"מכת אש!!" צורח פרנקל, מפקד החוליה שלי, אל האוויר.

"מכת אש!" אני צועק אחריו, מרים את תבור-הקלעים שבידי, מכניס את עין ימין בין- כוונות, סוחט את הלחי אל הכת, ולוחץ על ההדק הנצור בתותב אימונים. עוד פעם, ועוד פעם.

"אש!" אנחנו צועקים כלפי חברינו למחלקה, המדמים את חוליית המחבלים שבמעלה הגבעה.

"קדימה הסתער!" פרנקל צועק, קם ממקומו, ואנחנו אחריו מזנקים קדימה, משחררים כדור "לכאורה" כל כמה שניות.

אני רואה את "המחבל" שמולי קם על ברכיו, ומכוון את נשקו לעברי.

 "אש!!".

ואני, על אף שזוהי הסתערות אימונים בלבד, יכול כמעט להרגיש את הקליעים קורעים את נשמתי מגופי.

"War is Hell"

"מחלקה 3, פתחו שעון!"

"שעון, המפקד!"

"5 דקות ב'!"

אני קם באנחה עמוקה, יוצא בכאבי גב חזקים מהשק"ש, שהינו קדוש כהר הבית לכל חייל בשטח, ויוצא אל האוויר הקר של רמות מנשה, ואל הבוץ של אותו לילה גשום.

הקפצה של אמצע הלילה, אחרי יום שלם על הרגליים, של הסתערויות וירי ללא הפסקה או רחמים.

"סוף הזמן, עומדים בשני טורים על השביל, כשלכל אחד בן זוג, מוכנים לפתוח ת'שריטה!!!" צועקים המפקדים בחיוך. החיוך הזה- האם הוא רשע טהור, או הזדהות עמוקה עם הקושי הצפוי לנו?

מצאתי את זאב- אותו אדם מצחיק וחכם שעלה במיוחד מורמונט שבארצות-הברית הרחוקה, כי הרגיש מחויבות גדולה לעלות לארץ הקודש, ולהגן עליה בדמו.

עמדנו זה לצד זה בטורים, מחכים בדריכות לבאות.

"מחלקה 3, כחיילים בצבא ההגנה לישראל, אנחנו צריכים להתמודד עם מצבים שלא הכרנו מלפני כן. בזמן מלחמה נצטרך להוציא מעצמינו חיות אדם. נמרים של ממש." צועק הסמל מעל ראשינו.

אחרי הנאום הקצרצר, לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. מצד אחד- כל כך רציתי לחזור אל השק"ש, ולשהות "בעולם שכולו טוב". "להיכנס לפינה הבינונית", כפי שהמפקדים קוראים לזה. אך מצד שני ידעתי לשם מה התגייסתי. ועל אף הבוץ, הגשם, הקור והתשישות, נשכבתי על הריצפה, בכדי שזאב יוכל, באקט של ראבק אדיר, להרים אותי מהריצפה, כאילו נפצעתי בשדה הקרב.

תוך מספר שניות אני כבר על גבו של אותו סוס-אדם שסחב לא רק אותי, אלא גם את ה"נגב" האימתני, שהיה לא רק כבד, אלא גם כמו "עצם בגרון", או לפחות בין הרגליים.

אבל החלק הקשה התחיל רק כשנגמר תורו של זאב לסחוב אותי, כשהגענו אל מעלה הגבעה המיועדת.

 במצבים כאלה נמדד הלוחם. ידעתי שהגיע תורי להרים אדם ששוקל 90 ק"ג, לא כולל אפוד ונשק מפלצתי, על הכתפיים הרכות שהגיעו מ"שנת התחלבות" בהולנד הרחוקה.

הפחד מהכאב והמחשבה ש"אני לא מסוגל!" יכולים למוטט גבעות והרים. ובכל זאת- מצאתי את עצמי מתרומם ברעד אדיר, כשזאב על כתפיי, כאוב מעצם העובדה שהכתף שלי "הוציאה לו את המיץ", ולא בדרך אירוטית במיוחד.

הכאב בגב לא היה נתפס בכלל. הרגשתי שיתוק שכזה, כאילו השרירים לא מתפקדים יותר. ובכל זאת- המשכתי הלאה, במורד הגבעה, לא יודע מאיפה הכוחות לסחוב גוף ששוקל פי כמעט פי 2 ממני (כ110 ק"ג היו לי על הכתפיים- אני עדיין לא מסוגל להאמין!). נשארתי אחרון מאחור, ועל אף שהמחלקה שלי הגיעה לעודד אותי בדרכי חזרה למאהל, הרגשתי איך בכל צעד בבוץ ובשירותים הטבעיים של הפרות מסביב, אני כמעט ומתמוטט.

ואכן גם נפלתי, וזאב איתי- ולא פעם. ובכל פעם, מצאתי את עצמי מרים אותו מחדש, קורס תחת המשקל, אך לא מוותר.

הרגשתי כל כך גאה בעצמי.

אלה היו ה100 מטרים הארוכים ביותר בחיי.

נבחרתי לצאת בכוח-חלוץ אל שטחי האש של הבא"ח, בכדי להקים את המאהלים של מחלקות גדוד-הסיור, לפני הירידה לשבוע שטח נוסף.

אחד מחבריי למחלקה אמר לי שבשיחה שלו עם אחד המפקדים בזמן השמירות על הבסיס, המפקד אמר לו: "גם אני הייתי בטירונות נוב', אבל אנחנו? אנחנו נהנו ממזג אוויר מעולה של חורף ישראלי טיפוסי. אני לא יודע מה לעזאזל קרה השנה, אבל אתם אכלתם אותה, ובגדול!!".

היינו צריכים לרוץ אחרי טנדר שהוביל ציוד, ואז לפרוק ממנו את האוהלים, מנות הקרב ושאר הירקות- ולהקים את המאהלים. נשמע פשוט? חבל שהמפקדים החליטו להקים את כל אלה בלב ליבן של ביצות שאפילו שרק לא היה מוכן להתקרב אליהן!

"אבל," אמרתי לעצמי- "לא התגייסתי לגולני בכדי לבכות מבוץ, על אף שהוא חודר לא רק לנעליים, אלא גם לנשמה...".

אחרי שהתכסינו כולנו בבוץ, בשעתיים שלמות בהן ניסינו להקים אוהל אחד בלבד, במאמץ נוראי נגד הרוח- שאר המחלקה שלי הגיעה, ואנחנו נשלחנו לאכול ארוחת צהריים זריזה, כי "אנחנו מתחילים להתמקצע!"- תוכלו רק לדמיין לעצמכם איך הרגשתי. ניסיתי לנחם את עצמי: "זהו רק בוץ!", אבל את התענוג של מקלחת טובה וחומה (חה! אני גולנצ'יק!) נשאר נחלתם של חזירים בלבד. ואנחנו בכלל אמורים להיות נמרים מעופפים.

יצאתי אל מחוץ לאוהל הרעוע, שריצפתו הייתה ביצה אחת גדולה, בתקווה להטיל את מימיי לפני שאנחנו נשכבים על הקרקע למשך שעות של אימון. עוד אני מנסה למצוא את הרוכסן מתחת לכל כפליי השכבות והאפוד שעל גופי, התחיל לרדת מבול. מבול של ברד. הכדורים הקפואים היו כל כך גדולים, עד כדי שחשבתי לעצמי בחצי חיוך: "חה! יורדים עלינו חתולים וכלבים!".

אותו הרגע היה ממש נקודת משבר מבחינתי, כי הרי איך אדם מורעל שכמוני, יכול להוציא מפיו את המילים: "למה לעזאזל רציתי להיות קרבי?!". כמובן בכדי שאנשים כמוכם יוכלו לשבת בנחת ולקרוא את התלונות שלי...

אבל מי שם עליכם כשאני צריך לזחול בביצה?

זה כבר היה לקראת סוף אותו שבוע-חוליה, בו תרגלנו תרחישי קרב ברמת החוליה, ונותרה רק עוד חוליה אחת שלא ביצעה תרגיל עם אש-חיה. ומה יעשו מפקדים בטירונות, כשיש זמן מת? יתנו לנו חס וחלילה רגע לשבת, או "להניח את הראש על דיונה"? כמובן שלא.

אחד מהמפקדים העמיד אותנו בשורה, עם מבט מטורף בעיניו, והורה לנו להיכנס למצבי ירי בעמידה, כריעה ושכיבה. גלגול לכאן, גלגול לשם, זחילה, עמידה, שוב זחילה וחוזר חלילה. דווקא נהניתי, על אף הבוץ- ידעתי שאני מתמקצע, ברגעים הקשים של אותו שבוע. אני נעשה לוחם.

לפתע הוא מתרחק מאיתנו כ50 מטר, וצועק בקול צרוד: "זחילה עד אליי!!!", ואני? מבלי לחשוב פעמיים מזנק קדימה, מתיז בוץ לתוך העיניים, אך ממשיך הלאה, בכדי להיות הראשון שיגיע למפקד. עוד מטר, ועוד מטר, ובן רגע אני מוצא את עצמי זוחל היישר לתוך נחל זורם. כל בגדיי נרטבו, אבל לי זה לא הזיז. ברגעים כאלה, אני חושב לעצמי, רבים היו נשברים. אחרי שבוע מתיש וארוך, בו חצי מהאוכל אותו אכלנו היה מכוסה בוץ שהיה על ידינו לפני המגע עם הלחם המרוח ב"חומי" (בטון בטעם קקאו)- זרקו אותנו לתוך נהר, בלי לדעת מה עוד יעשו לנו בהמשך. אבל לי לא היה איכפת- עמדתי במשימה, והגעתי ראשון. וכך גם בפעם השנייה, אם זה לא הספיק.

אני יותר מגאה בעצמי על התפקוד שלי, על אף שיום לפני כן מצאתי את עצמי מזיל דמעות תוך אסיפת אבנים בגשם, כשאני מדמיין איך ההורים שלי עומדים על ידי, מביטים בי, ומחבקים אותי בגאווה, כשהם רואים מה בנם ביקש לעצמו- להיות חייל קרבי.

והרי "חיילים צומחים בגשם", לא?

"כפי שאתם  מסוגלים לראות- זהו שטח הריגה לכל דבר," התחיל להסביר איתן תגר, לוחם פלחה"ן גולני, שלחם אז ב1967 לנגד אותם נופים מרהיבים של רמת- הגולן- "והסורים עמדו כאן מחופרים, רבים הרבה יותר ממה ששיערנו, והיכו בנו בכל מה שהיה להם. אני זוכר איך שכבתי פה למטה, מביט במג"ד 12, משה קליין זיכרו-לברכה, מסתער במעלה הגבעה, וכיצד הקשר שלו מודיע בקשר בזעקות שבר שנהרג מצרור (מדהים איך שחיי אדם יכולים להיפסק בן רגע, בשנייה אחת בלבד. בעצם- הרבה פחות- מרגע הלחיצה על ההדק, ועד לרגע בו הכדור מפלח את לב האדם שבצד השני)."

ישבנו שם, פלוגת הטירונים של גדס"ר גולני, על גבעה רמה עשויה בזלת, והקשבנו לסיפורו של אותו לוחם שנפצע בעצמו בצורה קשה בהסתערות על אותו מוצב שנחקק בשמה של חטיבת גולני לעד. אותו מוצב שאליו נעלה במסע רגלי ארוך שעות מספר לאחר מכן-  אותו מוצב סורי שבכבישתו נהרגו גיבורים רבים, חיילים עם סיפור מעורר גאווה חזקה. מקומות כמו מוצב תל-פאחר הם אלו שישאירו בי את טעם הטירונות לאורך כל שארית חיי.

את המסע לתל פאחר התחלנו מאותו מקום ממנו יצאו הכוחות הלוחמים במלחמת ששת-הימים, "גבעת אם", אם זכרוני אינו מטעה אותי. אורכו אמנם היה רק 6 ק"מ, אך הבוץ והעליות האכזריות לא השאירו מקום לספק- רק גיבור יטפס את הדרך הקשה הזו, כשהוא סוחב ציוד רב ואלונקות על הכתפיים, וכשמגיע סחוט מכף רגל ועד ראש, נפשית ופיזית כאחד- ואז עוד יסתער בכל עוזו מול צרורות ופגזים, ישכב על גדרות תיל וינסה לחלץ את חבריו הטובים מתוך נגמ"שים בוערים.

בסוף מסע אלונקות ארוך, הגענו אל ראש הכיפה.

וכך, רטובים ומותשים, עמדנו בתוך ח' מחזורית אדירה (כל טירוני מחזור נוב' 11 עמדו שם בראש מורם), מרימים את האלונקות לשמיים בצעקת "עלה קרב!", ולצלילי "גולני שלי", קיבלנו לעצמינו את תג החטיבה.

תאמינו או לא, אבל זאת גאווה לא קטנה לענוד את העץ של גולני על הכתף.

"אתם לא תעברו, אתם לא תעברו,

כאן גולני, גולני! לוחם!"

אני מסתכל סביבי, ועיניי נשטפות בצבעים צהובים וירוקים. ההמולה רבה, ורחבת הכותל מעולם לא הייתה יפה יותר. מחלקה 3 של פלוגת הטירונים של גדס"ר גולני, ואני בתוכה, ניצבה בצלע הח' הענקית של חיילים מתרגשים. צועדים סביב בשמאל-ימין-שמאל, נמתחים לדום וחוזרים לעמידת-נוח להוראות הרס"ר, ומחכים לרגע בו ישביעו אותם לא רק לצאת לקרב בשעת הצורך, אלא גם להקריב את חייהם, אם יצטרכו, לא רק למען המדינה עליהם דמם נשפך, אלא גם למען חיי חבריהם, השוכבים בתופת לצידם. הסמל, העונד על מדי הא' שלו את סיכת הנמר-המעופף של פלס"ר גולני, והחובש לראשו את הכומתה החומה, מזכיר שזוהי השבועה האמיתית. לא להתחשב בחיינו, אלא להישבע להגן על כל השאר.

"מחלקה 3, שלוש-ארבע!"

"אני נשבע!!"

זהו אחד מן הרגעים האלו, בהם לא זו אישה מדהימה הגורמת לפרפרים לצאת ולדגדג את הלב. לחום להתפשט מבפנים, ולחיוך להימרח על הפנים.

ואז בתורי עמדתי מול הסמל, קיבלתי את ספר התנ"ך האישי שלי, זה שכל האבות שומרים בכדי לקחת איתם לקבר יום-אחד, הצדעתי למ"מ בחיוך ענק, כשאני מקבל מבט מלא משמעות מנגד, ועל הדרך גם את התבור המטונף משבוע השטח שקדם להשבעה.

ועל אף שכל המחלקה יורדת עליי שאין לי את זה,

אני גאה להיות גולנצ'יק!

כל בוקר אני קם כחצי שעה מוקדם מזמן ההקפצה המיועדת, ממש כמנגנון מובנה, בחרדה נוראית. אין סיכוי שבעולם שאוכל לחזור לישון, מכיוון שראשי מוצף קולות המקפיצים אותנו מהמיטות באלף ואחת דרכים. ומה בסך הכול רציתי- לישון כמו בן אדם?

"מחלקה 3, פתחו שעון!"

"שעון, המפקד!"

"2.5 דקות ב'!"

"מה?! 2.5 דקות?! הוא החליק על כל השכל!" חשבתי לעצמי.

בטירוף של בוקר (כמו שאריק אינשטיין הייטיב לשיר- "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? את אותם הדברים אבל לאט!") מנסים לעלות על מדים ונעליים כמה שיותר מהר, אך השניות המעטות שניתנו לנו נגזלות בגלל חגורה שלא נכנסה כמו שצריך לתובר, כומתה שנשכחה בארון או כפתור שהחליט שהוא לא רוצה לשחק ולהיכנס לחור המתאים- ואנחנו רצים לעמוד בשלשות במרכז הפלוגה בבוקר קריר, לא מוכנים בעליל.

"מה שלא עושים טוב," חזר המפקד על המשפט הרגיל, "עושים שוב!"

תוך שניות מצאנו את עצמינו חזרה במיטות, אך הפעם- גם בלי תחתונים. "ערומים כביום היוולדותכם" פקד בחיוך משועשע.

מורידים מהר את הבגדים, צוללים לשק"ש ערומים, מפודחים מעט מהסיטואציה, ויודעים שעד שנוכל להניח שוב את הראש, יחלפו להם עוד 18 שעות.

"מחלקה 3, פתחו שעון!"

"שעון, המפקד!"

"2.5 דקות ב'!"

אמנם אנחנו בלחץ של זמן, ועלינו להיות מוכנים עם אפודים רכוסים וקסדות על הראש בעוד דקה וחצי, אבל לא יכולתי שלא לעצור להיאנח לרגע כשהצצתי בשעון וראיתי שהשעה היא רבע- לחמש בבוקר.

הקפצה מטורפת לפנינו, אין כל ספק.

עומדים בח' המחלקתית, כשלפתע מורים לנו להוריד קסדות, ולחבוש על פנינו מסכות אב"כ.

"המודיעין התריע שכוחות קומנדו סורי נחת ב'ארגז החול' (המקום בו עשינו את הגיבוש לסיירת), ועל המחלקה שלנו הוטל להדוף אותם!" אמרו המפקדים בלהט.

עלינו על ציוד, אלונקות על הגב, ויצאנו אל הדרך, כשאנחנו נושמים בכבדות מבעד למסכות המוזרות. כשהגענו כ100 מטר מ'ארגז החול', הפילו חצי מ המחלקה כפצועים, והורו לנו להרים אותם עד לאזור הזחילות של הגיבוש, שם היה עלינו לטפל בהם כפי שלמדנו בקורס המע"רים של אותו השבוע.

כשסיימנו לעצור לחברים שלנו את הדופק עם חוסם-עורקים, וכמעט להנשים אותם מפה-אל-פה, הורו לנו להתהפך בתפקידים.

כשהגענו חזרה לנקודת ההתחלה, חברינו התחילו לטפל בנו, כאילו היינו כרותי רגל, יד או ראש. סתם.

"פתחו אלונקות!!" צעק לפתע אחד המפקדים. "אנחנו חייבים להסתלק מפה, ולפנות את הפצועים!"

העלינו שני פצועים על האלונקה, אך עוד לפני שהספקנו להרים אותה על כתפינו, זרקו עלינו רימוני גז מדמיע, שעוד זכור לנו מאותו "אוהל אב"כ", אליו זרקו אותנו לפני כן (הורדנו בתוכו את המסיכה, כשהגז עומד באוויר. התחושה כל כך נוראית- כל איבר בפנים ובגרון שורף. דמיינו לעצמכם את האדם החסון ביותר שאתם מכירים בוכה ומשתגע מכאבים. זה היה דווקא דיי מצחיק...)- ועם קשיי נשימה, צעדנו במסע אלונקות קצר חזרה לפלוגה.

מצד אחד, כל כך שמחתי לעשות תרגילים קשים, לעמוד בהם בגאון, ולדעת שאני הופך ללוחם.

אך מצד שני, כל כך רציתי ללכת לישון.

לפני הגיוס לא הבנתי לא הבנתי למה חיילים כל כך משוועים לחזור הביתה, לכמה שעות עם המשפחה והחברה שפניה מתבגרות מיציאה ליציאה. ועכשיו? כל מה שאני מבקש זוהי שעה בשמש, עם המוזיקה שלי באוזניים, בכדי לתת לכל החוויות הרטובות, הקשות והטובות להישכח מליבי, בכדי שאוכל להביט בדגל ישראל המתנשא אל על במרכז פלוגתנו- ולדעת בשביל מה אני הורג את עצמי אט אט.

אחד המפקדים שלי אמר לי בכל פעם שעיקמתי את האף למשמע התרגיל הקרוב בסערה המשתוללת: "צ'רצ'יל, גשם זה טוב. זה מחזק!"
ואני כל כך רציתי לענות. להסביר לו שבגשם, חיילים הם כמו סלע. הם נשחקים אט אט ומתפוררים, אך מבפנים- בפנים נוצרות להן מערות נטיפים מרהיבות ביופיין.

כמה טוב לצאת לרגילה!