היה זה יום שישי אפרורי, האופייני מאד לחודשי הקיץ בצפון אירופה, ואני מצאתי את עצמי ישוב בכורסה במשרדו של אבי בנספחות צה"ל, שבשגרירות ישראל בעיר האג ההולנדית, מסביר לאחי בהתלהבות את דעותיי הימניות אודות הסכסוך הישראלי- פלסטיני. מבחוץ, יכולתי לשמוע את נעמה, המזכירה של אבי, מצחקקת לה כשהיא מגניבה אליי מבטים, עוד אני שוטף ליובל את הראש.
היה עלינו להמתין במשך שעה-שעתיים עד ליציאה לטיול הארוך ביותר שלי באירופה עד כה- משפחת צ'רצ'יל יצאה לכבוש את גרמניה ושוויץ!
לאחר 4 שעות בדרכים, בין הולנד האפרורית לגרמניה ארץ האבות, הגענו אל העיר מיינץ (Mainz) הגרמנית, שם, לאחר שהטלנו את מיטלטלינו במלון מרכזי של איזה טורקי מן המניין, טיילנו וחקרנו אודות אחת הערים הגרמניות הקטנות שמפוזרות לכל אורכה ורוחבה של המדינה, ואפילו הספקתי לקנח בגלידת שוקולד-מנגו, שהיא הינה ללא כל ספק- מאכל אלוהי.
ביום שלמחרת, לאחר שנסענו בערך כשעה בין גבעות ויערות אדירים (גרמניה מכוסה ביערות עבות אדירים ויפים, שאין בהם שום שימוש מלבד להיות כ"חפץ נוי" טבעי שהוענק לארץ האדירה הזו מאמא-טבע), הגענו לעיירה נחמדה, ממנה היה אפשר לטפס על הר בקרבת מקום, בכדי לצפות על העמק שמתחת. זאת הפעם הראשונה שיצא לי לראות את נופי אירופה-הקלאסית המפורסמים במו עיניי (משום מה התעורר בי הדחף לציין שהפעם הראשונה שראיתי אישה עירומה במו עיניי החשופות הייתה ברחוב החלונות האדומים בבריסל, או בשמו המודרני: "רצועת עזה". מחזה מגעיל למדיי. זונות. אמנם גם את "בלאדי מרי" [האקסית היחידה שלי] ראיתי במערומיה [דיימ...], אבל זה היה כל כך קצר, שזה פשוט לא נחשב).
לאחר שהצטלמנו אין ספור פעמים עם הנוף החדש, נסענו עד לעיירה עתיקה (היא קיימת כבר מהתקופה בה הרומאים ישבו בארץ הזו!) שנמצאת בגוש העיירות Hüfingen. שם, אחרי שהתרשמנו עמוקות מבית המלון הקטן, אך כה גרמני (פקידת הקבלה הייתה אישה בגיל העמידה, מבט נוקשה אך חביב בעיניה, שערה אסוף ולבושיה אירופאים ישנים), שנדף מקירותיו ריח של פרות וגבינה- יצאנו לג'וגינג קל ביערות שמסביב. יצאנו אל הלא נודע, כמו שאני אוהב.
זאת הייתה הזדמנות מעולה לבחון את נעליי הספורט הישנות שלי, בתקווה שכפות הרגליים שלא יזעקו מכאב, כפי שקרה בעת שהן נרמסו על המדרסים של נעלי ה160 יורו שלי. הגוף שלי תמיד משתגע בעת ריצה, וכאבים קלים תוקפים אותי בכל הגוף תחילה- אולי זה למה אני כל כך שונא לרוץ? בכל מקרה, עברנו דרך שדות, ועיירה נחמדה, כשמסביבנו יערות גדולים ובאופק עוד כפרים קטנים, עד שהגענו לפאתי יער, ממנו התחלנו לעלות עלייה חדה שאורכה כ500 מטר. כן, זה היה קשה. בשלב מסוים בקושי התקדמתי, אך המשכתי לרוץ, כשאני רואה את אחי מטפס לו בדילוגים ממש את העלייה- לשייטת 13, במיידית. "סוס" שכזה...
אחרי כמה פניות ביער, ראינו גדי קטן מדלג לו בין העצים השקטים, ומצאנו את עצמינו יורדים בדרך בוצית אל תוך סבך גדול. הרגליים כבר כאבו, אך כרגיל- בראשי עמד המפקד המשופם שקרא לי לא להשבר, וש"הכל בראש!". כשיצאנו מהסבך נגלה לפניי הנוף היפה ביותר שראיתי עד אותה נקודה- גבעות והרים ירוקים בקרחת יער גדולה. עצרנו לשנייה קלה בכדי להחזיר את הלסת למקומה, אך באותו הרגע הבנתי- אני את הריצה הזאת לא ממשיך. הברכיים שלי כל כך כאבו, וכל צעד הרגיש כאילו פטיש מכה בהן. ירדתי בזהירות ובפנים מעוותות אל קומץ הבתים שעמד במעבי היער, בכדי לחכות עם יובל לאבי, שרץ במעלה הכביש, בכדי להביא את המכונית ולהחזיר אותו למלון. עברה שעה, בה אני ויובל פטפטנו על בחורות, והחוויות השונות שיצא לנו לעבור (אני פשוט אוהב את העובדה שיש לי אח שכזה, שאנחנו פשוט חברים טובים)- ואבי עוד לא חזר. החלטנו להתחיל לעלות במעלה העלייה, לאורך הכביש, לכיוונו. לפתע מגיח לקראתינו ואן כתום של פולקסוואגן, ובו אבי בליווי אדם זר. לאחר מכן התברר שאבי פשוט התברבר, ולא היה לו מושג היכן הוא נמצא, כך שפנה לאותו אדם גרמני העונה לשם "אקסל" בבקשה לעזרה. זה חיש מהר ירד מאופניו, הכניס להילוך במכוניתו, ויצא עם אבי לכיוונינו, בטענה שבמהלך טיוליו באירופה הוא זכה ליחס כה אדיב מהתושבים במדינות השונות, שזהו המעט שהוא יכול לעשות למענינו. לאחר התברברות ברחבי העיירות השונות, שכן לא היה לנו מושג היכן המלון שלנו נמצא, ובטח ובטח- שלא ידענו איך לבטא את שם המקום (לא נעים לצעוק בחברת אדם שזה הרגע הציל אותנו ממוות במעבי יער מקומי...), הגענו למלון- שעתיים מאוחר יותר מהמתוכנן, בכדי ליהנות מארוחת נקנקיות גרמניות שמנות, עם בצל מטוגן וצ'יפס (ארוחה גרמנית מסורתית פשוטה, שעברה שינוי אירופאי "קל"- וטעימה להפליא), וממשחק מונופול שארך 3 שעות וחצי, בהן ראיתי כמה "מזל המתחילים" שהיה לי כילד, נעלם כאילו לא היה לעולם. זה כל כך מעצבן להיתקע עם שני קלפי-נכס, כשהאחרים כבר הספיקו לקנות את שאר הנכסים על הלוח, ועוד שניים שונים- אחד מ"אילת" והשני מ"טבריה". לעזאזל.
וכל זה רק בגלל הרגליים הזקנות שלי. אני עומד 3.5 חודשים לפני הגיוס שלי, ואני פשוט מתפרק. באותם רגעים שוב הטלתי ספק בכשירות שלי להתגייס ליחידה קרבית, ובכל זאת- אני לא מוכן לוותר על החלום של טחינת משמרות בקווי גבול, ולנפנף לשלום לשומרים הירדנים בצידו השני. בכלל, אתמול חבר שאמור להתגייס איתי, אמר לי שיש שמועות שתאריך הגיוס שלי הוא בכלל לגבעתי והנדסה קרבית- אחרי התקף לב קצר, התקשרתי לאבי והשבעתי אותו שמצידי יאיים עם אקדח לרקתו של בני גנץ- אני מתגייס לגולני. לא אכלתי את עצמי מבפנים במשך חצי שנה של ייסורים עצמיים על כך שלא הצלחתי לשריין לעצמי מקום בחטיבת האדומה לחינם- אני לא אעבור את זה שוב.
בבוקר שלמחרת, ארזנו חפצינו, אכלנו קצת טוסטים המרוחים בחמאה ודבש, ויצאנו לנסיעה בת שעתיים לארץ היפה באירופה- שוויץ. בדרך עצרנו על יד איזה הר, בכדי לתהות אם כדאי לעלות אל הפסגה כשיש ערפל כבד- והחלטנו להשאיר את הפסגה הגבוהה באזור לגרמנים, בכדי לצאת ולכבוש את שוויץ!
אחרי עיירה גרמנית נחמדה, השוכנת על אגם באמצע שום-מקום (גם לשם הגיעו ישראלים בהמוניהם. לא סתם נאמר המשפט: "אם תטוסו לירח, תמצאו שם ישראלים..."):
נסענו אל המדינה היקרה בעולם.
היעד הראשון בארץ השוקולד והבחורות הכי פחות יפות באירופה, היו מפלי הריין. כמות המים שזורמת שם אדירה, וכך גם כמות התיירים שבאים בהמוניהם להצטלם ולצלם כל טיפה. עליי להודות שאני גאה להיות אחד מהם!
אגב, בקיוסק שבמעלה המצוק המשקיף על המפלים, אחי ביקש מאבי לקנות לו את בקבוק הקוקה-קולה היקר ביותר שראיתי:
את הלילה העברנו בגרמניה, במלון ריק מאדם, אך עם פקידת קבלה יפהפייה- שכן מחיר המלונות בשוויץ פשוט יקר מדיי.
למחרת, קמנו מוקדם מאד- ויצאנו לדרך. היעד- פארק המים על אגם ציריך, שוויץ. את הדרך החבר'ה מאחור העבירו בשינה, וקרעו את הריפוד בנחירות, ואני ואבי נהנינו מנוף הגבעות שהלכו והתחדדו וגבהו להרים. ברקע התנגן השיר Don't stop believing בביצועם של "גלי", ונזכרתי במיה, תוהה אילו הייתה נהנית איתי שם.
אגם ציריך הוא מקום יפהפה, על גדותיו עיירות למיניהן, והמרכזית שבהן היא עיר הגדולה ביותר במדינה השוויצרית "ציריך", ומעליהן פארק המים Alpamare:
הפארק היה ממש נחמד, יש לציין- לא היה עמוס, התורים היו קצרים יחסית, והמגלשות היו מהנות בחלקן. הדבר שהדהים אותי ואת יובל, הייתה העובדה שגם לילדות הקטנות, בנות 12-13 בסך הכל, היה חזה שלא היה מבייש בחורה שבדיוק סיימה תיכון. אבל הן עדיין לא היו כוס התה שלי. עם זאת, פארק המים שנמצא כ5 דקות רכיבה באופניים מהבית שלי, פה, בוואסנר- הרבה יותר זול, והרבה יותר שווה ו"מאתגר". הכניסה לפארק בשוויץ עלתה לכולנו יחד 750 שקלים. חלאות, כסף זה לא מה שחסר להם, בהתחשב שהקופה לא נחה לרגע.
לאחר שעתיים וחצי, בהן מיצינו כל מתקן בפארק, קנינו קצת מצרכים בסופר מקומי לארוחת הצהריים, ונסענו ליעדינו הבא- בית המלון שבין העיר לוצרן (Luzern) ועיירת החלומות- אינטרלקן.
בדרך חזינו בהרי ענק, כשבאופק היו גם כאלה מושלגים, וראינו את העיירות השונות על גדות האגמים הענקיים שהיו מוקפים בהרים ירוקים, חלקם מכוסים ביערות, ובתים צצו עליהם פה ושם. ממש בית-קיץ שהיה יכול להיות חלומי ממש, אילו המדינה לא הייתה כל כך יקרה.
בבית המלון היקר (220 פרנק שוויצרי ללילה- יותר מאלף שקל) ביותר בטיול, גילינו שבעלת הבית מחזיקה שטח ממש על האגם שעל שפתו המלון ישב, ושיש אפשרות ללכת לשחות בו קצת. לא היססנו לרגע.
כשהגענו מצאנו רציף קטן. יובל לא חשב פעמיים- הוריד חולצה, נתן קפיצה, וסלטה לאחור! (גלים על פני המים, ושקט של שמיים, חלום אביב עולה, ואותי הוא ממלא...):
לאחר שקפץ, וצעק מרוב קור- הבנתי בליבי שאני חי רק פעם אחת, ואני עומד לקפוץ היישר לתוך הלא-נודע. בלי להתעסק בעובדה שאני הולך לחטוף שוק, פשוט זינקתי אל המים (יכולתי להיות צנחן לתפארת המדינה...לעזאזל):
ולאחר מכן גם שכנענו את גל הקטן לקפוץ פנימה, וזה שוכנע, קפץ, וכמעט הטביע את יובל מהקור העז:
לאחר שעשינו פוזות למצלמה, החלטנו שהגיע הזמן לצאת אל העיר הקרובה "לוצרן".
לוצרן היא עיר יפהפה, ומשעממת להחריד. אחרי סיבוב קל על הנהר החוצה אותה (המים היו כל כך נקיים, שהיה קשה להאמין), וסשן תמונות לפייסבוק- מצאנו את עצמינו כבר בדרך למלון, בכדי לטפס על גבעה קרובה וליהנות מהנוף של שקיעת השמש בהרים השוויצרים המתנשאים אל-על.
ביום שלמחרת התחלנו להתגלגל לכיוון העיירה אינטרלקן, בחיפוש אחר יעד טוב לטיול בהרים. אחרי 10 דקות נסיעה, עצרנו לתצפית מדהימה על האגם שאליו קפצנו ביום האתמול, ואבי הציע שנלך לנסות לטפס על אחד ההרים באזור, שכן הוא ראה סימן של רכבל בקרבת מקום. נסענו למקום, התווכחנו איתו שקצת מוגזם לשלם 40 יורו לאדם בכדי לטפס על הר- אך לאחר שכנוע מצידו, טיפסו לטיול היפה ביותר של אותו מסע:
אמנם לא טיפסנו על ה"יונג-פורו", שהוא ההר הגבוה ביותר בהרי האלפים השוויצרים, שכן עליה אליו עולה פי 1.5 לאדם- אך לפי התמונות שהראו בטלוויזיה ובעלונים- ההר אליו אנחנו טיפסנו, שנהנו בו יותר פרות עם פעמונים מצלצלים מבני אדם, היה הרבה יותר יפה. רק חבל שאת הדרך בחזרה לרכבל לא עשינו על אופניים, אבל היי- שום דבר לא מושלם.
אחרי הטיפוס הארוך, שבו החסרתי כמה פעימות לב מהגובה הרב (פחד-הגבהים שלי התעורר משנתו הארוכה, למראה השביל התלול אותו עליי לטפס, כשמשני צדדי תהומי ענק- הרגשתי כמו הוביט בדרכו למורדור), נסענו אל המלון האחרון בשוויץ, בעיירה אינטרלקן. בדרך עצרנו לזלול המבורגרים במקדונלד'ס, ונדהמנו מהמחיר. בכל מדינות אירופה, ניתן לרכוש המבורגר-ילדים אחד ביורו בודד, ובכך ליהנות מארוחה בריאה ומזינה במספר יורו לא גדול- אך בשוויץ הם החליטו שאחד שכזה יעלה 2.5 פרנק, שהם 2.25 יורו. בני זונות. אפילו בארץ, שבה המחירים דיי גבוהים, לא שילמנו כל כך הרבה על ארוחה במסעדת מזון-מהיר, ועוד על מה? 10 המבורגרים קטנים לכולנו, קצת צ'יפס ועוד יותר מעט קולה? זונות. את הארוחה החלטנו לקנח בגביע גלידה לכל אחד. אני בחרתי את השילוב הרגיל של גלידת תות-שוקולד. נחרדתי. לא רק שהגלידה הייתה פשוט מזוויעה, המחיר ששילמנו, ולא רק בקלוריות ריקות. 150 שקל ל4 גביעי גלידה קטנים. למה, מי מת?!
משם הגענו לבית המלון, שבמראה ראשון היה לא פחות מבית המכשפה מסיפור "עמי ותמי". בית בקצה העיר, ישן, מט ליפול, ואותו מנהלת אישה קשישה ומפחידה למדיי. בשביל 140 יורו, קיבלנו חדר עם מיטת קומות, ושירותים ומקלחת שאותם היינו צריכים לחלוק עם הרבה אמריקאים ואסיאתים. חוויה.
ביום למחרת נסענו למפלי Trummelbach שבסביבת אינטרלקן, שם פגשנו כמה משפחות של ישראלים (אפילו בישראל אין כאלה "חורים"), וחבורה של הודים ופקיסטנים, שנדחקו איתנו למעלית העולה במעלה ההר, מסריחים מאין כמוהם, שאחד מהם ממש רמס אותי ללא בושה, רק בשביל לצלם את פיר המעלית המשעמם. הייתי מכה את החלאה, אבל אומרים שברגע שמנטרלים אחד, מגיעים עשרה- וממש לא התחשק לי שהאידיוט יתפצל לעשרה, אורות חייזרים יסנוורו את עיניי וריח הזבל והזיע שמילא את המעלית האטומה רק יתגבר.
משם התחלנו את הדרך חזרה הביתה, כשאנחנו עוברים דרך העיר שטרסבורג הצרפתית (Strasburg), שגם היא מחזיקה ברשותה כנסיית "נוטר-דאם", כיאה לערים עתיקות ברחבי צרפת, וכמה מנופי העיר היפים ביותר שראיתי:
את הלילה האחרון העברנו כבר בהולנד, בביתה של אישה, שגרה על פני אחד הנהרות מחוץ לעיר מאסטריכט (Maastricht). לא נעים- בכל זאת, זהו ביתה הפרטי של אישה, והיה עלינו להיות בשקט תמידי, בניסיון לא לגעת בדבר.
העיקר שביום למחרת חזרנו הביתה, מהטיול הארוך ביותר שלי באירופה, והיפה ביותר, למרות שדווקא הפעם- לא היו אלה הבחורות שהיו הנוף הטוב ביותר.
זהו. פלישתי לאירופה כמעט הסתיימה לה, ואפשר לומר שצבאותיי כבר מותשים מנופיה של אירופה, ורק רוצים לחזור הביתה, לחיים שידעו לפני היבשת הגדולה והמרתקת הזו- וכמובן גם לבחורה שטוענת ש"געגועים בליבה". או יה, צ'רצ'יל. או יה. אני מתכוון לחזור בשבועיים- שלושה הקרובים. אבל הסיכום כבר יבוא באחד הפוסטים הקרובים.
עד כאן, חבל שלא הצטרפתם אליי במסעותיי, על אף שהצעתי לא פעם! שלכם,
סר דן וינסטון הלפרין-צ'רצ'יל, שכבר לא רואה טעם בלהסתיר את שמו, הרי רוב הקוראים פה כבר מכירים אותי אישית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
