השעה הייתה 16:00, ואני ישבתי על אחד הספסלים בין מאות האנשים שעמדו מסביב, או בתור אל תוך כנסיית הנוטרדם המפורסמת של פריז. לאחר שסיימתי להקשיב לפס-קול הסרט "הגיבן מנוטרדם", שנכתב על ידי ויקטור הוגו (שאת קברו, אגב- ראיתי חצי שעה מוקדם יותר), ולהביט תוך כדי על הכנסייה המדוברת בשירים- החלטתי, מתוך חוסר שקט, לקום וללכת בין האנשים, עד שהגעתי לשער האמצעי של הכנסייה הגוטית. בראשי העברתי תרחיש לפגישה הראשונה שלי עם מיה, ובו היא מגיעה אל הנקודה בה אמרתי לה שאעמוד בעצמי, אך אני אתחבא בין מאות התיירים, וכשהיא לא תביט- אתקרב אליה ואשאל אותה:
"סליחה, תוכלי לצלם אותי?" היא תסתובב, תפלוט: "כן, בשמחה...", ורק לאחר שניות תבין שזה אני שעומד מולה.
דמיינתי את עיניה נוצצות, וכיצד חיוך מתפשט על לחייה.
אסור לחלום?
וכך עמדתי מול השער, כשאני מסתכל סביב- ולפתע, הבחנתי בה. היא הגיעה עם אימא שלה, ותחילה הסתכלה עליי, ואז הסיטה את מבטה והמשיכה ללכת. אני, מתוך אינסטינקט לחוץ, יצאתי לקראתה. הגעתי אליהן, ובמקום המפגש הרומנטי, לפחות בעיניי- פשוט בירכתי אותן לשלום. הצגתי את עצמי, גם בפני אמה, שבחנה אותי ב10 עיניים (פולניים...), וגם בפני מיה: "היי, אני וינסטון" אמרתי בחיוך גדול.
אמה שלה מיד הודיעה שהיא מקווה שנחזור עד 18:30, מה שלמעשה ישאיר אותנו עם שעתיים וחצי בלבד, כשאני בכלל תכננתי דייט של 6 שעות ויותר. הייתי בשוק- "איך לעזאזל זה קורה לי?!". הודעתי לה שאנחנו נגיע בסביבות 7, ואפילו 7 וחצי- לא עמלתי בתכנונים ופנטזיות במשך שבועות לחינם.
הבטתי במיה, וראיתי שתי נקודות חן קטנות ליד פיה, בדומה לאלו שלי (רק מהצד השני של הפה), ולמרות שבדר"כ אני נרתע מאותן "נקודות יופי"- הפעם, הן רק גרמו לי להתלהב מהנערה שמולי אפילו יותר.
אמה עזבה אותנו לבד, ואני הושטתי את ידי לכיוון המסלול, מלמלתי: "מאדאם", בחיוך (כן, אני יודע שאומרים "מאדמוזל". אבל אני בריטי, שכחתם? אני הרי שונא צרפתים!") ויצאנו לדרך. לאחר שהרגעתי אותה שאני יודע כבר את הדרך בעל פה, אחרי יומיים עמוסים ביותר בעיר האורות, שאלתי אותה על הטיסה, ומה התכנונים שלה לששת הימים של החופשה בפריז. היא בכלל הייתה עדיין בשוק שהיא באירופה. לאחר שהצהרתי שלדעתי אין המפגש הזה מוזר כמו שהיא חשבה שהוא יהיה, ירדנו במדרגות היורדות אל השביל המתארך לו לאורך נהר הסיין, וביקשתי ממנה שנעצור לרגע. היא התיישבה על המדרכה הצרה, והביטה בתדהמה אל הנהר העצום כשלרגליה, בעוד אני מנצל את הזמן, ושולף את האייפוד החוצה.
"זוכרת שאמרת שהמפגש הזה נשמע לך כמו סרט? אז חשבתי לעצמי- 'למה של"סרט" שלנו לא יהיה פס-קול משלו?'" אמרתי לה בחיוך, וכמו שתכננתי, הפעלתי את Our last summer , שמספר על אהבה ראשונה בפגישה בפריז. לצערי הרב, סחבתי איתי את מרפי בכיס, ובהתאם לציפיותיי- ההמולה שממעל, לא אפשרה לנו לשמוע מילה. לעזאזל.
צחקקתי לעצמי בבושה קלה, הצצתי בשעון מתוך לחץ של זמן, וביקשתי שנמשיך. התחנה הראשונה המתוכננת, אגב- הייתה הפארק שעומד ממש בקצה האי עליו שוכנת הכנסייה המפוארת של פריז. אחרי שדרכנו קצת בשלוליות, שכן הגשם של הימים האחרונים הרטיב הכל, ישבנו לנו שוב על גדות נהר הסיין, ליד אותם זוגות רבים ששטפו את הנוף הצרפתי מכל עבר. ציינתי באוזניה ש"זה ממש נחמד לראות את כולם ככה". עוד אנחנו יושבים, אני מצביע על הגשר הקרוב. גשר שונה מאד משאר הגשרים המחברים בין גדול הסיין, שברור מאליו שהם בני יותר ממאה שנים- זהו גשר שחור וישר, עליו, הסברתי: "מכירה את הסרט 'סקס והעיר הגדולה?'- המדריך שלי בסיור סיפר שממש על הגשר הזה התרחשה אחת הסצנות העיקריות בסרט. משהו עם מירנדה שמסתובבת לזרועות גבר מסתורי". אחרי שעזבנו את הפארק, והמשכנו ב"דייט", עלינו על הגשר וראינו מוזיקאים רבים שניגנו בכלים שונים. מיה מאד התרגשה, למען האמת- שכן באותו הערב, ה21 ליוני, כבכל שנה- פריז מוצפת במופעי רחוב מוזיקליים, כמעט בכל פינה אפשרית.
משם נכנסו אל הרחבה המזרחית של מוזיאון "הלובר". אני כבר לא התפעלתי ממראה המבנה העתיק, אך היפהפייה שלצידי לא יכלה שלא לאבד את הלסת. משם עברנו דרך מסדרון קצר, שם עמד לו אדם שניצל את האקוסטיקה של המבנה, כדי להרשים אותנו בנגינה מחליל, אם זכרוני אינו מטעה אותי. זרקתי לו איזה חצי יורו, ולו רק בשביל להודות לו על מוזיקת הרקע. לשם שינוי- הייתה לנו קצת מוזיקה טובה.
כשהחיוך על הפנים, המשכנו לראות את הפירמידה הגדולה מזכוכית (שגם אותה, כמו במקרה של מגדל האייפל- הפריזאים לא יכלו לסבול, תחילה, אבל כשזה התחיל לגלג מזומנים אל כיסם...ויש להם עוד טענות כלפי היהודים.), ואפילו הצטלמנו יחד.
בכל מקרה, זאת הייתה למעשה הפעם הראשונה שהיה בינינו מגע כלשהו, וכשאני נזכר בכך עכשיו, אני מתרגש מהמחשבה שהצמדתי אותה אליי- אך באותם רגעים, פשוט הייתי לחוץ.
עוד אני מסביר לה קצת על רחבת הלובר, והגנים האדירים שנמצאים בשטחו (את הכול למדתי בסיורים שהשתתפתי בהם יום לפני)- קנינו שני בקבוקי מים, כלומר- אני קניתי לשנינו. לדעתי, לא עשיתי את זה מתוך הרעיון האידיוטי שהגבר משלם על האישה, אלא ממש מתוך בדיחה על הרעיון. מצאנו לנו איזה רחבת דשא נחמדה:
"לכי שבי על הכסא שם," אמרתי לה- "ואני אלך להביא כסא אחר לעצמי".
ובכל זאת, מיה עקבה אחריי.
"תשמעי," התלוצצתי בחיוך, "לי אין בעיה לחלוק איתך את הכסא, אבל לא נראה לי שיהיה לך נוח".
כשלבסוף התיישבנו, התבדחנו על הזוג ה"זקן", לדבריה, שפשוט התמזמז לו בחושניות מולנו. עיר האהבה, כבר אמרתי?
אחרי שלקחתי אותה לתצפית קצרה על מגדל האייפל, יצאנו מאזור מוזיאון האומנות המפורסם, קנינו שני קרפים (אני הסתפקתי במילוי שוקולד, אבל היא התפנקה לה בתוספת של בננות), ומכיוון ש"טינקי" (כך החברות קוראות לה) שאלה על כל שדרה: "זאת השאנזליזה?!"- שיניתי את התכנית, ולקחתי אותה לראות קצת יותר מקרוב את שער הניצחון האדיר. בשדרה חתכנו שמאלה, והלכנו ליד ארמונות מפוארים, כשברקע נמצא הארמון האדיר בו קבור נפוליאון בונפירטה.
כבר כאן, אני יכול להעיד, אבל אולי זהו חוסר הבטחון שלי מדבר, או חוש הפרקטציוניזם שלי- אבל יכולתי להיות קצת יותר מעורב בשיחה, שכן לאחר שכל הסיפור נגמר, וראיתי אותה מתרחקת במהירות ב"מטרו" המשוכלל של העיר- שחזרתי בראשי את השיחות, ומצאתי כל כך הרבה משפטים ובדיחות קצת יותר שנונים שיכולתי "להרשים" אותה בהם.
לאחר עוד הליכה בשדרה, שיחת חולין וחיוך מתוח על הפנים- הגענו לחצר-האחורית של מגדל האייפל הענק, שאותו ראינו לאורך כל הדרך כמעט. הצטלמנו, כשאנחנו משגעים איזה תייר אסייתי, ומשם התקרבנו יותר ויותר אל המגדל המרשים, עד שהחלטנו להתיישב על הדשא. ישבנו, דיברנו, צחקנו ות'אמת? אני לפחות נהניתי מכל רגע.
לאחר חצי שעה, שטסה כטיל, הצצתי בשעון וראיתי שאנחנו מאחרים. לצערי, קמנו והסברתי לה שנחזור דרך האייפל, לאורך הנהר. הבטחתי שהדרך תיארך כחצי שעה.
כשהגענו אל מתחת למגדל המתנשא לכ300 מטרים באוויר, ניגש אלינו סוחר זר, והציע לי לקנות בקבוק שמפניה. לאחר שסירבתי כשהנעתי את ידי לביטול, נזכרתי עוד ביום הראשון שלי בפריז- כשניגש אליי סוחר והציע לי לקנות ורד אדום. ידעתי, באותו הרגע- שבבוא העת, ארצה לתת למיה אחד שכזה. מה, הגזמתי?
בכל מקרה, הסוחר הזה הזכיר לי, שבסיור בערב שקודם לפגישה הספונטנית הזו- קניתי למיה את כובע ה"בארט" הצרפתי בצבע האדום.
"באמת, צ'רצ'יל, לא היית צריך!" אמרה בחוסר אונים קטן.
"מיה, גם אם את לא תהני מזה, אני יודע שאני נהניתי מעצם המחשבה שקניתי לך את הכובע, וכשדמיינתי אותך חובשת אותו." ביטלתי אותה.
איני יודע אם באמת אהבה אותו, אבל לפחות ניסיתי.
משם התחלנו ללכת לאורך הסיין, כשאנחנו מדברים על הא ועל דא, אבל לרוב פשוט נתקלנו בשתיקה. היא שאלתה אותי אודות חטיבת גולני, ושמחתי להסביר לה קצת על מה שכל ישראלי אמור לדעת, ונזכרתי כיצד אמר לי פעם, ביום הזיכרון לחללי צה"ל: "אני רוצה שתבטיח לי שתיזהר בגולני. היום בטקס אמרו שמות רבים של נופלים מרעננה, ורבים מהם היו מגולני". גאוות יחידה?
ההליכה הייתה ארוכה, הרבה יותר ממה שחשבתי- והתחושה שגאתה בתוכי הייתה שמיציתי. אולי מיה לא הרשימה אותי כל כך, כמו שחשבתי? למען האמת? אני לא חושב שזה נכון. אני חושב שמיציתי את הלחץ, כי אחרי הכל- זאת פגישה ראשונה, ושנינו היינו לחוצים כטמפונים.
עוד אנחנו שותקים, כמעט נדרסים על ידי הנהגים המטורפים של פריז, ונודדים למחשבות שלנו- עלתה בליבי החרדה שאמנם זאת הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים, אך ייתכן שגם תהה האחרונה. לא ידעתי אם בכלל הצלחתי להרשים אותה (לאחר שחזרתי, וראיתי עוד פרק מ"כוכב נולד"- ראיתי את נוי דנן, שהוא ממש בגילה של מיה, ובכל כולי ידעתי שהוא היה מרשים אותה טוב ממני, וראיתי במו עיניי את אותה נערה שסובבה אותי במשך שבועות- מתמסרת בקלות לזרועותיו של האילתי ארוך השיער).
מיה שאלה כל עשר דקות בערך, וניחשה אלו מן הבניינים האירופאים שבאופק הוא כנסיית הנוטרדם- וכשסוף סוף הגענו לאי עליו הוא עומד, אחרי שעה וחצי של הליכה, התלוצצתי: "תשמעי, עברנו ממש מסע כומתה!" אמרתי בחיוך. "אה, רגע- בעצם את באמת קיבלת אחת, ועוד אדומה!" אמרתי בכאב קל.
הגענו אל הכנסייה, ונכנסו פנימה. בפנים עמדה מקהלה ששרה, וקולה התעצם בעזרת האקוסטיקה, שהנוצרים ידעו ליצור כל כך טוב. אמה חיכתה לנו, ושמרה לנו מקומות- וכך, מצאתי את עצמי יושב בכנסייה המפורסמת בצרפת, אחריי "דייט" מבלבל במיוחד, בין הבחורה שאותה ניסיתי כל כך להרשים, לבין אמה שאמנם ניסתה להראות סימפטיה, אך שמרה על המשמר. הרגשתי כל כך לא בנוח, גם מפאת העובדה שהייתי חסר אונים, וגם כי ידעתי שאת מיה, גם הופעה מרהיבה שכזו- לא מרשימה במיוחד.
כשזה הסתיים, מיה ביקשה לראות את הברושור של רשימת השירים שהדהדו מקירות הכנסייה, ואני? אני ניסיתי להיות גיבור ממש, וחיפשתי בנרות, תרתי משמע, אחר ברושור כזה בשבילה, אך לא מצאתי. ניסיתי לשפר את תדמיתי, כשאני בטוח שהיא נהרסה כליל. איזה ראש ממשלה זה? מי האידיוט שבחר בי?
כשיצאנו, אמה הציעה שנלך לאיזה בית קפה, ולי- לא היה נעים לסרב ולומר: "תשמעי, חבובה- אני לא באמת רוצה לצאת עם כל "המשפוחה", אלא רק עם הבת המקסימה שלך."
הלכנו לאיזה בית קפה קטן באיזו כיכר גדולה, כשאנחנו חולפים על פני להקות וזמרים רבים, שהתחילו להתחמם לקראת אותו ערב גדול. ישבנו, הבנות הזמינו קפה, ואני הזמנתי שוקו חם (במיידית קפץ לי לראש הסיפור של אלי, הנהג של אבי- הוא מספר שלפני 20 שנה בערך, הוא יצא לפאב עם חברים, ובעוד שכולם הזמינו משקאות חריפים, אחד מהם הזמין שוקו. כמה שהוא צחק על הבן אדם הזה- אתם יכולים לתאר לעצמכם שזה לא בדיוק עזר לי למצב הרוח). מיה הראתה לאמה את כובע ,הבראט" האדום שקניתי לה, וזאתי פלטה: "אני מקווה שהחזרת לו משהו..." - למה לעזאזל את מתערבת?
היא התעקשה לשם גם עליי, ולא ידעתי את נפשי מרוב בושה. לא מספיק שאני מרגיש כמו חמור הדור, אני גם צריך שישלמו עליי? אילו אבי היה יודע על זה- שנכנעתי במאבק על התשלום המיתולוגי- הוא היה במיידית מנשל אותי מכל ירושה ומנתק כל קשר.
התחלנו לחזור לכיוון הנוטרדם, כדי לראות אותה מוארת באור השמש השוקעת:
ומשם, כשאני מנסה ליצור שיחה עם מיה, ולפייס את יחסי הקרח שלי עם אמה, אנחנו עוברים בין להקות ואמנים שממלאים את פריז בקולות נרגשים. מיה הודיעה שהיא צריכה לשירותים, ואני החלטתי פשוט לדהור על סוס לבן, ולשאול איזה מלצר במסעדה אם אפשר לראות תפריט, בנתיים כשמיה משתחלת לה לשירותים. הוא הבחין שאני לא רציני, ואמר לי ש"שמע, זה בסדר אם אתם רוצים ללכת לשירותים..." לא רציתי להראות לו כמה אני מתפדח והתעקשתי שאני מחפש משהו לשתות, למרות שהם דרשו 4 יורו לכוס קולה.
משם אנחנו נעצרו מול איזה אדם שבדיוק התחיל איזו הופעת רחוב, בסגנון קאנטרי. דווקא היה מאד נחמד, ואפילו למדתי להכיר עוד שירים יפים וחדשים.
כשעמדנו כך בקהל, אני ומיה- כשאמה מאחור מעלעלת לה באיזה ספר או מפה- ניסיתי לאחוז בידה. רציתי שיהיה קצת אקשן, למרות שזה לא בדיוק היה הרגע ה"רומנטי" ביותר ב"דייט" המוזר הזה. רק בבוקר שלמחרת אבין שלווא דווקא צריך להיות מגע שכזה בפגישה ראשונה. יופי, בנוסף לכל- אני גם נואש.
לעזאזל!
הבנות רצו ללכת, ואני החלטתי סוף סוף לעמוד על שלי, ולא להשתרך אחריהן בחוסר אונים כסמרטוט ריצפה, או זנב, אם תירצו- אמרתי להן שאני מעדיף להישאר, שכן זהו הלילה האחרון שלי בפריז, והוא מלא במוזיקה טובה. הן הביטו אחת על השנייה בחטף, והחליטו להישאר איתי. המשכנו לטייל, ודווקא דיי התרגשתי לחזור למקומות בהם הייתי בטיול הקודם לצרפת, עם המשפחה לפני כחודשיים- והפעם עם מיה, כשאז רק חלמתי להראות לה את המקומות הללו.
ראינו איזה מופע תופים מרשים, ומשם- החלטנו לחזור.
נפרדתי ממאיה בצומת המובילה לרכבות המטרו השונות, כשהתחבקנו את החיבוק הידידותי והמוזר. כשידי עדיין על מותניה, בין אם כי נתקעה בגלל תיק היד שלה או כי פשוט שיוועתי לרגע קטן שכזה- היא שאלה אותי בפעם האחרונה מתי אחזור לארץ, ועניתי לי בקצרה שבעוד חודש וחצי. היא בירכה אותי לשלום, ואמה אמרה שהיה נעים להכיר לה "נעים להכיר אותי"- הסתובבתי, והלכתי לדרכי.
כך, כמו שאמרתי כבר מקודם- הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה כשהיא עלתה על הרכבת ברציף הנגדי, כשהיא לא מסתכלת דרך החלון לכיווני, אלא רק נדמה לי שהיא מציצה בי בחטף ברגע שהרכבת נעלמה במנהרה החשוכה.
ביום שלאחר מכן, קמתי מוקדם ביותר בכדי לפצות על כל הדברים שפספסתי בגלל הדייט הקצר הזה (הוא נמשך 8 שעות, אגב- בסופו של דבר)- ועליתי לקומה העליונה של מגדל האייפל- דבר שרציתי לעשות עם מיה. דווקא במבול של הבוקר, תחת מטרייה שקניתי אחרי התמקחות לא-רציונלית עם איזה סוחר ערבי, הבנתי דבר אחד- אני מתכוון להלחם על מיה. צ'רצ'יל מוכן למלחמה נוספת, וכמו שכתוב על הפסל שלו בפריז: "We shall never SURENDER". אני לא מוותר, ולא אכנע לרגשות המפוחדים שהציפו אותי ביום האתמול, שכן הם כנראה נבעו מהנסיון הרע שלי עם נשים.
וכל, על אף הגשם החזק, הרגליים הכואבות ביותר, והפספוס המורגש בליבי- עליתי בחיוך וחום קל בחזה כדי לראות את פריז בעוד זווית מיוחדת במינה.
Nice Guys
לטיול שלי לפריז, ללא קשר לדייט המתכונן עם הישראלית היפה, היו עוד 3 מטרות: לבקר באייפל, כנסיית הנוטרדם ובבית האופרה (עליו נכתב המחזה "פאנטום האופרה" שהוא המחזמר הטוב ביותר שנוצר מעולם). אבל ה"סרט" שהייתי בו בפריז לא היה הקומדייה הרומנטית "דייט ראשון בפריז", אלא "ואלס עם מרפי".
לאייפל עליתי עוד ביום הראשון, כשהוא מואר באורות ומנצנץ במופעי אורות, אך לא עליתי לקומה העליונה- הרי תכננתי לראות את הנוף המרהיב כשאני מחזיק בידי את ידה של מיה. את החוויה הזאת, כבר עשיתי לבדי, בגשם ועם רגליים שמאיימות לנשור.
לנוטרדם נכנסתי, אך הכנסייה הייתה משעממת למדיי, ופשוט לא התחשק לי לטפס למגוריו של קאוזי-מודו, הרי הוא "הגיבן מנוטרדם".
ולבית האופרה? בפעם הראשונה הגעתי כחמש דקות אחרי שעת הסגירה, ובפעם השנייה- הבני זונות גבו מחיר מלא על כניסה למוזיאון, אך התיאטרון עצמו היה סגור באותו יום. שיקפצו לי!
וכן, גם המפגש על מיה לא בדיוק הלך לפי התכנון.
וכמו שאמר גנרל אייזנהאוור, ידידי משכבר הימים: "חשוב לתכנן את המבצע עד לפרט הקטן ביותר, אך חשוב לזכור שברגע האמת- הכול הולך לעזאזל!!!"
ועל אף ששום דבר לא הלך לפי התכנון, הרי גם אבי לא הצטרף בסוף לטיול, ולמרות היבלות שרק הלכו והצטברו על אצבעות הרגליים, ופשוט מנעו ממני ללכת בלי להרגיש כאילו הן נחתכות בסכין מושחזת- היה לי טיול מעולה!
הייתי לבדי לגמרי, בפעם הראשונה באירופה, למען האמת. דאגתי לעצמי, והסתדרתי לגמרי בכוחות עצמי- הרגשתי מעולה.
ולמרות שהיה קצת מאכזב לראות את האייפל מואר לבדי, פגשתי עליו זוג מאד נחמד, ובימים הבאים השתתפתי בסיורים בהם פגשתי מספר אנשים מאד מאד נחמדים, שמטיילים ברחבי אירופה- ואפילו ביליתי איתם את אחד הערבים, בהליכה ב"רחוב החלונות האדומים" של פריז, בו שוכן, חוץ מחנות סקס המשרעת על 5 קומות שונות, גם מועדון החשפנות הראשון מסוגו בעולם -המולין רוז'. אגב, באחד הסיורים הוסבר לי שמגדל האייפל הוא למעשה נשוי לאישה העונה לשם "אריקה", ולזאתי יש "סטייה" הנקראת: Objects-Sexual. היא פשוט נמשכה למגדל, החליטה שהיא רוצה "להעביר" איתו א שאר חייה, ביקשה אישור להנשא לו- ובטקס מרשים בראשו, הסוטה (.....) נישאה למגדל הזקן, שקצת קשה לו להרים את רגליו ולברוח על נפשו.
כמו כן, גם יצא לי להכיר אנשים מוזרים במיוחד כחבריי לחדר בהוסטל המרוחק שלי:
בלילה הראשון, למשל- פגשתי אדם בן 46 המגיע מברלין הגרמנית, והוא נראה כאילו התחשמל בצורה רצינית. השיער שלו קפץ בפקעות לכל מיני כיוונים. לאותו אדם, העונה לשם בוקארט, יש סטייה קלה- הוא פשוט מאוהב בחלקי מחשב, ובעיקר בכבלים. הוא היה בעיר לתערוכת מטוסים (אותה אחת שאבא שלי היה אמור להשתתף בה, לדעתי) וסיפר שכל שנה הוא נוסע לפסטיבל השנתי בעיר מינכן שבגרמניה- פסטיבל לחומרת מחשב. נו, בנות- לא תעמדו בתור? לא תצטרכו לחפור לו אחרי הסקס- הוא יעשה את זה בשמחה!
ואני בסך הכול רציתי לישון בשקט...
בטיול יצא לי לראות מוזיאונים רבים, וקתדרלות מרשימות ביותר (דווקא בפריז, ולא ברומא- ראיתי את הכנסייה המרשימה ביותר שראיתי בחיי)- ואפילו יצא לי לגעת פיזית בקברי המלכים הצרפתיים, כמובן בלי שהשומרים יראו.
אפילו יצא לי לראות את קברם של ויקטור הוגו ואמיר זולא ב"פנתיאון" המקומי- שהיו מפורסמים מאד בזמנם, וכמובן שרובינו שמענו עליהם מסרטי דיסני ושיעורי היסטוריה בתיכון.
אז כן,
עד לפעם הבאה,
שלכם,
סר וינסטון צ'רצ'יל, שעשה דבר "נוראי" היום, והוא מתקשה למנוע מהדמעות להציף את עיניו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
