נשכבתי על המיטה הרחבה במרתף שבביתו של סבי, עצמתי את עיניי וחיפשתי דבר מה להיאחז בו. הרגילה מיוחלת חלפה לה עם הרוח שהחלה מנשבת בעוצמה לקראת סוף השבוע, ואני ידעתי שלפניי שבועיים ארוכים וקשים. שתנחומיי היחידים יסתכמו בתירס, שעועית, לחם מרוח בשוקולד וחלבה כשלוש פעמים ביום.

לפתע נשמע אותו צליל מרטיט שקיבלתי את הודעת סמס. איזו התרגשות זו לקבל הודעה, לא? שאי שם מישהו חושב עלינו.

זו הייתה מורן, זו שהציצה לחיי והחליטה שאני ראוי לטיול קליל בטעם של שוקו חם בנמל הורדוס בקיסריה. זו שעקבתי אחריה עד לאקוודוקט הרומי שעל חופי קיסריה, בכדי להעביר איתה שעות ארוכות מול ים וגלים, ששטפו לזמן מה את הפחד מיום המחר.

זו אותה המורן שהזכירה לי את טעמה המתוק של שווארמה בלאפה, אך גם את הגעגוע המריר לאהבה שהציפה אותי לדמותה של "אהבת נעוריי" מהתיכון. לתחושת העונג שנשכחה מליבי, אותה אני מחפש ולא מוצא, פוגע באלו שאולי קיוו למצוא דבר דומה בי.

אך כל זה נשכח ברגע שהורו לנו כיומיים לאחר מכן לעלות על אפודים, קסדות ונשק, ולהתייצב בקו-הזינוק של "בוחן המסלול" של בא"ח גולני. ריצה, מכשולים ומשקל ששואבים מהגוף והנפש כל טיפה של כוח, ובכל זאת- עמדתי שם מאושר לנוכח העובדה ששיפרתי את תוצאתי בכמעט 50 שניות. "לכן יקרו ניסים למאמין"?

ביום שלמחרת השמש חייכה לה בשמיים, כאילו הייתה אותו תינוק בשמי עולם הטלטאביז, ואנחנו נשמו לרווחה כשירדנו לשבוע נוסף בשטחי האש המדהימים של רמות-מנשה.

שבוע אחרון עם המפקדים.                     

לא אשכח איך קמתי באמצע הלילה, מקשיב לרגע לשקט שבחוץ, ובחיוך קט מניח את הראש על הקיטבג ששימש לי ככרית בתוך אוהל הסיירים הרטוב מבפנים ומבחוץ מהטל.

"מחלקה 3! לקום!!!" צעק שגיא, שהיה השומר במאהל באותו הרגע. כמה קיללתי אותו באותו הרגע.

"מחלקה 3, 12 דקות הייתם בחוץ, אחרי 'קלות', ועליתם על אפוד וקסדה, מוכנים בשני טורים על השביל."

פה החייל נמדד- לא ביכולתו להסתער על דמויות קרטון, שמחכות בשקיקה לקליעי המתכת שיחדרו אותן ללא רחם, אלא ביכולתו לפתוח את שק השינה החמים, ולצאת בשאיפת אוויר גדולה אל הקור של השעות הקטנות של הבוקר, בידיעה שקר כבר לא יהיה לו בדקות הקרובות.

"מחלקה 3, כאן אנחנו נמדדים!" חותך קולו של המ"מ את האוויר, בחיוך שנראה גם בחושך, עוד אנחנו מתחלקים לזוגות על פי משקל, לאקט של סחיבת-פצוע על הבוקר. אני הייתי פצוע קודם, ושלמון המסכן התחיל להתקדם כשאני על שכמותיו, כבד מזלילת לחם עם שוקולד במנות הקרב, אל עבר הלא נודע.

אחרי כעשר דקות זרק אותי על האדמה שבמעלה הגבעה עליה היה צריך לטפס, בכדי שנוכל להתחלף בתפקידים. הרמתי אותו במאמץ לא מועט, והתחלתי לרדת בכבדות בשביל שבדרך חזרה למאהל. עוד צעד, ועוד צעד, והצוואר מרגיש כאילו עוד כמה רגע יבקע לשניים מהעומס של אדם, אפוד, העמוס בכל טוב, ושני נשקים הנתלים מעליו.

הגעתי לעיקול המיוחל, וכבר ראיתי את המאהל, עד ש...

טראח!!

דרכתי בזווית לא נכונה על רגל שמאל, וכשכל המשקל המדובר מעליי, הרגשתי איך העומס גובר על שיווי המשקל ונפלתי לפנים, כששלמון המסכן מתרסק איתי. אני תמיד מכאיב לו באקטים האלה, והוא עוד מוכן להמשיך ולבצע אותם לצידי (או מעליי...) מבלי למצמץ. האם זוהי חברות?

הכאב בקרסול היה חד כל כך, ולא יכולתי שלא להתיישב ולהחזיק בה כשפניי מתעוותות, ושיניי חורקות- שומרות בפי את צרחת הכאב שלא מתאימה לגיבורים שנשלחו להקריב מבריאותם למען מדינת היהודים.

הסמל הסתובב אליי וצעק עליי לקום, ולא 'להצ'תקמק', ואני בחדירות במשימה, ועם רגל נקועה, הרמתי את שלמון מחדש, מתחיל לצעוד בטיפות הרבאק האחרונות שבי אל עבר נקודת הסיום- רוצה לסיים את מה שהתחלתי. פצוע שסוחב אדם בריא.

את שאר היום העברנו בתרגולים שונים ומשונים של דרכים טקטיות להתמודדות עם מכשולים בשטח, ובניסיון להלחם ברוח שאיימה להעיף אותנו לכל הרוחות, כאילו לא היינו חיילים בצבא ההגנה לישראל, אלא אומנות בית בריטיות.

דווקא יכול להיות נחמד לחיות בעולם של דיסני, לא? למרות שלא אוהבים שם יהודים...

"…It's a wonderful day for pie…!"

ביום שלמחרת, יום רביעי היה, החורף הישראלי החליט לצאת במחולות, וחגג כאילו אין אלוהים שיסגור כבר את הברז. אני נחדלתי על ידי החובש הפלוגתי כיוון שעל אף שדילגתי על הגבעות, והובלתי את הכיתה שלי בתנועה מבצעית מיעד כזה מצאת החמה עד צאת הנשמה, הנקע בקרסולי החל לכאוב ולהחמיר. וכך מצאתי את עצמי יושב בתוך 'אוהל 12' רעוע, כשבחוץ משתוללות רוחות מלחמה, תרתי משמע. מצד אחד, לא יכולתי שלא להתפוצץ מאושר מההזדמנות לשבת קצת ולנוח, אך מצד שני- חברי שכבו בבוץ ובקפור שם בחוץ, סובלים, כשפניהם רטובות מגשם ונפשם מדמעות, ואני ישבתי ונחתי. פקדו עליי שלא לעשות דבר. הרגשתי כל כך מבולבל. כאילו הייתי רוס, ולקחו ממני את צעצועי הדינוזאורים שלי.

לא אשכח איך עוד אני נודד לי למחשבותיי באוהל, הרוח, פשוט במכה אחת, ניתקה את החבלים שהידקו את יריעת הבד הכבדה בעולם אל האדמה ומוטטה אותה עליי, כשמוט המרכזי נוחת בפחות ממטר מהראש שלי. נשארתי שם שכוב בין אדמה בוצית לאוהל רטוב, במן כוך אוויר משלי, משווע לאפשרות פשוט להישאר שם, וללכת לישון. לאיזה מצב הגעתי! J

באותו היום כבר עלינו בחזרה לבא"ח, לתורנות מטבח, אותה עשינו בחיוך, כי ידענו שאמנם נשחה בין הרי כלים המכוסים בחומוס, אך לא בביצות שמחכות רק לנו.

אך ההקלה הייתה רגעית, ועל אף שבאותו סוף שבוע 'שברנו דיסטנס' עם המ"כים שלנו (הם חיקו אותי כאילו הייתי עגנון! תמיד אמרו עליי שאני לא מספיק גולנצ'יק...) וגילינו איך אותם דמויות קשוחות עד כאב הם למעשה נפשות שובבות של ילדים- גם בשבוע לאחר מכן ירדנו לשטח.

"ואיך שלא אפנה לראות", כשמחלקה 3 יורדת לשטח- נפתחים שערי שמיים.

למזלינו רק לאיזו שעה, כי את השבוע הקרוב העברנו בכזו שמש יפה. הפרחים מסביב החלו פורחים, ואור השמש שחדר מבעד לעננים גרם לרמות מנשה להידמות לגן עדן עלי אדמות.

במשך יומיים שלמים עבדו על תרגילי חי"ר, כשאנחנו מסתערים על כיפות תלולות הלוך ושוב, ולומדים כיצד לנסות ולהתחמק מכדורים שורקים, ואיך להשיב גיהנום בחזרה לצד השני ככיתה.

ביום השלישי העירו אותנו ב1 בבוקר ל"בוחן כיתה" שנמשך 6 שעות של תרגולי לחימה טקטית על רכסי כיפות ועומקי עמקים, תחרות סחיבת אלונקות וירי-לאחר-מאמץ. ואם זה לא הספיק, על אף שישנו 4 שעות בלילה שלפני כן- מיד לאחר ארוחת הבוקר יצאנו למסע אלונקות אל עבר "כיפה 400", שהינה הכיפה הגבוהה ביותר ברמות מנשה. ועל אף שהעלייה לא הייתה פשוטה בכלל- התמלאתי סיפוק אדיר למראה הנוף היה ביותר שראיתי בארץ. מרחבים, עמקים, גבעות והרים, כולם מכוסים בצבע הירוק הבהיר שנשטף באור השמש הצהוב, וזה מנוקד בשלל צבעי הקשת בפרחים של תחילת האביב. והרי כבר שאלתי את "סאנשיין"- האם אפשר להינשא לפיסת אדמה?

לפני שיצאנו לאקט האחרון של השבוע, אותו אני הובלתי כחלק מצמד-החוד של המחלקה, עוד הספקנו גם להשתתף בתרגיל מוסק, בו מסוק מסוג בלאק-הוק אסף אותנו, והטיס אותנו  מנקודה לנקודה- והנוף לא יכל להיות טוב יותר. רמות מנשה היו שטופות שמש, ומגובה מטס המסוק, לא יכלו לראות את פיסות הבוץ שנותרו מסערות השבוע הקודם, את הנחלים שטרם הספיקו להיספג באדמה. עיניי נשטפו בירוק האדיר של האביב, וליבי התמלא בדיוק כפי שהתמלא באביב שפרץ אז, בהולנד.

השבוע עמד להיגמר, ולפני שעלינו סוף סוף בחזרה לבא"ח, סיכם את המ"מ את השבועיים הארוכים בהם נישקנו ממש את ארץ ישראל.

"...ולסיכום, אני רוצה לציין את צ'רצ'יל, שצפיתי בו במהלך השבועיים האחרונים בתרגילי החי"ר ואיני יכול עוד להתאפק." אמר, ואני נדרכתי. "חיילות פרט שכזו היא דבר נדיר, והיה לי פשוט תענוג לראות אותו מתרגל. ההשקעה, הרבאק, המודעות לסביבה- ככה נראה חייל בגולני." אמר בחיוך קל והסתכל סביב, ואני התמקדתי בו במבט חודר, שכן לא רציתי ליצור קשר עין עם כל המבטים שהופנו אליי משאר חבריי למחלקה.

"אם אדם היה שואל אותי איך מבצעים תרגיל חי"ר, הייתי אומר לו 'שמע, יש לי חייל במחלקה, וינסטון צ'רצ'יל שמו, ואם ברצונך ללמוד- פשוט תסתכל עליו". אורגזמה, מישהו?

ביום רביעי חגגנו את פורים בסעודת חג המלאה באוכל גורמה ממש (אם אפשר לקרוא כך לשאוורמה העטופה בצק עלים ברוטב מדהים, המוגשת בעיצוב מוקפד), בריקודים ושירה כשהכניסו ספר חדש לבית הכנסת של הבסיס (אפילו המ"פ הצטרף לריקודים החסידיים המאולתרים...)- ובחמישי יצאנו מוקדם אל עבר הגילבוע, למסע 26 ק"מ.

מסע ראשון באור יום, וזכינו לחמסין גלילי, וכשעברנו על יד הבריכות המלאכותיות והטבעיות שלצידי שביל הטיולים של "נחל חרוד", לא יכולנו כולנו שלא לחלום על קפיצת ראש היישר למים הקרים.

ממש געגועים שצפים לאגם שהיה קר כפי שהיה יפה באינטרלקן, שבשוויץ.

אחרי 15 ק"מ של הליכה מהירה, ואדם שהתעלף על הדרך, התחלנו לטפס את הגילבוע, לעבר "כתף שאול", שם כאמור נלחם שאול המלך ונהרג. העלייה הייתה תלולה, המשקל על הגב היה גדול, אך החיוך על השפתיים הייתה גדול כפליים. הנוף הישראלי מנצנץ באור השמש של בין הערביים, עוד אנחנו צועדים אט אט אל עבר הפסגה, פוגשים על הדרך מטיילים מחוייכים למראה חיילים במסע.

וכך, לאחר מסע של 26 ק"מ, שבסופו מסע אלונקות בתוך יער אדיר, הגענו אל התצפית של "כתף שאול", במעלה ההר. שם, לנוף עמק חרוד המחשיך, ועם בגדים ספוגים מזיעה, בישרו לנו בשמחה שסיימנו את הטירונות!

ואני- אני הבטתי באהבה אל הארץ שמתחתיי- בה הלכתי וכאבתי בכדי לחייך את אותו מסופק בראש העולם, מבחינתי.

כמה טוב להיות ישראלי!