"מי ידע שכך יהיה?" / בועז שרעבי

אני יושב מול המקלדת הדפוקה של הלפטופ שלי, ומנסה למצוא תשובה לשאלה הקשה מכל: איך אוכל לתאר את התקופה העמוסה ביותר של חיי? בחצי השנה האחרונה, כל תאי מוחי האפורים התעסקו בגיוסי לצבא ההגנה לארץ ישראל היפה. כל כך הרבה פחד, תקווה, אופוריות וציפייה זרמו דרך עורקיי- אני מתפלא שלא מתתי מיידית מכמות הרעל.
עוד בחדרי החם בהולנד, כשבחוץ גנרל חורף השתולל במרכבות וסוסים, הבטחתי לעצמי שכשאתגייס ואעלה על מדי הזית, אמשיך לעדכן את הבלוג, ואנסה לתעד את אחת התקופות המיוחדות ביותר בחיי. ובתור חייל בחטיבת גולני החומה, אני אמור להשתדל לעשות תמיד את הבלתי אפשרי.

הכל התחיל בבוקר ה20 לנובמבר, כשבשעה 7:30 בדיוק התייצבתי בשערי הבקו"ם בתל השומר, כשלצידי הסבא הצנחן (שניסה לדחוף לי 350 שקל לכיס, ואני ברגע של אצילות וטיפשות לשמה, דחיתי ממנו את הכסף) ואמה בוכיה, שפחדה כל כך מהרגע בו אלך לצבא. נכנסתי בשער, הצטלמתי בחיוך ענק כמה פעמים, ותוך 10 דקות, הייתי האדם הראשון שקראו לו להתגייס לחטיבת גולני באותו היום.

"בחייך, צ'רצ', אנחנו הולכים לחכות פה שעות!!" ניסתה אימי לדחות את הרגע, אבל כמו שכל מלש"ב יודע- לצה"ל תכניות אחרות משלו. לא, קזנובה?

היה קשה שלא לרחם על אלו שכל תפקידם הוא לקחת טביעות אצבע מאלפי מלש"בים זרים כל בוקר, והיה עוד יותר קשה להוריד את החיוך מהפנים כשסוף סוף עלינו על מדי הא' החדשים (על אף הצביטה בליבי שהם לא כוללים את ירכית הצנחנים).

אחד הפחדים שלי מהגיוס לחטיבת החי"ר של פיקוד הצפון, היה הסטיגמה שכל מי שמתגייס לחטיבת גולני, ההורים שלו כניראה אחים בדם.  ועל אף פי כן, פגשתי ביום הגיוס בבקו"ם אנשים טובים מכל עבר, שלכל אחד סיפור כזה ואחר- ממש עולם ומלואו. אלו המיועדים ליחידת אגוז שהגיעו לבסיס המעוטר בצבעי ירוק-צהוב כצבעי דגל החטיבה, ואלו הרועדים מצפייה לקראת הגיבוש הקרוב, שבו שלושה ימים יקבעו את עתידנו לשלוש שנים. אפילו פגשתי אדם שהתאמן איתי בקרב מגע ברעננה!

ואחרי זריקות, הפתעות ושעות של תיזוזים- עלינו אל האוטובוס המוביל אל בא"ח גולני, הרי הוא בסיס אימון הטירונים "המסכנים" של חטיבת גולני, ומשפט אחד מלווה אותם בליבם: "רצינו עץ על הכתף, חטפנו גזע בתחת!".

הגענו כבר לשעת ערב, ומהרגע הראשון צעק עלינו הרס"פ החדש שלנו, מנסה להפחיד אותנו כיאה למסורת הצבאית. אבי היה בשוק כשסיפרתי לו על כך שקיבלנו שבוע וחצי של "טרום-טירונות", בו לא עשינו כלום חוץ מלקום מוקדם, לצחוק עם המפקדים, לנקות שירותים, לשרת חיילים רעבים בחדר האוכל, ולגרד קוצים בעזרת אתי חפירה. ועל אף שהלחץ מהגיבוש, שאליו התכוננתי כל כך הרבה, פיזית ונפשית, ריחף מעליי- כל מי שהסתכל על פניי היה מתנגש בשתי שורות שיניים שלא רוצות להסתתר מתחת לשפתיים. היה לי כל כך כייף.

אפילו הספקתי לצאת הביתה לפני הגיבוש!
לאחר שהצהרתי שאני חייל בודד, אישרו לי לצאת הביתה, בכדי להיות עם אימי, שעוד הייתה בארץ. אז לאחר בוחן בר-אור שסביר, אשר קבע שאני כשיר לצאת לאחד הגיבושים היותר קשרים בצה"ל, חזרתי הביתה, ואני ואימי הצטלמנו, יצאנו לסרט, לסיבוב סידורים, ואפילו הספקתי לדחוף המבורגר עסיסי לקיבה עם חבריי.
ואז הגיע יום ראשון. בבוקר עוד הקמנו את המחנה בשטח הגיבוש, ולקראת אחר הצהריים המתוחים, העירו אותנו לאחר שנרדמנו על הציוד ברחבת המסדרים של בא"ח גולני, והתחילו לחלק אותנו לצוותים המיועדים לגיבוש, בהבטחה שמי שרק יפתח את פיו להוציא הגה, יועף ישירות מהגיבוש, עוד לפני שרק החל.
איזה לחץ היה באוויר, אבל בעיקר ציפייה הציפה את ליבי. הנה זה מתחיל.

עם שק שינה, תיק-דרך-לחייל על הגב, ויותר אדרנלין מדם בעורקים, צעדתי את אותו "ארגז חול" שהיה שטח חולי שהביאו במיוחד לשם הגיבוש המדובר, בתוך שדה ענק של קוצים, המתפרש על הרים וגבעות, לנוף חופי חדרה והים.

מהרגע הראשון לא ריחמו עלינו, ועל אף שלא מילאו את חצר הזחילות בצואת-פרות, את השעות הראשונות של הגיבוש העברנו בחפירת בורות, בהן לא הצטיינתי כלל, ובזחילות וספרינטים עם משקל אדיר על הגב. בהם, יש לציין, נתתי את כל מה שיש לי, ואכן נלחמתי תמיד על מקום בין הראשונים, אם לא בראש הקבוצה. לימים יוודע לנו שכ80 איש מתוך 260 הטירונים שיצאו לגיבוש כבר הופרשו או פרשו על דעת עצמם מהגיבוש, תוך 4 שעות בלבד מתחילת הגיבוש.
מרפקים בעין, אתי חפירה ישר אל תוך הראש, ואנשים שזוחלים במעגלים, בועטים בכל העומד בדרכם או בכלל ברדיוס של 2 מטר מהם- גרמו לאנשים לעוף מהגיבוש על ימין ועל שמאל. מזל שכמעט חצי מחיי אני מתאמן להגן על עצמי מבעיטות?

את הלילה העברנו באוהל סיירים, בזוגות, שבעת הרכבתם נלחצתי ולא ידעתי את נפשי, שכן מעולם לא בניתי אוהל- למזלי היה לצידי אדם שלא נבהל מכמה יתדות וקרעי בד, ותוך 20 דקות העמדנו מסתור מפני הרוחות הקפואות של חודש נובמבר, על יד הים.

בלילה הוקפצנו, ורק מעצם הקימה המוקדמת, אנשים החליטו שלא מתאים להם לסבול יותר, ולחזור לעולם שכולו טוב. את המסע הבא העברתי בקושי פיזי אדיר, שלא נבע מפעילות השרירים. לאורך כל הדרך השלפוחית שלי איימה להתפוצץ, ועל אף ששאר המגבשים הרשו לנבחנים להטיל את מימיהם לאורך הדרך, קבוצתי פשוט חלפה על פניהם, ללא גאולה באופק.

בכלל, כל לילה כולם קמו לפחות 3 פעמים להשתין במשך דקות ארוכות, מכמות המימיות המלאות שהיינו שותים כל שעה עגולה, בכדי שלא נתייבש. אנשים פספסו את האפשרות לסיים את הגיבוש הזה בגלל התייבשות, וחבל.

בכל התקצירים שקראתי על הגיבוש הקשה נאמר שהיום הראשון הוא הקשה מכולם. איזו טעות.
היום השני התחיל בסביבות 9 בבוקר, בזחילות ארוכות עם שק חול השוקל כ20 קילו על הגב (אני עדיין בשוק שהצלחתי לא פעם לנטול את המקום הראשון!), ספירנטים, משימות מחשבה שכללו כל כך הרבה חפירות לא מוצלחות ושאר ירקות רקובים. האוכל היה הנחמה היחידה, ומנות הקרב הללו, למזלי, כללו הרבה לחם ושוקולד- כך שיכולתי לוותר עד שלב מסויים על הטונה. דווקא לא רע, יש לציין.

מ9 בבוקר עד 8 בערב, זחלנו, ואיני מבין כיצד לא חטפתי התקף-לב בכל פעם שהמגבש דותן חזר על המילים: "לעמוד בשורה, מוכנים לזחילה", או כשהמגבש השני כרמל היה זורק אותנו לערימת החול והאבנים בכל פעם שהצלחנו לגרד את עצמינו מהקרקע, בסוף כל מקצה של תחרות שעלתה בהרבה דם מהברכיים. אני באמת חושש שתישאר לי צלקת מהפצע העמוק שנפער שם.

בלילה השני לא ידענו למה לצפות. היום היה מתיש, ובחלק מהמשימות לא הצטיינתי כלל, אלא להפך- והקור היה כל כך עז, ועל אף המעיל הרגשתי שעדיפה הזחילה מהמנוחה המבורכת- שיוועתי לחום.

"אני יודע שזה נשמע מטריד, אבל אני יכול לקבל חיבוק?" שאלתי את אחד חבריי לצוות, שמנה 10 אנשים בסוף אותו היום. התחלנו את הגיבוש כ-25 חבר'ה מזוכיסטים. הוא נענה בחיוך, ונתן לי חיבוק דוב, כשראה שאני פשוט רועד מכפור. באותם רגעים יכולתי רק לחשוב על הוריי, וכמה הייתי זקוק לחיבוק אוהב וטפיחה על השכם. למזלי ידעתי שנותר רק יום אחד בלבד לגיבוש האכזרי, על אף שהמגבש חזר והדגיש: "הכייף רק התחיל!".

את ליל היום השני העברתי ב9 שעות שינה, ובחרדה מתמדת שלא אשכח. בחלומי שמעתי קולות של אנשים אל מחוץ לאוהל שצועקים לטירונים מהצוותים האחרים לקום, ובליבי חלחלה הידיעה שבקרוב יגיע תורי לצאת מהשק"ש, שמנע ממני למות כהומלס ניו-יורקי. ובכל פעם שהחרדה העירה אותי, נרגעתי מלהקשיב לשקט ששרר, ויכולתי לחזור לישון בחיוך על האבנים שמתחת לשק השינה.

ביום השלישי עשינו משימות קבוצתיות, ואפילו הזדמן לי לרוץ עם רובה "הנגב", ואז גם לפרק אותו לחתיכות. כשחשבנו שסוף סוף אפשר לנשום לרווחה, זרקו אותנו לארגז החול, שבין ברכינו לאדמה הקשה כבר לא נותר חול כמעט מכל החול שהעפנו בזמן החפירות ביום הקודם. הכל כאב, אבל הלב התרגש מהעובדה שנלחמתי על המקום הראשון, מהידיעה שעל אף שלא חפרתי בור כראוי, עזרתי לחבריי לצוות- ולכן השתדלתי להישאר עם חיוך. בכלל, המגבשים אפילו הציעו לנו עוגיות לאחר איזו זחילה, דבר שיותר חימם את הלב, מאשר את הידיים הרועדות.

האקט הפיזי האחרון של הגיבוש היה מסע ניווט עם אלונקה. האקט נבנה כמשימה בעומק שטח האויב, שבמהלכה נפצע לכוחותינו חייל בצורה אנושה. היה עלינו לסחוב אותו חזרה למסוק הפינוי, אך במקום להעלות אדם אמיתי על האלונקה, הורו לנו לשים את כל התיקים שלנו, ששקלו יחד בסביבות ה 150-200 קילו, משקי החול העצומים שהיו בתוכם. המסלול לא היה ארוך, אבל "כל צעד נראה כחיי אדם על פני האדמה". מספיק שאחד היה מוריד מעט את כתפו, וכולנו היינו מתמוטטים תחת העומס. ועל אף שאחד מחברי הצוות, ניקיטה שמו, הפציר בנו "לרמות" ולהוריד חלק מהשקים ולשימם על הגב, אנחנו המשכנו בשלנו, וסחבנו את הסומו הפצוע עד לנקודת הפינוי, בכדי לשמוע את המגבשים אומרים: "זהו, הגענו לסוף החלק הפיזי של הגיבוש".

לאחר מילוי שאלונים וסוציומטרי, בו היינו חייבים לדרג את חברינו לצוות, מצב לא נעים במיוחד- חזרנו אל הבא"ח מוכים, חבולים ומחויכים מאושר. סיימנו את גיבוש יח"טיות גולני. הגענו לרחבה שמול בית-ההדרה של הבא"ח, לשם הראיונות. הראיונות היו החלק שיותר הפחיד אותי בגיבוש, שכן בראיון לחטיבת הצנחנים עוד פלטתי את השטות שאני אוהב לשחק מונופול עם חבריי בשעות הפנאי, ופשוט נותרתי חסר-אונים לצפות במגבשים צופים בפרצופי.

"701, אתה רשאי להיכנס. אז כן- אנחנו כאן בכדי להכיר אותך לעומק, ולבדוק אם אתה אכן מתאים ליחידות המיוחדות של חטיבת גולני. אם כך, ספר לנו קצת על עצמך. מי אתה, מה אתה, ("למדת משהו?" אוי, שאולי...) ומה אתה אוהב לעשות."

"....."

"אז כן, וינסטון, ספר לנו למה ברצונך להיות חייל קרבי."

"תקשיב," אמרתי לו במבט חודר וידיי צלובות על ברכיי הפצועות, "אני יכול לספר לך את כל הקלישאות על כך שאני אוהב את המדינה, ואני אכן אוהב אותה, ושאם אנחנו לא נגן עליה, אין אחר שיעשה זאת בשבילנו. אני יכול לספר לך על התחושה שבשירות קרבי אתרום בצורה הכי גדולה, לדעתי (יש לציין שאיני מזלזל לרגע בשאר חיילי צה"ל, אלא רק באלה שלא נלחמו או שאפו לתת מעצמם למען הכלל), אך לי תמיד היה חלום להיות חייל קרבי. להיות שם בשטח, ולהיות שם, במרכז הכאוס, בנקודה בה נחרצים גורלות לעד. להיות איש העבודה השחורה, ולהיות זה שמגן בגופו וחייו על כל היקר לו מכל, אם יצטרך לעשות כן.

בכיתה י"ב, בטיול השנתי ברמת הגולן, הביאו לפנינו את האדם הראשון..סליחה, הישראלי הראשון!..שטיפס על הר האוורסט. שאלו אותו: 'תגיד, למה עשית את זה? הרי כל כך סבלת שם בין חיים למוות!!', והוא ענה בשאט נפש: 'אכן, כמעט מתתי שם, בקצה העולם, ואכן סבלתי סבל שלא יתואר, אבל זה בער לי בעצמות.', וכך אני מרגיש. אני לא יכול להסביר את הצורך להיות שם בחוד החנית, אלא רק לבקש את ההזדמנות להוכיח לכם שאני מתאים ויכול לעשות זאת."

"והרי אמרת שאתה מוגדר כחייל-בודד. אני חושש איך תתמודד עם הלחץ הכבד שתוצב מולו..."

"שמע, דבר ראשון אני סומך על החוסן הנפשי שלי, שאותו הפגנתי בגיבוש", והצבעתי על הדלת, כחלק מהצורה בה אני מדבר- "ושנית, אין דבר לעשות, חוץ מלתת לזמן לדבר".

"אז אני רואה שאתה מעוניין להגיע ליחידת אגוז, מה?"

"כן!" אמרתי בחיוך.

"אתה יכול לצאת החוצה..."

לא הצלחתי להבין את התשובה הפתאומי. ללא שאלות מיותרות, או צפי לראות כיצד אלחם על מקום באחת מהיחידות הטובות בצה"ל- הם פשוט זרקו אותי החוצה, בחיוך לא חיוך. מצד אחד, התשובה יכלה להיות מצויינת, שכן הם לכאורה אמרו בצורה סמויה: "אתה בהחלט מתאים", ומצד שני, המשפט יכל לבטא צחוק רשעי ומזלזל.

אך אני הייתי עייף ומותש, וכל שרציתי היה לחזור לפלוגה, ולמחלקה שלי.

לאחר חצי שעה בה עברנו בין כל הפלוגות, והאנשים חזרו אל חיק מחלקותיהם, הגענו לבניין פלוגה א' (השייכת לגדוד 51), שם העברתי את טרום- הטירונות.

כשעלינו במדרגות, לפתע כולם התנפלו עלינו בחיבוקים, טפיחות על השכם, איחולים, שאלות, צרחות וחיוכים. אחד אפילו הכין לכל 6 האנשים, ששרדו את הגיבוש מבין ה21 שיצאו מהמחלקה שלנו לגיבוש, סנדוויצ'ים עם שוקולד.

הרגע הזה היה שווה את כל הסבל שעברנו, והייתי עושה את הגיבוש בשנית, אילו הייתי זוכה שוב לאותה קבלת פנים. שרוט בשכל הבריטי הזה, מה?

במשך יומיים כולנו תהינו, בשעות הארוכות בהן לא עשינו דבר ורק חיכינו להוראות מהמפקדים, לאן כל אחד התקבל. כל המחלקה הייתה בטוחה שהצלחתי להגיע ליחידת "אגוז", וגם בליבי התחלתי להאמין בכך, שכן מפקדים שונים מהיחידה המליצו עליי: אחד היה המדריך שלי ב"אקסלנט טרייניג" שנעשה לאגדה ביחידה, ואחד היה המ"מ שלי, שציין שאם ימליץ עליי, היחידה תנסה למשוך אותי אליה, ואף טען, לאחר 3 ימים של היכרות איתי, שלדעתו אני מתאים באופיי ליחידה.

ואז הגיע יום רביעי.

השפתיים קפוצות, והירכיים רועדות על כסא אולם הספורט, כשכולם סביב מעלים בכוח חיוך לחוץ בין אוזניהם, מוכנים לרגע בו יקבע גורלם. כ- 500 טירונים חדשים מהניילון, ו83 אחרים שנקרעו לחתיכות בגיבוש היח"טיות הארוך והמתיש- כולם מחכים לרגע בו יקריאו את שמם, הם יקומו בקריאת "כן, המפקד!" וילכו לארגן בראשם את המחשבות, תוך כדי צעידת שמאל-ימין אל עבר ביתם החדש בבסיס. במשך שעה וחצי שלמות הקריאו את שמות החיילים שמויינו לגדודים השונים, ובכל פעם שעלה השם "וינסטון", ליבי צנח לתחתונים. אמנם נתתי את כל כולי בגיבוש, אבל אין היה לדעת אם הצלחתי לעבור אותו. זה לא ניגמר, עד שזה לא ניגמר.

כשהגיעו לקריאת המחלקות של גדוד 13 והאחרון, היה אפשר לחתוך את המתח בסכין. כולם קיוו שלא יקראו בשמם, כי אם ישרדו גם את הגדוד הזה, ידעו בוודאות שהתקבלו ליחידה מובחרת כלשהי.

"היי וינסטון! היי וינסטון!"

הבטתי אל השורה שמתחתי, בכדי לשמוע את אחד מחבריי הפלוגה שלי מעביר לי מסר מהמ"מ שלי. עטפתי את פניי בשתי כפות ידיי, והתחלתי לבכות.

התקבלתי לסיירת גולני!

"The right Thing to guide us, is right here inside us,

No one can divide us, when the light is nearly gone,

But just like a heartbeat, the drum beat carries on!"