כבר כמעט שבועיים שלא יצאתי לשום יציאה חברתית, אם לא אכליל את הדייט בפריז. בכלל, לאחר נסיונות רבים, אני יכול להצהיר ברבים- אני פשוט לא אוהב לצאת לבלות. כלומר, אני כן נהנה מזה, אבל אני מרגיש כאילו אני רץ מרתון, ואני מתעייף מכך לאחר שעה- שעתיים. איזה אדם משקיע אנרגיה כל כך רבה רק בשביל להיות בקרבת חברים?

יהיה נורא להצהיר בקול רם שאיני מתחבר או מבין את ההנאה משתייה חסרת גבולות, ריקודים ועשן סיגריות שאופף את האוויר (למרות שדווקא נהניתי להימנות בין אוהדי בית"ר-ירושלים באיצטדיון טדי, כשקרענו להפועל פתח-תקווה את הצורה)? אולי בגלל זה שמעתי לא פעם מחברים שהם מרגישים שאני אדם בוגר מאד, ושהם פשוט לא רגילים לזה.

לכן, כשחשבתי על עשרות אלפי האנשים שחוגגים ברחובות ת"א המגעילה, והעליתי זכרונות נשכחים מחגיגות יום העצמאות של השנה שעברה, בפלורנטין- אפשר להגיד שלא הרגשתי עם העובדה שישבתי לבדתי וצחקתי בקול מהשטויות של צ'נדלר, מ"חברים". 

הימים האחרונים בהולנד, שהיו חמים בצורה לא רגילה, כאילו הייתה פלישה ישראלית לאירופה, גרמו לי לרצות לצאת לרוץ, לטייל ולצלם ללא הרף את הנופים, שבעזרת מוזיקה נכונה- שובים את ליבי כל פעם מחדש. ובכל זאת, כל כך רציתי לצאת לחוף הים של העיירה וואסנר, שם, מספרים- מבלים במשך שעות עשרות צעירים שבדיוק סיימו את הלימודים בתיכונים השונים באזור. בפעם הבאה שהשמש יוצאת נגדינו במלחמה, אני יוצא להישרף בין כחול וחול.

 כבר אתמול הבנתי, שעל אף הקשיים שלי בחיי, אם אפשר לכנות אותם כך לעומת צרותיהם של אחרים- מספיק שאצא לטייל לי ברחובות העיירה שלי, ובעזרת המוזיקה הרגילה שלי, אני שומע את גידי גוב צועק לי בנבכי הראש: "אני שוב מתאהב!".

אני לא מתבייש לומר שפשוט טוב לי. טוב לי לחיות. 

אתמול, ביום הראשון ליולי, לבשתי את בגד הים החדש שלי, שעלה לי 25 יורו בH&M ב"שאנזה-ליזה" בפריז, ויצאתי לרכב נגד הרוח, בדרכי למסיבת-בריכה בביתו של אחד החברים שהכרתי באימוני הקרב מגע, כחלק מהחגיגות של השבועות האחרונים. מספרים שבמשך 3 שבועות אנשים מבלים כל לילה, שותים, מעשנים, רוקדים ועושים שטויות. "טינאייג'רס", אתם יודעים.

כשהגעתי, שמעתי קולות צחוק מתגלגלים באוויר מבעד לגדר-השיחים שהסתירה את גינת הווילה שבה מתגורר ג'ורג', אותו חבר בריטי שהכרתי כבר לפני חודשים מספר. וואסנר הדרומית, בכל זאת- השכונה היוקרתית ביותר בהולנד. החניתי את האופניים, ובצעד מהוסס אופייני, צעדתי פנימה. נכנסתי לגינה בה אנשים שיחקו בקול בהוקי-דשא (אחד המשחקים היותר משעממים שיצא לי להכיר), ובצד השני שיכורים הלכו הלוך-ושוב, צוחקים, זוללים חטיפים וקופצים לבריכה המחוממת. אירופאים, ובעיקר אירופאיות בבגדי ים. לא הכרתי שם אדם.

חשבתי לעצמי שגם אם זה לא המקום הנכון, אף אחד לא מכיר אותי, והנחתי שגם לא יהיה איכפת לשום שיכור אם נכנסתי למסיבה הלא-נכונה.

שזרתי מותניי, ושאלתי את אחד האנשים בסביבה אם הוא בכלל מכיר את ג'ורג'. הסתבר לי שרבים מהחבר'ה שבאותם רגעים פסחו על "שתי הסעיפים", כלומר- כדור הארץ וארץ הפלאות של אליסה, פשוט שמעו על מסיבה וזרמו. מסתבר שזה נורמלי כ"לבוש קוקסינלי". מוזר, ובכל זאת אנשים עושים את זה.

הסתובבתי, חיפשתי פנים מוכרות כלשהן, ומצאתי את אור- אחת הישראליות שגרות בעיירה. בכדי להפטר מתחושת החוסר-שייכות, החלטתי להתיישב לצידה, ולשמוע כיצד חברתה בוכה מגעגועים לחבר הארגנטינאי שלה. מה שהגברים הארגנטינאים עושים לבחורות, ובעיקר לילדות בתקופת ההתבגרות.

לאחר כמה דקות, פרונסוואה, החבר הצרפתי שהכרתי בקרב - מגע, והאדם שהראה לי מהם חיי החברה בארץ השטוחה, הגיע עם מספר חברים שכבר זכרתי מיציאות העבר. פרוסנוואה, מישה, מתאייס,  פלוריי, ויקטור, סדריק, ג'ורג'- אני פשוט אוהב את השמות הלועזיים האלו.

אחרי שג'ורג' הציג אותי לכמה אנשים בטענה שאני "מדריך הקרב מגע שלו" וש"תשמעו, הוא כל כך מהיר. ממש בלתי מנוצח!" ואיזה אדם שיכור חיבק אותי לשלום, הלכנו לנו וישבנו ברחבת הדשא שעל שפת הבריכה, תפסנו את אחד מהבגאטים שהיו לכיבוד, שלפנו חבילת קלפים של "רחוב החלונות האדומים" ("עם קצת דמיון, וקצת יכולת..."- לכחולי הראש שביניכם), ושיחקנו בלאק ג'ק, כשכאשר מפסידים- חובה עלינו לשתות שוט מבקבוק יין. עד אותו הערב, לא האמנתי לסיפור על יין מתוק. אני אשאר עם הברנדי המסורתי...

לאחר כמה סיבובים, מישה האוסטרלי שלף חבילת חשיש מכיסו, דפי גלגול, והחל להכין לחבר'ה "ג'וינטים" עם כל הלב, ובטכניקה מרשימה, שנרכשה עם השנים. בחיוך גדול, וצחוק מובך, שלפתי מצלמה והחלטתי לתעד את הרגע (להגנתי ייאמר- מעולם לא נגעתי בסמים, אני לא משתמש, וגם לא אנסה לעולם. יש גבול לכל תעלול!!).

אחרי כמה כוסות בירה מהחביות הגדולות אשר עמדו בתוך הבית, והתרוקנו מהר יותר משתוכלו לומר "קווידיץ'"- החלטנו לפשוט מעלינו את הבגדים, ולצלול לבריכה המחוממת, בתקווה לא משתן של שיכורים.

היה ממש נחמד לקפוץ פנימה, למרות שפשוט רעדתי מקור, על אף המים החמים (נזכרתי אך האקסית "בלאדי מרי" כעסה עלי כל כך כשפשוט לא יכולתי לבלות איתה שעות בתוך הבריכה במהלך ימי הקיץ. אין לי מושג למה אני קופא ורועד כאילו עמדתי תחת פעמוני הנוטרדאם כשאני שוחה במים חמים, כשבבריכות הקפואות של רמת הגולן בקיץ שעבר, שחיתי בכייף כמו כריש [ כן, צ'רצ'יל...] בשביל פיתה עם סטייק מחבורה של מילואימניקים). אחרי איזו דקה או שתיים, התקרבה אלינו בחורה דנית, העונה לשם ג'וזפין, ומסתבר שהייתה שיכורה לגמרי, שכן היא פשוט החליטה להראות לנו כמה הפטמות שלה זקורות מהקור..."היי פייב"?

הבריכה החלה מתמלאת באנשים, אך אני הרגשתי שאילו היו משפדים אותי על מקל, הייתי ארטיק לכל דבר- החלטתי לצאת, ואיתי יצאו עם החברים. מסתבר שבאותם רגעים איזה שיכור, שממש היה עם רגל אחת בקבר, הקיא את נשמתו אל תוך הבריכה. נכנסו לחדר המקלחת של חדר-הבריכה, שבו לפני שניות מספר עושן חשיש מלוא השקית. בפנים, "זכיתי" לראות כיצד אותה ג'וזפין נדחסת עם עוד 2 בחורים לתוך תא-המקלחת הצר (יש גבול לשטויות שאני מוכן לעשות!), וכמובן, כ"תייר" מצוי, שלפתי מצלמה.

אחריי שיצאנו להתרענן קצת באוויר הצח והקר, ג'ורג', שהיה עסוק בלדאוג שאף אחד לא ימות באותו הערב, ביקש ממני לשמור על בחורה שיכורה במקצת, בזמן שהוא מחפש אחר חברה שלה, שתוכל להחליף אותי במשרת ה"ביבי-סיטר". שמה היה מריה, ומילה אחת חלפה לה בראש במשך הדקות הארוכות. תוכלו לנחש מהי? כן, סקס.

כשישבתי לאחר מכן עם החברה שלה, אילינה שמה, בכדי לשמוע על חייה בקנדה, רומניה והולנד- אותה מריה ישבה מהצד, וצחקקה לה במשך דקות ארוכות שאילינה ואני חייבים להתפרע כשפנים על הספה שבסלון.

למען האמת, זה היה פשוט משעשע. היה כייף לצחוק עם הבנות על כך, שכן- כולנו רק הגענו להינות, הלא כן?

למען האמת, גם בהמשך הערב הצטרכתי לסבול בשקט את דרישתה ההולכת וחוזרת של מריה לראות אותי מאבד את בתוליי על אותה ספה. זאת הייתה הפעם ראשונה שביקשו ממני לככב בסרט פורנו!

אחרי שהצלחתי לנער אותה מעליי, הלכתי וישבתי עם פרונסוואה והשאר על ספסלי האבן, שם ישבו אלו שנשארו, עישנו, לווא דווקא סמים, אגב- ושוחחו. שם הכרתי את ויקטור וסדריק, שני סטודנטים שפשוט הצטרפו לחגוג עם שאר הצעירים השכונתיים את סיום הלימודים בתיכון. וכך, באמצע מסיבה רוויה ב"מצב רוח מרומם"- יצא לי לפגוש שני חברים מאד נחמדים ומעניינים, שאמנם לא יצא לי להתווכח איתם אודות משמעות החיים ואינוספיות היקום, אבל כן נהינו משיחה קלה, לפני שאותה אילינה,  שאיתה שוחחתי כשעה לפני כן- התיישבה לידי וגרמה לי לשכנע אותה לקפוץ עם חזייה ותחתונים היישר אל תוך הבריכה החשוכה, שם קפצו השיכורים אחד על השני בצחוק מתגלגל. אחרי ששוכנעתי בעצמי לפשוט מעליי את המעיל ושאר הבדים שנלחמו להגן על עורי מהקור, ולקפוץ פנימה כדי לרעוד כאילו חושמלתי (מניסיון...) יצאתי, אספתי חפצתי, הודיתי לג'ורג' על הערב הנחמד, הצטערתי על הבלגן שכיסה את הדשא ואת דיר-החזירים שאותו הוא נהג לכנות "בית" שעות מספר לפני כן- תקעתי את האוזניות באוזניי, וחזרתי מחויך הביתה, כשאני רוכב ללא ידיים כל הכידון.

עד כאן,

שלכם,

סר וינסטון צ'רצ'יל, שחזר הביתה לזלול מנת לזניה טובה, ולא לתקוע את איבריו בעוגת תפוחים חמה.