אני מפוחד.

למעשה, אני מת מפחד.

לפני יומיים, אחרי אימון קרב מגע מפרך, ישבנו אבי ואני, וקבענו את תאריך החזרה שלי לארץ.
בן רגע, הפנמתי את העובדה שבעוד פחות משבועיים אני עולה על מטוס ארצה, ולא לטיול. אך גם לא לטפל באדם אחר מלבד בעצמי. לפתע הפנמתי שהפלישה לאירופה למעשה, הגיעה לסיומה. איזו התרגשות עוברת בי כשאני כותב מילים אלו. שנה שלמה עברה לה (ב1 לאוגוסט "חגגנו" שנה שלמה בהולנד (!), ונסענו ליהנות מחוף הים של העיירה וואסנר (Wassenaar) ב21:00.

ברגע שקבענו את תאריך החזרה, הבנתי בליבי שהגיע הזמן לעוף כגוזל, ממש כמו ששר אריק איינשטיין. אני עוזב את הבית.

אבל זו לא הפעם הראשונה שאני ברשות עצמי, הרי כך גם היה בברלין, ב"מסע הצלב" בנובמבר שעבר, וגם בדייט הראשון שלי בפריז עם מיה- ובכל פעם מחדש הייתי לחוץ כטמפון, עד שהגעתי לרגע האמת- ונהניתי מכל רגע. הפחד מהשאלה: "האם אני מסוגל לדאוג לעצמי?"- כבר הוכחתי לעצמי שכן, ובכל זאת- הפעם אני ממש עוזב את הבית. אני הולך לצבא. אני ממש נקרע בין הפחד מן החלק החדש בחיי, לבין הרצון העז כבר לעזוב את אירופה- שאותה מיציתי מצידי עד תום, עד לפעם הבאה.

המטרה החשובה ביותר מבחינתי ב"מסע הצלב ההולנדי השני", היא להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעמוד במטרות שאותן אני מציב לעצמי, גם אם הן דורשות כוח סבל רב- והרי מי רוצה להטרטר שעות בין רופאים כאלה ואחרים, אבל איזו ברירה יש לי? הרגליים שלי דפוקות- ואני חייב להיות בכושר מעולה בכדי לנסות ולשריין לעצמי מקום בגדוד הסיירות של החטיבה החומה, ולהיות נמר מעופף. אלו הם סתם דברים שבשגרה, אבל כאדם מפונק (לצערי הרב)- אין אני רגיל לדאוג להם בעצמי. אבל הגיע הזמן, לא תסכימו איתי?

נעליים, רגליים, ספורט, טיולים, קרב מגע, חברים, וחברה. כמה שאני מחכה לראות שוב את מיה. היו לנו לאחרונה פרקי זמן שבהם לא החלפנו ולו מילה אחת לרפואה, אבל בכל פעם שראיתי את ההודעה האדומה הקטנה בפייסבוק, ונכנסתי במהירות בכדי למצוא שם כמה מילים ממנה- הרגשתי איך הלב שלי קופץ לתחתונים, על אף שב"ימי היובש" הייתי אדיש לרצון האדיר שלי לאחוז אותה בשתי זרועותיי, לקרבה קרוב קרוב אליי, ולהרגיש איך הלב שלי מתפוצץ כשאני מצמיד את שתי שפתיי אל שלה, משתדל לא לחנוק אותה מרוב אדרנלין.
טוב, עכשיו נותר רק לחיות ולראות!

מסתבר שפתיחת פרק חדש בחיינו, היא כמו להתחיל עם בחורה. היא עומדת שם, אתה יודע שאתה מסוגל להשיג אותה, אבל אתה מת מפחד מבפנים, עד לרגע בו אתה עושה את הצעד הראשון, "שובר את הקרח", ורואה שזה לא כל כך נורא.
תגידו את זה לצנחנים, שכן לפי אבי- לקפוץ מהמטוס בצניחה צה"לית היא לא אחת מהחוויות שהשאירו לו טעם לוואי- של עוד!
למי איכפת? אני אעשה כל מה שביכולתי בכדי שבגולני אוכל לענוד את כנפי-הצניחה.

אתמול יצאתי עם אבי, וחברו ההולנדי "יופ", לסיור בקרבת העיר "ארנהם" שבמזרח המדינה השטוחה בעולם, בעקבות המבצע "גן-שוק" ("Market Garden") בזמן מלחמת העולם השנייה. זהו מבצע שגבה את חייהם של יותר מ20,000 איש בעשרה ימים בלבד, אך ההשלכות ההפסד המוחץ של בעלות הברית לכוחות הגרמנים (שאותם אפילו האימפריה הרומית לא הצליחה להביס)- היו קשים אף עוד יותר. עקב ההפסד, המלחמה לא הסתיימה עד לאמצע שנת 1945, במקום בחג המולד של 1944- אי לכך נרצחו במחנות ההשמדה יותר מעוד 1,000,000 אסירים, רובים יהודים כמובן- ועשרות אלפי הולנדים גוועו למוות ברעב, שכן הגרמנים בזזו ומנעו מהם כל מזון או מים.

את הסיור פתחנו, כשירדנו לשולי הכביש, יצאנו מן מכונית הוולוו, והבטנו סביב על שדות צהובים פתוחים. אלו היו, לפי יופ, אזורי הנחיתה של הצנחנים הבריטים, שבאו באלפיהם עם מצנחים ודאונים, בכדי לנסות ולכבוש את הגשרים המרכזיים שעל נהר הריין שחוצה את האזור.

משם עברנו לראות את הצומת בה היו חילופי האש הראשונים בין הכוחות הבריטים לגרמנים- מדהים כמה ההסיטוריה כל כך קרוב, ממש אפשר לגעת בה- אך גם כל כך רחוקה- הרי המקום נראה רגיל ומשעמם לחלוטין.

 

בהמשך נסענו ל"מוזיאון הצנחנים" שנמצא בעיירה הקרובה Oosterbeek, ובו ראינו כלי נשק, סרטונים המספרים את סיפורי הקרבות, ואפילו הדמיה בעזרת בובות, קולות ואורות. ממש קולנוע בתלת-מימד!

כשיצאנו מהמוזיאון, ולאחר הארוחה במסעדה הקרובה, לכיוון המשך הסיור הרגלי- לפתע מת בי הרצון להגיע לצנחנים, לאחר שבמוזיאון עצמו התברר לי שהנעליים האדומות של הצנחנים הישראלים לא מגיע כלל מהצנחנים הבריטים, שנעלו נעליים צבאיות שחורות לכל דבר. למה הצנחנים שלנו נועלים נעלים אדומות? רק מרפי יודע.
בדמיוני ראיתי את עצמי לבוש מדים בצבעי החטיבה החומה, והרגשתי גאווה גואה בתוכי. הרגשתי שאיני ראוי להגיע לשם עקב היחס המזלזל שרכשתי לה עד כה- וידעתי שאם ברצוני להגיע רחוק, עליי לנפנף לצנחנים לשלום, ולהמשיך הלאה- לחטיבה מס' 1.

הלכנו ביערות, בהן מסתבר התחפרו הבריטים לקרב האחרון על חייהם, לאחר שהמבצע "הלך קאפוט", בפי הגרמנים. כל כך קשה להבין שהיערות השקטים הללו הכילו בעבר כל כך הרבה צער וכאב. משם עברנו לכנסייה הישנה של האזור, בה למעשה הייתה המפקדה האחרונה של הכוחות הבריטים, לאחר שהגשר הגדול נכבש מחדש על ידי הגרמנים בקרב עקוב בדם.

הנקודה האחרונה בסיור הייתה בבית הקברות הצבאי, באמצע סופת גשמים של אוגוסט, בו קבורים הרוגי הקרבות של המבצע, יהודים ונוצרים כאחד. בריטים, פולנים והולנדים שנפלו במלחמתם באכזריות הנאצית, וכמו בנורמנדי, היה פשוט בלתי אפשרי להפנים את העובדה שעמדתי מעל גופותיהם של אלו שנלחמו ונפלו במלחמה המפורסמת ביותר בהיסטוריה האנושית.

וכך, אחרי 8 שעות של סיור, עשרות שאלות מעניינות שבהן "תקפתי" את יופ, ומקום שהייתי מצטער אילו לא הייתי מבקר בו, אחרי הכל- "הייתי בהולנד, ולא ראיתי את ארנהם?!", חזרנו הבייתה, ועוד יום בדרך ל16 לאוגוסט עבר לו.

אני חושב שהפוסט הבא יהיה הפוסט האחרון שלי כויסנטון צ'רצ'יל. גם לדברים טובים, לצערי- תמיד יש סוף. אבל כמו שתמיד אומרים: "כל סוף, הוא התחלה של משהו אחר", ואני כבר לא יכול לחכות להתחיל את חיי החדשים. אני מתרגש כאילו הייתי ילד ישראלי שההורים שלו לוקחים אותו לטיול באירופה.

אהא! האירוניה...

שלכם, עד לפעם הבאה-
סר דן הלפרין, שרוצה לחתוך את השמיים, לא כגוזל, אלא כ"נמר מעופף", ולקרוע לנשר שבשיר את הצורה.