סר וינסטון צ'רצ'יל בן 19. כשאני מביט לתוך המראה שעל הקיר, אני יודע מי האדם הכי יפה בכל העיר. אבל זה לא הרעיון...

כשאני מביט לתוך המראה, אני רואה את פניי המזוקנים במקצת, וגם את האיזורים שבהם הזקן צומח קצת פחות. אני רואה את העיניים הירוקות והצרות שלי, ואת החיוך הקל והטבעי שנח על שפתיי. אני מביט אל תוך עיניי ומרגיש איך החום מתפשט בחזה.

אני אמנם רחוק במאות קילומטרים מהבית, אבל אני מרגיש כשאני נזכר בכל המכשולים, הבעיות, הצרות, האנשים שפגשתי וכל החווית, הטובות והרעות, שעברתי בחיי- שפשוט טוב לי לחיות.

בן 19, ויודע שאני בסך הכל עוד ילד מגודל. לפעמים אני בוגר, ולפעמים קטנטן. לפעמים אני מתאים לאוניברסיטה, ולפעמים- לגן. לפעמים אני שמח, לפעמים עצוב. לפעמים אני שנון, ולפעמים- ראש כרוב!

ולמרות שעם השנים אני מתבגר, ולא רק גופי עוטה לעצמו מראה חדש, אלא גם נפשי, אני לעולם לא אפסיק לשיר, שהילד הזה הוא אני!

אתמול, באימון- ביקשתי מהחבר'ה ההולנדים לעמוד בשורה ולשיר לי את שיר יום-ההולדת המקומי!

קצת מחיי, או לפחות ממה שהפייסבוק יכול להציע

צ'רצ'יל, אכן.