"קום והתהלך בארץ" / להקת פיקוד-הצפון

"ומה את מתכוננת לעשות בסילבסטר?" שאלתי אותה בעיניים כבדות מעייפות שלא יודעת מנוח,

"לישון, אני מניחה. אין לי משהו טוב יותר לעשות..." ענתה בחוסר-רגישות.

"אין דבר טוב יותר מהשינה!" הטחתי בה בכעס מחוייך.

אחרי חודש שלם בטירונות הקשה שמציבה חטיבת גולני לטירוניה, אני באמת יכול להבין את אלו שישנים בעמידה. מצחיק אותי בכל פעם מחדש, שאני מתרגש כולי מהעובדה שהשקימו את המחלקה שלי ב5 בבוקר, ולא ב4:30. חצי שעה שיכולה לשנות שמיים וארץ. ולחשוב שלאלוהים היה שבוע.

כשעומדים 16 שעות על הרגליים ביום, והיום עובר די במהירות, אפשר להגיד בחיוך שעל אף הקושי בטירונות "הזמן עובר מהר כשנהנים"? הרי כבר חודש וחצי שאני אט אט מתגבש כחייל, ובין ירי כדור, זריקת רימון או זחילה על קוצים בטעם של מר ומתוק- אני תוהה איך אספר לכם, ובעיקר לעצמי, על החוויות האדירות והמרובות שעוטפות אותי מכל עבר.

אחרי "מסדר הדמעות", מצאתי את עצמי הולך לעבר הפלוגה החדשה שלי, וליבי עומד להתפוצץ. כשאני מחייך לכל עבר, ידעתי שהדבר הראשון שאעשה הוא להתקשר להורים בכדי לספר להם, וזאת על אף שהבהירו לנו שמצפים מאיתנו להיות צנועים, ולא להרים את האף כמו חבורה של טייסים.

"אבא! חדשות רעות..." ניסיתי לשמור על קור רוח.

"מה קרה?" הוא שאל בקול חתום.

"לא התקבלתי לאגוז..." השבתי בחיוך שלא יכל להתאפק, בהקלה שבטלפון אין מצלמה שתסגיר את החיוך העומד להיקרע מאוזן לאוזן.

"נו, ו...?" ורעד חלף בקולו.

"התקבלתי לסיירת גולני, אבא!" והתפוצצתי מהתרגשות.

הוא סיפר שכמעט גרמתי לו להתקף לב!

והטירונות החלה- קצת בשוק, הייתי אומר. אחרי שנה וחצי של חוסר מעש ממשי, נכנסתי למסגרת נוקשה, שנועדה להוציא ממני חייל לתפארת המדינה הכחולה-לבנה, וגם את המיץ על הדרך. כבר ביום ראשון לאחר סוף השבוע הראשון קיבלנו לידינו את רובי ה"תבור", ומאז הבנו שכרתנו ברית נישואים עם חתיכת ברזל, וכמו בבדיחות הנישואים השונות- זו תגרום לנו לא לישון בלילה, אם נשכח אותה ולו לרגע.

וכמעט במיידית הוציאו אותנו לשבוע הראשון, הרי הוא "שבוע איפוס", בו איפסנו את כוונות הנשק שלנו, וירינו למעשה את היריה הראשונה. וכמו את הפעם הראשונה שאשכב עם בחורה, אני לא אשכח את הרגע הזה לעולם:

"אל תשכח," מדריך אותי רוי, מש"ק הקליעה של המחלקה שלי. "היכנס למצב לפי 7 הכללים שלימדנו אתכם, סחוט את הלחי אל הכת והבט אל המטרה. אל תשכח להוציא כל טיפת אוויר מהריאות, וסחוט את ההדק בקצב אחיד. תן לו להפתיע אותך!".

שכבתי על ריצפת הבטון של המטווח, רועד מהתרגשות. בתוך בית הבליעה של הנשק האישי שוכב לו כדור, שמכמותו נהרגו מיליוני אנשים לאורך ההיסטוריה, ואני הולך לשחרר אחד כזה לאוויר העולם בעצמי. הבטתי דרך כוונת הלייזר הנקראת "מארס", והתמקדתי בנקודה השחורה אליה היינו אמורים לכוון. ראיתי שאני עומד יציב על המטרה, ואט אט הרגשתי איך האצבע סוחטת את ההדק.

בום.

מסך של אש התפרץ בשניה מול עיניי, ולאחר מכן מסך שחור.

שניה לאחר מכן, כשהתפקחתי- הייתי בהלם. הכלי שבידי התפוצץ, כך חשבתי. הרעש היה מחריד. כל כך שונה ממה שרואים באלפי הסרטים והסדרות שראיתי בחיי. ועל אף אטמי האוזניים, יכולתי לשמוע את אירופה שוב מתנגנת באוזניי.

הבטתי אל רוי, שעמד לצידי, בצחוק מתגלגל ספק מאופוריה, ספק מחוסר אונים, והשבתי את פניי למטרה, מוכן לשחרר מנת-מוות נוספת.

גם השבוע שהגיע לאחר מכן התעסק בירי, על אף שהיה מקצועי הרבה יותר. שינוי מצבים, מזג אוויר, ושעות ביום. היינו מתרגלים ירי במשך שעות, גם ביום וגם בליל, ועם כל כדור ששחררנו בקול נפץ אדיר, הרגשתי בטוח בעצמי יותר ויותר. תחילה, לא יריתי טוב כלל, ועוד אחרים היו משחילים את כל 5 הכדורים של המקצה בדף, מצאתי את עצמי מחטיא. ובכל זאת, אין כמו אימון ארוך וטוב- בסופו של שבוע כבר השחלתי 5 כדורים לראשו של מחבל מקרטון ממרחק של 100 מטר- אני שואף להיות קלע.

בזמן השמירות בכל לילה, לאחר שכבר למדנו להכיר כל סנטימטר מרחבת האספלט שבפלוגה מרוב שעמום, נותר זמן רב למחשבות. זמן לעכל קצת את מאורעות היום. ושם, הבנתי לראשונה לאן הגעתי, כשבחרתי להתנדב לשרת שירות קרבי. אט אט התחלתי להפנים את העוצמה שבנשק, וכיצד בקול נפץ אדיר הוא מסוגל להרוס עולמות שלמים. תהיתי לעצמי איך ארגיש ביום בו אעמוד במקום אותן מטרות קרטון, כשמחבלים יבקשו לקרוע ממני את חיי. כשהכדורים יעופו סביבי, משמידים בעוצמה כל כך גדולה כל דבר טוב שמסביב. חלק מהחברים אומרים שאסור לי לחשוב על כך, אבל איך אפשר שלא להבין שביום מן הימים, עצם כה קטן יוכל לקטוע חיים שלמים? את החיים שלי?

בשבוע שלאחר מכן, פלוגת הטירונים של הגדס"ר מונתה לשמור על הבסיס. שמירות, עבודות רס"ר ומטבח- תענוג צרוף, כן. הנוף שמסביב לבא"ח גולני באזור רגבים ורמות-מנשה הוא לא פחות מעוצר נשימה (ממש כמו קליע) ואני הרי זוכה לצפות בו מהזריחה ועד לשקיעה בכל יום שעובר. ולכן, חשבתי לעצמי בתמימות, דווקא לא אסבול כל כך בשעתיים של שמירה חסרת תוכן במגדל השמירה המשקיף לעבר הכפר הערבי הקרוב, כפר קרע. בדר"כ הכפר שרוי בערפל קל, שאותו חותכות קרני השמש, והמחזה מרהיב- והרי שבזמן השמירה בין 05:00 ל07:00, הזריחה המיוחלת רק אמורה להוסיף למראה החלומי- אך אני כבר קיללתי כל שניה שלא חלפה, ומנעה ממני לצלול חזרה אל תוך שק-השינה, בשקיקה לעוד חצי שעה חלומית, תרתי משמע, יפה יותר מכל נוף בעולם.

השבוע היה מייגע, במיוחד ביום השני בו העבידו אותנו בעבודות רס"ר. לנקות הרים של אוכל מקולקל מהריצפה בידיים, לטאטא אל מול הרוח, ולאסוף טמפונים ותחבושות משומשים סביב מגורי הבנות- לא זה היה החלום שנקרא "שירות קרבי".

אבל כשהייאוש כבר החל לעטוף כל פני חייל עייף, המ"מ (מפקד-מחלקה) שלנו הסביר שבאותו השבוע נזרוק לראשונה רימון חי. כל כך מפחיד ומרגש באותה העת.

אחרי שיעורים ובוחן תיאורטי, ניגשנו אל הדבר האמיתי. בזמן שכל שאר המחלקה עבדה עם הרס"ר, או שיפצרה את הציוד האישי, נשלחנו אחד-אחד לעבר העמדה שנבנתה במיוחד לשם זריקת החפץ שמחריד בפיצוצו את כל הבא"ח מדיי חמש דקות ביום.

"אתה מוכן לזרוק רימון?" שואל אותי המ"מ.

"כן המ"מ!" אני עונה בהתרגשות.

"לא מפחד?" שואל בניסיון להסתיר את החיוך שרוצה לעלות על פניו.

"לא המ"מ!" משיב ברעל.

אני זורק את האבן, שנועדה לתרגול, לפי כל הדגשים. אני רגוע, ומצפה כבר לזרוק את המוות המתפוצץ לעבר המדרון שמתחת לעמדת הבטון. אחרי תרגול של "רימון בעמדה", אני ניגש לדבר האמיתי, והמ"מ מגיש לי את הרימון.

אני מוציא את הנצרה, מזיז את ידי לאחור, שולח מבט ומתחיל לשלוח את ידי לפנים, כשלפתע קול נפץ גדול גורם ללב שלי לקפוץ לתחתונים. אני במידיית משליח את הרימון מחוץ לעמדה, ומתכופף, בניגוד להוראות, מצפה להתעופף באוויר ביחד עם המ"מ. כשקמתי, לאחר הפיצוץ הגדול, ראיתי מולי ענן עשן גדול ולבן, ואבן נגולה מליבי. עדיין נשמתי.

לאחר מכן הבנתי שקול הנפץ ששמעתי היה למעשה קול הנקירה שמזהירה על כך שיש ניצוץ בתוך הרימון, שתוך 4.5 שניות יפוצץ אותו לכל הרוחות. דבר לגיטימי לחלוטין. נו, מילא- אני כבר מת (יופי של בחירת מילים...) לזרוק כבר את הרימון הבא!

השבוע האחרון היה "שבוע שדאות". שבוע הכרה עם השטח, שברמות מנשה- ממש לנופי עמק יזרעאל. מהרגע הראשון אמרתי: "מי שהיה רואה את הנופים שאני רואה עכשיו, היה רוצה לעבור לגור באוהל!". אמנם במשך יומיים שלמים נותרתי לשמור על הפלוגה, כשכולם ירדו לשטח, שכן "אני חייל טוב ואני בטוח שתוכל להשלים את החומר במהירות, אך צריך לשמור על הפלוגה", כפי שהמ"מ שלי הסביר לי שעליי להישאר מאחור, ולשמור תוך כדי טיפוס משעמום ועייפות- אך כשהחליפו אותי, ידעתי שעל אף הקושי, נהניתי מכל רגע.

בשבוע הזה למדתי איך להיטמע בשטח, כיצד עליי לבחור נתיב הליכה, כיצד ללכת מבלי שישמעו אותי, כיצד להתגנב, לבנות שוחת-אש וכמובן- לזחול על קוצים, שעל פי הסמל שלי, הם לא פחות מממתקי האדמה.

ביום הראשון שלי לשדאות, כמה דקות לאחר ארוחת הצהריים שכללה הרבה לחם, תירס ושעועית- המפקדים העמידו אותנו בח', וטענו בקול מורעל: "עכשיו יהיה אקט מטורף! אנחנו מצפים מכל אחד מכם לראות את השחור בעיניים. להיטרף ולטוס. תראו לנו מה אתם שווים!".

מיד לאחר מכן הסמל התחיל לרוץ, ואנחנו, עדיין בהלם, רדפנו אחריו. אחרי 200 מטר הוא עצר בתוך שדה, במורד הכיפה עליה בנינו את המאהל, והצביע על אוהל המפקדים הגדול שניצב בפיסגתה.

"עכשיו הולכים לזחול," אמר הסמל בעיניים פעורות- "הרי אמרתם שאתם אוהבים את הארץ הזו- עכשיו הגיע הזמן שתוכיחו את זה. תאהבו את הקוצים, תאהבו את הזחילה. זה מה שיעשה אתכם לחיילים!" הרעיל.

לפתע מפקד-הכיתה שלי מרים עצם של פרה. "מי שיגיע ראשון, יזכה לזחול אל תוך האוהל ולקבל את העצם של שמשון-הגיבור!" אמר בלהט. "מי רוצה לקבל אותה?!"

"אני, המפקד!" צעקתי לבדי.

"מוכנים? צאו!".

וזו הייתה זחילה ארוכה. רמסתי כל מה שעמד בדרכי. קוצים, שיחים וחרא של פרות, וקולות המפקדים ברקע רק מדרבנים לדחוף הלאה, על אף שהשרירים זועקים למנוחה.

וכך, כמו בגיבוש, בסוף 10 דקות מצאתי את עצמי נכנס לאוהל המפקדים, ומקבל את העצם המטונפת של הפרה  בגאווה, כשהיא מהר מאד מתכסה בדם, שזלג מאפי כמו נהר.

ומאז אני נדרש להסתובב איתה לכל מקום שאליו אלך.

איזו גאווה!

בסופו של השבוע, התכנסו לשיחת סוף-השבוע הרגילה, ובה המפקדים הטיחו בנו האשמות לכאן ולכאן, אך גם לא שכחו לציין לטובה אנשים מסויימים. הסיבות לציון תפקודם בשבוע גרמו לי לחשוב המון בסוף השבוע על התפקוד שלי. גיליתי ששוב התפשרתי, והלכתי כשה תמים אחר העדר, ולא נלחמתי על הרעיונות שלי. במקום להתגנב אל היעד כפי שצריך, וכפי שרציתי מלכתחילה, בן הזוג שלי למשימה דחק בי להתקדם במהירות וברעש, ולבחור נתיב שונה ממה משחשבתי. היה עלינו להניח אבן כמוקש מתחת לרכב, כשכל כמה דקות מתבצע פטרול של אחד המפקדים, ועלינו לבצע את המשימה מבלי להתגלות, על פי השיטות שלמדנו, אשר אותם לא אציין כאן. אני תכננתי להניח את המוקש בזחילה, כשאני מגיע מאחורי הרכב, אך בן זוגי למשימה בחר דווקא להתקדם במהירות אל היעד, ולתקוף אותו מהצד, במקום בו נוח יותר לאויב לראות אותנו, על אף שבגלל החשיכה שררה, היינו מוסווים טוב על קו הרקיע. ובמקום להלחם על הדרך שלי, שהתבררה כטובה יותר בסופו של דבר, נכנעתי במיידית.

אבל הידיעה שאני התפשרתי, ואחרים לא- וכך שהם הצליחו במשימות שהוטלו עלינו, ואני לא, לפחות לא בהצלחה כמוהם, לא מפילה את רוחי, אלא רק מחדירה בי רצון עז להיות חייל טוב יותר.

ואני יודע שבפעם הבא שיפקדו עלינו לבצע משימה, הפעם באמת אחשוב ואתכנן, ולא אתן ללחץ להוליך אותי שולל. ועל כן אני מאושר, שכן במקום לבכות על חלב שנשפך, אני יודע שאני הולך לחלוב את הפרה הזאת עד שתצרח!

השבוע הבא הולך להיות קשה, בעיקר בגלל הגשם והבוץ- אבל היי! בסופ"ש הבא אוכל להביט במראה, ולראות עוד קצת חיילות בתווי פניי. ועל כן החיוך הענק שבמקום "שביזות יום א'", שאותה כל חייל מכיר.

קשה לעדכן כך, בעיקר בגלל שבכל פעם שאני ניגש לכתוב, אני פשוט נרדם- אבל לא אחסוך מעצמי את אותם סיפורי נוסטלגיה של טירונות.

נתראה בפעם הבאה!

שלכם,

סר. וינסטון צ'רצ'יל, שהבין שבצבא הגודל לא קובע!

ושמעדיף לחלום על עוד שעות שינה, מאשר להתנשק בלהט מול זיקוקים בלונדון או פריז. נה, על מי אני עובד?