הלילה צפיתי בפרק החמישי של הסדרה "אוקיינוס לא שקט" ("The Pacific"), בפעם המי יודע מה, וזו מספרת את סיפורם של שלושה נחתים אמריקאים, חיילי המארינס המפורסמים, והקרבתם למען הנצחון שנקנה בדם רב מדיי, במהלך הקרבות נגד האימפריה היפנית באוקיינוס השקט, בזמן מלחמת העולם השנייה.

בפרק, רואים את טוראי יוג'ין סלדג' שוכב מאוחרי מחסה לא מחסה, עוד חבריו לנשק נפגעים ונהרגים בתופת על ימין ועל שמאל, פשוט כמשמעו.

בסצינה רואים את יוג'ין מרכין את ראשו, ומגונן עליו עם ידו. הוא מתנשף בכבדות, ולא קשה להבין שכל מבוקשו הוא לרדת מהאי, שנקרא "פאלילו", ולא להסתער אל מול אש המוות הנורית עליו מהחזית.

ובכל זאת, הוא תופס את עצמו בידיים, קם מהשוחה, ומסתער קדימה- כשהכדורים שורקים מכל עבר.

ומה גרם לו לעשות זאת? הפחד שיהרג אילו ישאר במקום, או העובדה שהוא מסתער למען המדינה שלו?

אפשר להגיד שאלו שני המקרים, ויוצאי הקרבות המנוסים יקבעו חד-משמעתית שזו האפשרות הראשונה, שכן בעיצומו של קרב על החיים ועל המוות- סיפורי גבורה והירואיזם לא זוחלים בכלל לנבכי מוחות הלוחמים. אדם צריך לעשות, מה שאדם צריך לעשות.

ובכל זאת, ראיתי את הסצינה הזאת כמעשה הירואי, שבו אדם קם מ"השוחה המגנה עליו", לכאורה- ויוצא להתעמת עם המוות פנים אל מול פנים, כי הוא יודע שזה מה שעליו לעשות, ולא רק בשביל עצמו- אלא גם בשבילה המדינה שלו. 

התחושה הזאת, באותן שניות- הציפה אותי בכזאת גאווה, עד כדי כך שכל המחשבות אודות צבעים, מורשת ותדמית כמעט ונשכחו, ובכל כולי ידעתי שאני מוכן לשרת בצה"ל. תמים, אידיוט ומורעל להפליא, זה אני- אבל לפתע הלחץ שהכביד על ליבי בימים האחרונים, לפני החזרה לארץ והגיוס המיוחל, נמוג לו- ונשארתי עם חיוך מטופש ופריוטי ביותר על הפנים. 

מה שמלחמה יכולה לעשות לאדם....

אגב, זוהי הפלישה לאי בסדרה, והסצינה המדוברת היא ממש לקראת הסוף: 

שלכם,

סר וינסטון צ'רצ'יל, שעל אף הכל- לא היה רוצה למצוא את עצמו בין אותם גיבורים שמצאו את מותם על אותו אי שכוח אל.

נ.ב: מי היה מאמין שאכתוב פוסט שלא כולל יותר משלושת-אלפים מילים?

נ.ב 2 (16/08/2011): בפעם הבאה, בירושלים הבנויה! ישראל, יקירתי- הנה אני בא, הנה אני מגיע!