכלל עולים אל גג הכנסייה- אל ה"קאפלה". נו, מילא.

וכך טיפסנו לנו לפחות 500 מדרגות שונות מסוגים שונים, עד שהגענו לקאפלה, שהיא למעשה המבנה העגול בראש הבזיליקה, ויכולנו לראות את הכנסייה מזווית עליונה. הבעיה היא ששמו שם כזאת גדר, שבקושי היה אפשר לראות משהו. משם עלינו עוד מאה מדרגות, והגענו אל הגג- ומשם יכולנו לראות את הנוף המרהיב של רומא. עליי לציין, שהנוף ממגדל הכנסייה בדלפט ההולנדית היה יפה יותר, ולא תוכלו להתווכח- אני הייתי בשניהם. אתם לא.

מהגג, אחרי שעצרנו לעצירת שירותים ב"בול קליעה" (הייתם מאמינים?):

נכנסו אל תוך הבזיליקה עצמה, ובמקום שאני אנסה לתאר לכם את ההדר וההתרגשות שגאתה בי, אראה לכם:

בכנסייה עצמה, על אף שאני יהודי גאה (איני רואה בדת דבר משמעותי אלא מהחיבור בין האדם לרעהו), השתתפתי ב"מיסה" שהיא תפילה, אני מניח- כשאני ישוב על ברכיי ומקשיב לקרדינל שהוביל את הטקס, מתפלל לישו היהודי. אם תשאלו ב"מאה שערים" תשמעו לכל עבר את הקריאה: "יימח שמו וזכרו!".

דווקא היה מעניין להשתתף בטקס ממן זה, דווקא בוותיקן. הנקודה המצערת היא שאבי הוא לא האדם לחלוק איתו תחושות ומחשבות מהסוג הזה. בכלל, לאורך כל הטיול הרגשתי שעומדת בינינו מן "מחיצה". מן ביישנות או חוסר נוחות קלה בינינו. והוא עוד מספר שהוא היה דון ג'ואן בעברו- הוא לא אמור להיות מומחה ב"לשבור את הקרח"?

לאחר מכן, יצאנו- והלכנו לעמוד בתור, כמו כל העולם ואשתו, בתור ל"מוזיאון הוותיקן". דווקא לא היה נורא לעמוד, אני מוכרח לציין- הכול התנהל במהירות. במוזיאון ראינו עוד פסלים מרשימים, אמבטיות אדירות, מומיה מצרית בת 3000 שנה, בזיליקה שמעוטרת בציורים המספרים את סיפורי התנ"ך ומסדרונות מרהיבים ביופיים:

לאחר מכן יצאנו שוב אל הרחבה הגדולה של הותיקן, שם ביקשתי לצלם עוד כמה תמונות, ויצאנו אל רחוב "Via Nazionale" בכדי לפעור פה לנוכח המחירים בחנויות הבגדים האופנתיות. הדבר המצחיק הוא שהחנויות היו ריקות מאדם, אך הן גבו מחירי עתק. 100 יורו (500 שקלים) על מכנס?! מה, אני רוטשילד?

אבי נהג להזכיר באוזניי לאורך כל הסיור המהיר ברחוב, שהומלץ לשופינג באינטרנט, אבל ממש לא על ידי: "האיטלקי הממוצע הולך עם מותגים. הוא יקנה פחות בגדים, אך ישלם יותר כסף, רק בשביל להראות שהוא מתלבש לפי צו- האופנה המרשים ביותר!". הוא מלא בסטיגמות, נציג צה"ל להולנד. אבל מי לא?

חזרנו למלון, אחרי ארוחת צהריים טובה (סוף סוף) של ספגטי ברוטב עגניות וגלידת פאדג' שוקולד עם גלידת מנגו (הגלידה הטובה ביותר שאכלתי בטיול), ופשוט התמוטטנו על המיטות (מה יהיה איתי במסע הכומתה בצבא?) לכמה שעות. לאחר מכן, בסביבות 7 בערב- יצאנו לראות מופע של לקט שירי אופרה, באחת מתוך עשרות הכנסיות המפוארות ברחבי העיר- היה בהחלט יפה, ולא האמנתי שאיהנה במופע של שירי אופרה, למען האמת.

משם עברנו למסעדה נוספת, שוב ב"רובע האיטלקי", הפעם במקום מרכזי הרבה יותר, עם נגני רחוב ומאות איטלקים- ושם שוב ניסיתי את מזלי כשהזמנתי פיצה עם ארבעה סוגי גבינות שונים, ושוב התאכזבתי עד עמקי נשמתי.  מניסיוני האישי בטיול הזה- האיטלקים לא יודעים להכין פיצות!!!

הפעם לא קינחנו באיזו גלידה טובה, ופשוט חזרנו למלון- אבי חזר לראות קצת BBC, בכדי לעקוב אחרי הנעשה בסוריה, ואני חזרתי לקרוא בגיליון שהביא לי "12 החטיבות הראשונות בצה"ל". דווקא מאד מעניין, וזה עוזר לי לקבל יותר בקלות את העובדה שאתגייס למקום אחר שלא נושא את הכומתה האדומה.

ביום השלישי קמנו בסביבות תשע וחצי, ויצאנו לעשות "שופינג". הרגע שאליו אבי חיכה יותר מכל, למען האמת. הוא פשוט מת על זה. סוף כל סוף הצלחנו למצוא רחוב עם חנויות שמציעות מחירים "סבירים", והוא החליט להשקיע בי הרבה מאד, על אף התנגדותי הרבה- אני לא מוכן ללבוש מכנס קצר ב50 יורו, לא משנה כמה נוח או יפה הוא. אני קמצן, עם עקרונות. אבל תכלס- זה לא מוגזם?

ובכל זאת, יצאנו עם שלל, בחשש כבד שלא נצליח לארוז את הכל, הרי הביאנו עמנו מזוודות קטנות בלבד, מתוך אילוצים של חברת EasyJets, יימח שמם וזכרם.

בצהריים אכלנו במסעדת ג'אנקפוד איזו פיצה, וזאת הייתה הפעם הראשונה שעוד איכשהו "נהניתי" מפיצה ברומא. זה היה זבל אמיתי, אבל הוא היה טעים יותר מהזבל שאכלתי במסעדות ה"איכות".

כשחזרנו עמוסים בשלל אל התחנה המרכזית, חיכתה לנו שם הפתעה. חוץ מהחנות שמחכה בובות של חיילים נאצים במדים, ושל היטלר מנופף בידו ממכוניתו המפוארת לתקופה- באותו היום, יום שבת- התהלך ברחובות רומא מצעד הגאווה הרומאי. משאיות עמוסות באנשים מחופשים, על גבול העירומים, למען האמת- רוקדים לצלילי שירים כאלה ואחרים. אלפי אנשים קופצים, רוקדים (ומרימים את הידיים גבוה לשמיים!) עם דגלים וסמלי ה"קהילה הגאה"- ועל אף שחשתי את הסלידה שנובעת מהשפעה חברתית, הרי זהו פסטיבל שמוקע בפי רוב- הייתי חייב לצלם לך קצת. בהמשך היום, כשאני הלכתי לעשות את "השלמותיי" בפורום הרומי, ראיתי שהמצעד הגיע עד לשערי הקולוסאום:

בערב הלכנו לאותה מסעדה שאכלנו בה את ארוחת הצהריים ביום שלפני, רק מהסיבה הפשוטה שלא היה לי את הכוח לקחת סיכון. ומשם עברנו לאכול שוב גלידת שוקולד תפוז מדהימה, כשאנחנו מטיילים על הטיילת של נהר ה"טיבר" (הנהר החוצה את רומא), כשעשרות דוכנים פתוחים לקהל הרכב, כשהם מוכרים מכל הבא ליד, ואף מציעים משחקים שונים. לאחר שאבי הכריח אותי לקנות מכנס ב15 יורו, ושקנינו לכל אחד מבני הבית מתנה כלשהי, חזרנו אל המלון, אל הלילה האחרון ברומא.

יום החזרה הגיע, ובין ארוחת הבוקר לאוטובוס שלקח אותנו חזרה לשדה התעופה, הספקנו לבקר בעוד שתי כנסיות מרהיבות. אחת היא הבזיליקה של משה, בה למעשה מוצב פסל של משה- רבינו, שעוצב על ידי מיכאלנג'לו. אבי טוען שזוהי יצירת אומנות של ממש, כשאני רואה בה סך הכל עוד יצירת מופת יפהפייה, שלא שונה יותר מדיי משאר הפסלים שראינו בטיול:

בכלל, אני חושב שהמשיכה שלי לבזיליקות, כנסיות וקתדראלות נובעת לא רק בגלל ההדר שעוטף את הארכיטקטורה הנוצרית ("לא תוכל להתחמק מעיניי הנוטרדאם!", תרתי משמע- הרי היא מוקפת בפסלים אנושיים!), אלא בגלל ההיסטוריה שחלפה עליהן. מי שראה את הסרט "שם הורד" עם שון קונרי, יבין על מה אני מדבר. מי שלא ראה, שירוץ לראות, ובדחיפות! "אחד הסרטים, אם לא ה-".

בסרט רואים ממש את החיים כפי שהם היו בכנסיות. את האווירה הקודרת, ואפופת המסתורין. כל כך הרבה סבל, אושר, מוות וחיים נגרמו בגלל הכנסייה הקתולית, וכל מה שנותר לי הוא לדמיין את כל אשר חפצה נפשי לראות- בכנסיות אדירות המימדים הללו.

אני אדם סוטה, מה? ;)

טוב,

הדרך חזרה, והחיפוש הנואש שלנו לגלידה בשדה התעופה הרי לא יעניין אתכם,

אז זהו זה,

עד לטיול הבא (פריז ב19 לחודש- מיה, הנה אני בא, הנה אני מגיע, באתי להזיע...בעצם, לא מומלץ...)

אני רץ לראות את הסרט "מלאכים ושדים" (מאת "דן בראון") עם טוס הנקס, בכדי שאוכל להתלהב כשאראה את כל המקומות שהייתי בהם, כשהם מופיעים בסצנות השונות בסרט!

שלכם,

סר וינסטון צ'רצ'יל, שתלה את מוסוליני, ירק על פרצופו ה"פאשיסטי", ובעט בו לכל הרוחות!

נ.ב.: כל פוסט שכזה עולה לי ב10-12 שעות מעייפות ביותר, של כתיבה ועריכה. תעריכו את זה בעצמכם...