אני רוצה לבכות. אני רוצה להרגיש את הדמעות החמות והמלוחות יוצאות ללא הפסקה או מחסום, יורדות על לחיי החיוורות, לוקחות איתן את חוסר האונים הזולג מכל נבוב בעורי.

6 ימים נותרו לפני הגיוס המיוחל לחטיבת "גולני", ואני מוצא את עצמי הולך הנה והנה בסלון בביתו של סבי בקיסריה, ואני רועד מזעם. הקשתות בכפות הרגליים שלי כואבות כל כך, בכל דריכה, ואין לי אדם שיפתח לבבו. כל אורטופד, או אדם המחשיב עצמו מבין, שנפל תחת שאלותיי הבלתי פוסקות בנושא "מה לא בסדר ברגליים שלי?!", הביט בי בשעמום, טען שיש לי פלטפוס, הראה לי היכן אמריקה נמצאת על המפה, גנב ממני כסף, זמן ושנים מחיי, והורה לי "תצא בחוץ!". ומה בסך הכל ביקשתי? לצאת לגיבוש היח"טיות של גולני בראש מורם, ללא כל דאגות לא רלוונטיות ולהפוך לנמר עם כנפיים?

אני כל כך רוצה להוציא את הכאב העמום הזה החוצה, אבל אם אבכה עכשיו, איך אוכל לראות את עצמי כאחד מאותם ה"אריות" שמביטים בגאווה אל על, כשחושבים על "סיירת גולני"?

אני לא מסוגל לדרוך על הרגליים, ולא משנה איזה נעל אקנה, כמה אשגע את המוכרת בחנות האורטופדית שם הכינו לי את המדרסים הארורים- אני אשאר בפאניקה.

אומרים שאם יכאב לי במקום אחר, לא אחשוב על הכאב במקום הנוכחי. מי מתנדב ללכת איתי מכות?

אני לא רוצה להיות כאן כרגע, בביתי הקט שבארץ הקודש. לא האמנתי שזה יבוא ממני, אבל כל מבוקשי הוא לחזור לאותה תצפית ציורית בשוויץ הרחוקה (והיקרה כל כך...), כשעל אף שעליי לחבוש כובע בריטי טיפשי, כפפות ומעיל, השמש גבוהה בשמיים הכחולים, ומחממת את לחיי. אני רוצה לשוב לנוף שגרם לי להתאהב בגורם לא ידוע. לרגע בו הבטתי על העמק שנגנב מגן עדן, ולהרגיש איך הלב מתפוצץ מתשוקה למשהו בלתי מוסבר. לחיים שלמים באותו הרגע ממש. בין הפרות עם הפעמונים המצלצלים עם הרוח הקלילה והגבעות שקמות לתחייה לצלילי המוזיקה. כן, אני יודע "לזבל את השכל". תקפצו לי!

אומרים שברגע שבו עושים את הצעד הראשון, ממש כמו להתחיל שיחה עם בחורה- לפתע הכל ניראה פשוט יותר- אבל כואב לי ללכת! תודה, מרפי. או שנותר לי רק להאשים את עצמי, על כך שאני לא יודע להתמודד עם לחץ?

למזלי הצלחתי לברוח מיום אחד של טביעה במרמור ביום רביעי שעבר, בדרכי לפגוש בחורה הסוחרת בשומן חזיר עשיר במיוחד. עמדתי לי בתחנת האוטובוס בצומת דרור, בשמש היוקדת שלנו, מחכה לנס! או לאוטובוס שיהיה מוכן בטובו לאסוף אותי אל תחנת הרכבת הקרובה. מחוגי השעון רצו לאיטם, ואני פשוט עמדתי שם, במבט לא מפוקס, מקלל בראשי את חברות האוטובוס השונות, עד שהחלטתי לעשות מעשה שלא יעשה (!) והרמתי את האגודל, בכדי לתפוס טרמפ. מי אמר שכל העקרונות שלי נכונים?

כשירדתי מהרכב של אותו אדם נדיב, והתחלתי לרוץ לעבר הרכבת, ממש כמו שלמה ארצי- כשלפתע התגנבו לאוזנני ציוצי הציפורים, אז על אף קיטור הרכבת המתחילה לשקשק ברציף, עצרתי לרגע, הרמתי פניי אל עבר השמיים, עצמי את עיניי, והתמסרתי לאותו הרגע שחלמתי עליו בגולה. מוזר, שזהו הרגע היחידי מזה שלושה חודשים שבאמת הרגשתי שוב בארץ הקודש, אלו שמזכירים לי שאין כמו בבית. האם זו נחשבת סטייה, כשבן אדם מתאהב בציפורים?

אחרי שעה וחצי מאותה נקודת קיצון (ראיתם? ככה המתמטיקה משתלבת במציאות, ושלא יגידו לכם אחרת!) מצאתי את עצמי נכנס בשערי קניון עזריאלי, בכדי לחפש אחר אדם גדול ושמן, ובמקום קפצה עליי משום- מקום בחורה בת 18, יפה וחייכנית.

חיש מהר הבנו שעלינו לברוח מאותו מקום עמוס אדם ורכוש צה"ל, והחלטנו לפנות לעבר נחל הירקון,  שם מצאנו המון בני דודים שזללו קורבנות מעושנים בפיתות, ולא יכולנו שלא להרגיש איך הבטן זועקת לאיזו חתיכה.

ושכבנו. תפסנו לנו איזו כר דשא על יד אחד המאגרים היפיפיים שלאורך הנהר, יחסית נקיים היו המים למה שמספרים, ושכבנו לנו זה לצד זו, ותהינו לנו מה צריך יותר (?). השמש הייתה גבוהה בשמיים הצלולים, אך חם לא היה, ועל אף המוני בני הדודים שהחליטו שרוגע מוצאים בסלסולים ומהירות, פיזמתי ל"קזנובה" את מילות השיר "מתחת לשמיים" של דיוויד ממצדה. אמנם שום דבר לא יכול להיות מושלם, אבל הרגע הזה, בו התעלמנו מלהיטי העולם הערבי, והקשבנו לשירתי השקטה, מלווה בציוצי ציפורים- והסכמנו פה אחד- באותו הרגע, החיים יפים.

אך רגעים יפים לא נמשכים לעד, ואולי זהו היופי שבהם, שכן אנחנו תמיד מחכים בתקווה לנוספים שכאלה- והשעון אץ רץ לו, ואנחנו המשכנו לטייל על גדות הירקון היפה. לא סתם זהו המקום היחידי בעולם שבו אני פשוט נהנה לרוץ בלי סוף. אח, הימים. שקענו בשיחה טובה, אפילו מאד, יש לציין- מעטים האנשים שבאמת יכולתי לנהל איתם שיחה שהיא קצת מעבר, וזה ייאמר לזכות הסוחרת הוניצאית. מרחבי היקום, החיים כדבר לא מובן מאילו בכלל (לדוגמה, מי מכם חשב על העובדה שכל אחד מאיתנו ניצח מיליארדי זרעונים אחרים בדרך לביצית? מה הסיכוי לדבר שזה בכלל?!) ושאר ירקות (ובשרים...את זה לא אוכל לקחת לעולם מהערבים).

בסוף טיול לאור ירח בוהק במיוחד, ממש כמו ששלמה אוהב לפזם, חיבקתי לשלום את החיילת, שעושה עבודת קודש בלשכת הגיוס (למרות שהדוסים מאמינים בדיוק ההפך...), ועליתי על האוטובוס המפוצץ של קו 48, שעשה את דרכו לעבר שכונת "לב הפארק" ברעננה, בדרכי לאימון כושר הקרבי (האחרון, לעתיד ייתברר).

ברגע שעליתי, הנהג בחר שלא להתעסק בכלל בתשלום הנוסעים העולים, אלא תהה לעצמו אם יצליח שלא לכרות לאחד הנוסעים את הרגל, בעת סגירת הדלתות. במשך חצי מהנסיעה, נחבטתי בעצמי האם עליי לשלם- אחרי הכל, נפלה בחלקי הזדמנות לשמור בכיסי עוד 10 שקלים שלא ייקנו לי אפילו כדור גלידה אחד, בבילויי עם הבחורה המנומשת שמעבר לכביש. אולי "בזוקה".
עוד אני מפנה את מושבי לקשישים כאלה ואחרים (אני מרגיש סיפוק מסויים בלסייע לאחרים, והרי "הדרתי פני זקן"!), החלטתי בליבי שאמנם כסף הוא כסף, אבל מכיוון שלמזלי הרב אני מגיע ממשפחה אמידה, המוסריות חשובה יותר מרבע גלידה. בכלל, שלוש פעמים קמתי בשביל קשישי המדינה- הם חייבים לי אחת!  

הנהג אמר "תודה", ולקח ממני רק כחצי מהסכום, מכיוון שכבר עברנו חצי מהדרך.
חשבתי לתומי- "האם לשלם גם את השאר, ולהיות יותר צדיק מאליהו הנביא המחויך?"- "לא!", צעק קול בראשי- "יש גבול לשטויות. תפסיק להתגרות בגורל..."

האימון היה קשה, אבל מספק במיוחד. לאורך כולו הייתי עם האלונקה, ובתרגיל ה"אלונקה הסוציומטרית" אפילו הצלחתי להגיע ראשון, בפעם אחת. הייתי  כל כך מרוצה, שמבלי לחשוב יותר מדיי, קניתי לעצמי זוג נעלים חדיש מהקופסא, כשבראש אני שומע את המלצותיו של ההולנדי המעופף (תרתי משמע) בחנות לספורט וריצה בעיר האג, שבהולנד. טעות שבל תעשה, מסתבר- כי אני דיי בטוח שהנעליים האלה גרמו לי לדלקות בקשתות כף הרגל מטיול אחד בירושלים! וכך, במקום להמשיך להתאמן לקראת הגיבוש הקרוב, אני יושב בבית, לעיתים בוכה על מר-גורלי (כן, כן....מפונק! אבל צודק), ולעיתים מתמלא מוטיבציה לסדר את הרגליים, 6 ימים לפני ההגעה לבקו"ם.

ועל אף הכל, "ויאמר צ'רצ'יל כי טוב".

ואז הגיעה סאנשיין. היא הגיעה אליי מקצה העולם, אחרי הפניה שמאלה- אותה ידידה טובה שבחודש האחרון הופיעה לנגד עיניי לא פעם. גם בביקור בהולנד, בלגיה וצרפת חשבתי עליה, בעיקר ברגעים שבהם ליבי עצר מלכת. ידעתי שאם יש אדם שבאותו הרגע רציתי לחלוק איתו את האהבה הזו לנופים ומבנים עתיקים, זו לבטח היא. ללכת איתה יד ביד לאורך הנהר שטוף השמש, ולראות את חיוכה היפה מצטרף לערים מימי הביניים, ולרכבות ההרים שמגיעות לשמיים.

לאחר חודש שלא ראיתי אותה, הלכתי לאסוף את הנערה הבלונדינית (אירוני, שדווקא בישראל פגשתי אחת מדהימה, ולא בהולנד...) מהצומת שעל יד הבית.
כשנכנסו לחדרי, לא חיכו לה נרות ולא מוזיקה, וכעסתי על עצמי שכך היה, אך לא יכולתי שלא לממש את כל היצר החייתי שהתעורר בתוכי, להרים אותה בשתי ידיי, וספק להניח ספק לזרוק אותה על המיטה שסודרה דקות לפני כן- ולנשק אותה, כאילו אני מספר לה שעות על כל הפעמים שחלפה לנגד עיניי.
ואחרי סרט שנקרא "המצאת השקר" שמדבר על עולם שבו כולם אומרים רק את האמת, ולפתע בן אדם אחד מבין שזה יכול לשחק לטובתו (סרט...נחמד. עוד רעיון מעולה שנזרק לפח. זאת ממש עבירה פלילית! פוגעים בזכותי לסרטים איכותיים. קללה על ראשם!), וכמה פרקים הזויים ביותר של "איש משפחה", הגיע הזמן להיפרד, לאחר אחר-צהריים שלם בהם התנהגנו כזוג לכל דבר. אפילו הצהרתי באוזנייה שאני מוכן לקחת את הניסיון הזה ולהיות חבר של נערה בת 15, אך אחת הבחורות המרשימות ביותר שפגשתי.

ובכל זאת, משהו עוצר אותי. אמנם אני כל כך נהנה לדמיין את פניה היפים, כשעיניה עצומות להן, ופיה קמוץ בתענוג כלשהו- אני עצמי מתענג על התמונה- אך בכל פעם שאני חושב על מחויבות שכזו, אני מרגיש איך ליבי נאטם ממש. ממש קור חודר לחזי, ולנגד עיניי עולה תמונה של ליבי ההופך שחור. ואיך אוכל להסביר זאת לה? איך אוכל להסביר את החרדה הזאת לעצמי?

גם בקשר עם הרעננית היה המצב דומה, על אף שסאנשיין מושכת אותי הרבה יותר, ולא רק מינית. ממש לא רק מינית. נדמה כאילו אני מחפש רק את האהבה שאותה לא אוכל להשיג. נדמה שאני מחפש לחיות בחלום, וכשהוא "מאיים" להתגשם- אני נסוג כמו צרפתי (אהא! "בדיחה בריטית" ראשונה לפוסט...) משדה הקרב. בהחלט יש מקום לדאגה.

אולי עכשיו המרחק מהנערה שמרטיטה את ליבי ממרחק, ומשתקת אותו במגעה, יהיה סביל יותר, אחרי הכל "גולני" זהו לא רק שם, אלא גם ראשי-תיבות: "גברים ונשים לא נפגשים יותר"...

שלכם,

חרד ומתרגש,

סר וינסטון צ'רצ'יל, שאחרי כתיבת הפוסט הזה, מוצא את עצמו מלא בטחון ותקווה. תודה, ישרא!