אם את הולכת / אבהרם טל

אני עוד זוכר את דצמבר, ועננים-עננים היו בעיניי. אותו היום בו חזרו הוריי מהשבעה של סבתי, והביאו איתם שבוע של התמוטטות עצבים. הרי בדיוק סיימתי חודש וחצי של נסיעה קבועה לבית החולים לניאדו בכדי להיות עם סבתי מדיי יום ביומו, שבו גם חזיתי במחזות מזעזעים של אישה גוססת בייסורי גיהינום ממש. ואז, בדיוק כשחשבתי שהקרקע הפסיקה לרעוד תחתינו בהרס, נחתו על אחי ועליי שני חברים, בהפתעה שהשאירה את הלב שלי בתחתונים. שני חברים שאותם היינו צריכים לשעשע במשך שבוע תמים, באמצע סופות השלגים של צפון אירופה. אל תבינו אותי לא נכון- היו גם רגעים בהם המצלמה יכולה לתפוס אותי מחויך מאוזן לאוזן, כמו דני-שובבני, ובכל זאת- מי אוהב לעשות בייביסיטר לכל כך הרבה זמן, ועוד רק להוציא כסף בכדי לשעשע את הילדודס?

"שמע, אחי- אני מסיים עכשיו את המכינה, ואני מת לטייל קצת. בא לך שאקפוץ לטיול בהולנד?"

ומה אענה לחבר? שלא? שלא מתחשק לי להפיל על עצמי שבוע שבו אני מאבד את עצמי, בשביל אדם אחר? בכלל, חשבתי שזאת תהה הזדמנות מעולה להינות קצת בחברת אנשים, לשם שינוי. הרי אני כל השנה בוכה על כך שאין לי עם מי לטייל, או רק לשבת ולצחוק משטויות כאלה ואחרות.

הסכמתי. הסכמתי לקחת על עצמי להיות מדריך טיולים באותם מקומות שכבר חרשתי פעמים רבות, ועל אף האזהרות שלי שאין מה לחפש בהולנד ליותר מ6 ימים, סתיו החליט להתעקש, והיום אני מצטער שלא נלחמתי בחזרה. מי הוא שיציב לי תנאים לאירוח?

אז כך, ב4 ביולי, יום העצמאות האמריקני, יצאתי להביא את סתיו הנרגש משדה התעופה סחיפול שבאמסטרדם. באותו היום החלטתי לקחת אותו לטיול ביום היפה ביותר שידעה וואסנר, לפחות מניסיוני ואפילו לחגיגות יום-העצמאות בבית אחד הנספחים האמריקנים. שם פגשנו את מאדי, נערה אמריקנית בלונדינית בת 17 ובתו של אותו נספח העונה לשם "דן", ששבתה את ליבו של סתיו במיידית. בימים הבאים, לאחר פלרטוטים חסרי תוכן באינטנרט, השניים יפגשו באותו גן-ורדים מרהיב שאני רציתי לקחת אליו בחורות בעצמי. אחד המקומות היותר רומנטיים שהיער ההולנדי שעל יד הבית שלי יכול להציע לזוגות צעירים שרוצים להתפרע במקצת!

מה אעשה? אני פשוט בררן בבחורות, ואני לא אוהב להתפשר.

במשך 5 ימים נסענו כמשוגעים ברחבי הארץ השטוחה בעולם, וביקרנו בעיר הסקס המקומית, הלא היא אמסטרדם, אליה גם חזרנו בשנית בכדי ליהנות שוב ושוב מרחוב החלונות האדומים, שם הזונות פשוט משכו אותנו אליהן, ואנחנו סירבנו בצחוק מבויש ומתגלגל. בכלל, סתיו טוען שבקושי הצליח לרסן עצמו מלשלם 50 אירו לסיבוב ארוך עם אחת היפהפיות, לטענתו, שעמדו בבגדים צבעוניים ומינימלים ביותר בסמטאות הכל כך צרים של הרובע האדום והחרמן. לאחר כמה ימים נסענו לעיר בריסל, שהיא לא אחרת מעירה הבירה הבלגית, שחלק מרחובותיה כונו בפי הנהג של אבי: רצועת עזה. מאות ערבים מסתובבים ברחובות המטונפים, כשמוזיקה ערבית מזעזעת נצווחת מתוך כל החניות, המציגות בחלונות הראווה מוצרי אלקטרוניקה ("ראנינג אאוט אוף ביזנס" מישהו?) ושאדורים לרוב. איכס. לאורך אחד מהרחובות הללו משתרע בגאון "רחוב החלונות האדומים" של בריסל, ושם הציגו את גופן המזוויע נשים קשישות, שמנות, ערביות ומכוערות להפליא, שאני עדיין לא מאמין שהן אינן בתולות. מי ישלם ממיטב כספו בשביל לשכב עם פרה, שפג תוקף החלב שלה ממזמן?

בהמשך הטיול, ראינו ישראלים על יד תחנות הרוח בזאנסה-סחנסה (אפילו פגשנו שם את השכנים של סתיו, שטענו כי: "אם תיסע לירח, תפגוש שם ישראלים!"), קנינו גבינות הולנדית שונות בעשרות יורו (אני קניתי גבינה מצופה בפלפל אדום טעימה להפליא , שנחבצה ע"י הולנדית בלונדינית יפהפייה בבגדים מסורתיים.  או לפחות ככה רצינו להאמין...), ראינו נופים מרהיבים מהולנד הכפרית וזכינו לחזות כיצד מזג האוויר של אמצע יולי משתנה מרגע לרגע, כאילו הוא משחק ברולטה. ברגעים אלו ממש, בעת הכתיבה, משתוללת לה סערת גשמים ורוחות מחוץ לחלון- זה בגלל "החימום הגולובלי", לא? העולם השתגע!

כן, תקנאו ;)

ביום חמישי שעבר נסענו אחרי התלבטות קשה ל"Walibi World" (30.5 -, יורו לכרטיס!) שהוא לא פחות מפארק השעשועים "סיקס פלאגס" המפורסם, שרכבות ההרים האמתניות שברשותו משתרעות מסביב לעולם. זהו היה יום יפה, ואחרי שעה נסיעה של שעה וחצי בנופים שעוד לא ראיתי- עוד נהרות ויערות אדירים השטופים באור שמש, שכמו אלו הנמצאים על סף ביתי- גורמים ללסת שלי לצנוח אל הקרקע. אותו פארק היה עמוס אך ורק בהולנדים (הייתם מאמינים?) והיתרון היחידי שהיה בתורים הארוכים כל כך (45 דקות המתנה לכל רכבת שנסיעה בה אורכת לא יותר מדקה וחצי) היה העובדה שסביבנו היו בחורות יפות על ימין ועל שמאל. אמנם אני קצת יותר בררן, ולא הסכמתי עם סתיו על כל זוג רגליים גבוהות, אבל היה כייף פשוט להחליף מבטים בכדי להעביר את הזמן עד לרגע האמת.

למען האמת? הפארק דיי מאכזב, ובתור 5 שעות הספקנו לעלות רק על 5 מתקנים בלבד, ומסתבר שלא רק שאני כבר ממש לא מפחד מרכבות ההרים- הן אפילו לא מדגדגות אותי יותר. אפשר לומר שספינת הפיראטים הקטנה דגדגה אותי יותר מהחיקוי המדויק של רכבת ה"קומבה" שנמצאת ב"סופר-לנד" בארץ, עליה עליתי לראשונה רק ביום חמישי שעבר.

ובכל זאת, באותו פארק נמצאת רכבת ההרים, שנאמר עליה שהיא המפחידה ביותר בצפון אירופה- הGoliath. תכלס- ה"אנקונדה" בלונה-פארק ת"א היא דוד המלך ללא רוגטקה לעומתה.

עליה מהירה וגדולה, ירידה ב90 מעלות, ועלייה שנייה שגורמת לגוף כמעט לעוף לכל הרוחות מהמתקן, אך החגורה מחזיקה אותו במקום, ומביאה אותו ל"ברגים" ועליות וירידות כל כך מהירות, כך שאני יכול לומר בבירור- זוהי רכבת ההרים הטובה ביותר שעליתי עלייה מימיי.

אפילו קניתי לסתיו ב8 יורו (40 ש"ח) תמונה מדהימה שלי ושלו, כשאנחנו עושים פוזות למצלמה במהלך הרכיבה. לא יכולנו להפסיק לחייך.

אבל לאחר היום הזה, הגיע החלק השני של הטיול, בו כבר לא ידעתי מה לעשות איתו, והיכן לקבור את עצמי. הברנש לא רצה לשבת לרגע, ואני חזרתי והסברתי לו שזו דיי אשמתו, שכן אין מה לחפש בהולנד כל כך הרבה זמן כתייר. לפתע, כל ההערות העוקצינות שלו, ולרוב דיי מטומטמות (להגיד "אתה" אחרי כל משפט, ללא כל קשר לשיחה- זה אפילו לא קרוב להיות מצחיק: 'תראה כמה המרחב הזה ירוק!'- 'אתה ירוק'...) התחילו ממש להעיק עליי. נשברתי, וממש כעסתי עליו בגלל חוסר הטאקט שלו לפעמים. אז מה אם אחי שמן במקצת? זה אומר שצריך להעליב אותו על כך, ועוד בביתו שלו? איזו חוצפה זו?!

ובין נסיעה למדוראדם ("מיני הולנד") לנסיעות לערים השונות בהולנד, רבנו והתווכחנו המון- ואין זהו תענוג גדול להלחם במילים עם בן אדם שמעלית יכולה להכיל רק אותו ואת האגו שלו. ולא- הוא לא ג'יימס בונד.

באחד מהערבים הוא אמר לי שהוא רוצה להקיף את עצמו רק בחברים טובים וקרובים ביותר, ולא ידעתי מה להשיב לו. אני אפילו לא זוכר איך נעשינו חברים. הרי מעולם לא סבלתי את העקשנות חסרת הפשרות, והמניפולטיביות שלו. אני לא אשכח את הערב בו הוא ניסה לגרום לי להרגיש רע עם עצמי, כשסירבתי לצאת איתו, עוד בתקופה שחייתי בארץ הקודש, בטענה שאני לא יוצא איתו לעיר הקרובה, בלי לדעת בכלל איך נוסעים ולאן. למה כל הזמן צריך לצאת לבלות? למה בכוח?!

כשהוא שאל אותי: "איך אתה מסכם את הטיול הזה?", לא יכולתי אפילו לשקר- כי הייתי מרגיש ממש רע עם עצמי אילו הייתי מראה לו כאילו נהניתי מהעובדה שהוא נפל עליי כעלוקה לכל דבר. רציתי להעמיד אותו על מקומו, ולהסביר לו שהעולם לא סובב סביבו, וזאת ממש חוצפה מצידו להפיל את עצמו עליי, ועוד להתלונן בפניי ש"שמע, צ'רצ'יל שילמתי המון כסף בשביל להגיע לפה, ולא באתי בשביל לשבת מול המחשב..."- איזו חוצפה זו? אני הייתי חייב לו משהו? הוא זה שהזמין את עצמו לכאן. איך הוא מעז להתלונן, כשהקדשתי בשבילו כל כך הרבה?

 עם חברים כאלה, מי צריך אויבים?

אני יודע שהוא לא יהיה אחד מהחברים שימשיכו איתי אל אחרי השירות הצבאי, שכן אנחנו לא דומים בכלל. אי אפשר להאשים אותי שאני מתרעם כך, אלא רק שלא הטחתי את כל זה בפנים המתנשאות שלו.

רואים את סבלי?

בכל מקרה, אחרי שפרקתי את העול שישב לי על הלב כאבן כבדה במיוחד במשך 9 הימים האחרונים (אני חייב לציין שמשום מה- לא הרגשתי פורקן גדול באותו רגע צבוע שנפרדנו, ובו כבר לא יכולתי אפילו להביט בעיניו מרוב תסכול), עליי לגעת בנקודת השיא של הימים האחרונים.

ביום שישי האחרון, אחרי הטיול הספונטני לעיר דלפט, העיר העתיקה בהולנד, שם עלינו שוב את מגדל "כנסיית המלכים" העתיקה, בה קבורה משפחת המלוכה ההולנדית, יצאנו לבלות עם מאדי (אותה בחורה שהכרנו בחגיגות יום העצמאות האמריקני) וחברותיה בבר-קריוקי בעיר האג (Den Haag).

אני ומאדי בביצוע של Your Song \ Elton John!

באותו בר כבר חוויתי חוויה "לא נעימה" בעבר, כשהומו שמן, המקושר לקבוצת ה"ביג- דדיס" ניסה להתחיל איתי ועם חברים: "מי רוצה לקנות לי שתייה?!"
באותו הערב פגשתי את בריטני, בחורה אמריקנית שיכורה, שהייתה חברותית למדיי (אם אתם יודעים למה אני מתכוון...לכל צופי "רמזור" שבניכם), ועוד אני יושב מול הספר הגדול כדי לבחור שיר לשיר, נהניתי מאד להרגיש איך היא נמרחת עליי. להרגיש את הידיים שלה מלטפות במהירות את גופי, כשהיא תופסת אותי מאחור, ונצמדת קרוב-קרוב. עוד לפני שבכלל התפניתי "לעסוק בה" ניגש אליי ילד בן 16, ואיים עליי שהוא "יבוא אחריי" אילו רק אחשוב "לנצל" את אחת הבחורות השיכורות על הרחבה. כל כך רציתי לצחוק לו בפנים, להרים עליו את הקול ולהסביר לו בחיוך מלגלג שהוא לא יודע עם מי הוא מתעסק (סתיו גם צחק מאד מהאירוניה)- חגורה שחורה בקרב מגע, בכל זאת. מעט- אבל גם משהו!

ובכל זאת, נשארתי רגוע, והרגעתי אותו שאין לו סיבה לאיים על אף אחד. אני מצטער שלא נכנסתי בו כישראלי טוב. אני זקוק לבוסט הזה, של בטחון עצמי כנגד "איומים חיצוניים", למרות שאביעד, המאמן שלי, תמיד אומר ש"הלוחם החזק, הוא הלוחם שיודע לפתור בעיות במילים, ולא בחילופי אגרופים שבסופם היריב מדמם מאף ושיניים שבורים". ולמרות זאת, אני צריך לדעת שאני מסוגל לנצח אדם גם במילים- דבר שלא עשיתי לעולם. גם כן צ'רצ'יל, מה? :)

"וינסטון, אילו היית בעלי, הייתי מרעילה לך את התה!"

"ננסי, אילו הייתי בעלך, הייתי שותה אותו בשמחה!"

השיא הגיע כשצעדתי במהירות וללא היסוס כלל אל רחבת הריקודים, תפסתי אותה במותנייה, והתחלתי לרקוד איתה צמוד-צמוד. ממש העברתי ידיי על כל גופה, ונהניתי מהריקוד האירוטי ממש ש"זכיתי" לו (אני אחסוך בפרטים, בכל זאת- גם צעירים קוראים את חוויותיו ושטויותיו של צ'רצ'יל הזקן). אני זוכר כיצד הצמדתי את לחיי אל לחייה, וירדתי בכדי לנשוך ולנשק קלות את צווארה. הסטתי את שערה, וברגע ששפתי נגעו בצוואר הצחור, היא התנתקה ממני ורצה אל מחוץ למועדון, כשהיא משאריה אותי מבולבל. עוד לפני אותו אגע, סתיו מלמל משהו לגבי איזה חבר שנפרד ממנה יומיים לפני כן, כשהוא נסע לארה"ב ללמודים בקולג', אבל החלטתי להתעלם מזה (כן, תוציאו אותי להורג), אך מסתבר שלה היה "קצת" יותר קשה עם העניין. באסה.

לאחר הערב הוספתי אותה לפייסבוק, בתקווה שאולי אשכנע אותה לצאת איתי לחודש הקרוב, אך היא פשוט הסירה אותי תוך כמה ימים מרשימת החברים שלה. איזו הרגשה איומה זאת, מה?

אגב, נשארו לי רק יומיים בלבד להיות בן 18, וההורים שלי לוחצים עליי לארגן איזו ישיבה של חברים אצלנו בבית- ואני פשוט לא יודע היכן לקבור את עצמי. כבר שנים שאני חרד להזמין אליי אנשים, מהפחד המתמיד שהם ישתעממו אצלי, ושלא תהה לי את האפשרות פשוט "לברוח" ברגע שהספיק לי. אני יודע שהייתי שמח לחגוג את יום ההולדת מס' תשע-עשרה שלי כמו שצריך, אבל בשתי מילים: אני מת מפחד!!

שלכם,

סר. וינסטון צ'רצ'יל, שרגליו פשוט מתמוטטות לגמרי, חודשים ספורים לפני הגיוס לגולני (בתקווה).